בשבע מהדורה דיגיטלית

היו עינויים

השב"כ ובית המשפט נמנעו מלהגדיר משפטית את הטיפול שקיבלו נאשמי הרצח בדומא כ"עינויים", אולם ברור לכל בר דעת שזה מה שהיה שם

שלמה פיוטרקובסקי , ח' בתמוז תשע"ח

זה שלא עקרו להם ציפורניים זו לא נחמה. הפגנת תומכי הנאשמים מול ביה"מ
זה שלא עקרו להם ציפורניים זו לא נחמה. הפגנת תומכי הנאשמים מול ביה"מ
צילום: רועי עלימה, פלאש 90

1

החלטת בית המשפט המחוזי מרכז לפסול חלק מההודאות שנגבו מהנאשם המרכזי בתיק דומא, עמירם בן אוליאל, וכמעט את כל ההודאות שנגבו מהנאשם הקטין היא החלטה חשובה מאוד.

ההחלטה שמה סוף למחול המילולי המטופש שניהלו השב"כ, המשטרה ובכירי הפרקליטות מאז ראשית המעצרים בפרשה. יותר מדי זמן בוזבז פה על העיסוק האידיוטי בשאלה האם היו עינויים או לא. כעת הקלפים גלויים: בחקירות של השניים נעשה שימוש באמצעים פיזיים, בין היתר כדי לגרום להם להודות במה שחוקרי השב"כ חשדו שעשו. צריך לומר ביושר: שום דבר ממה שנחשף לאחרונה לא הוכחש בזמן אמת על ידי השב"כ, הפרקליטות והפוליטיקאים שעסקו בכך. מי שהקשיב להם היטב יכול היה להבין גם בזמן אמת שהחשודים בתיק הזה סובלים. מאוד. העניין הוא שמכל מיני טעמים, סבירים כשלעצמם, הפרקליטות והשב"כ מסרבים באדיקות להודות שהיו כאן "עינויים", בין היתר בעקבות ההשלכות הבינלאומיות של העניין. בית המשפט שיחק את המשחק הזה, ונמנע מלהגדיר משפטית שמדובר היה ב"עינויים". הוא, אגב, גם לא קבע אחרת. השאלה היא כמובן האם מי שסובל סבל איום ונורא שפוגע בכבודו כאדם וביכולתו להפעיל שיקול דעת רציונלי, כפי שקבע בית המשפט, אמור להתנחם בעובדה שבניגוד לנחקרים בצפון קוריאה, חוקרי השב"כ לא עקרו לו את הציפורניים.

למעשה בית המשפט ביצר וחיזק עיקרון בסיסי מאוד: הודאות שניתנו בהשפעה ישירה של אמצעים מהסוג הזה הן הודאות פסולות. לא ניתן לייחס להן משקל כאשר באים להרשיע אדם במעשה שהוא עשה. העיקרון הזה קריטי לא בגלל הבעייתיות בעצם הפעלת "האמצעים המיוחדים". במצבים מסוימים האמצעים המיוחדים הם ממש בבחינת הכרח גמור, למשל במצב שבו יש מידע שמחבל עם חגורת נפץ נמצא בדרכו לבצע פיגוע והחשוד שנחקר הוא זה שיודע להוביל אותנו אליו. ברור שבמקרה כזה הפעלת אמצעים מיוחדים או עינויים אינה פסולה. השאלה החשובה היא כאמור לא עצם ההיתר להפעיל אמצעי חקירה כאלה, השאלה היא האם ניתן לבסס הרשעה על הודאות שנגבו תוך שימוש באמצעים הללו.

הסיבה שבית המשפט אישר חלק מההודאות שנגבו מהנאשם הבגיר עמירם בן אוליאל נובעת מכך שהן ניתנו זמן משמעותי לאחר שתמו החקירות הקשות נגדו. לדעת בית המשפט העובדה הזאת מספיקה כדי לקבוע שהן לא ניתנו תחת השפעת העינויים. אפשר להבין את הקביעה של בית המשפט, אבל אפשר גם לחלוק עליה. יש בהחלט מקום לתהות האם מי שכבר עונה לא נמצא גם אחרי שבועיים במצב נפשי של חשש מעינויים נוספים. לכן, למרות השמחה על קביעותיו העקרוניות של בית המשפט יש בהחלט מקום להטיל ספק גדול בדרך היישום שלהן.

בפן המעשי צריך לדעת שתוצאות משפט הזוטא ייתכן ששיפרו במקצת את מצבו המשפטי של הקטין הנאשם במעורבות בתכנון הרצח. אולם ככל שהדבר נוגע לנאשם המרכזי, עמירם בן אוליאל, תוצאות משפט הזוטא קשות מאוד. סנגוריו אומנם טרם אמרו את המילה האחרונה, אולם קשה לראות איזה נתיב יכול למלט אותו מהרשעה ברצח משולש על סמך הודאותיו שאושרו. בכל מקרה המשפט כנראה עוד רחוק מסיום, גם בנוגע לבן אוליאל וגם בנוגע לקטין.

2

להתגבר על כחלון

היוזמה שיצאה השבוע מסיעת הבית היהודי לחוקק פסקת התגברות ספציפית לסוגיית המסתננים, היא בעייתית מאוד. כבר הסברנו כאן בעבר באריכות את הבעיות שלה, אז נחזור עליהן ממש בקיצור. ראשית, יש בעיה בהכנסת החרגה ספציפית לתוך חוק היסוד ללא הצדקה עקרונית. בבג"ץ התקציב הדו-שנתי קבעו השופטים שחוק יסוד לא סובל כל סוג של תיקון, ויש סוג של תיקונים שעשוי להיחשב כלא תואם את הכותרת "חוק יסוד". סביר להניח שהעיקרון הזה ייושם גם בנושא הזה. פרט לכך לא ברורה ההצדקה האנליטית של חקיקה כזאת. אם שיקול הדעת של בית המשפט העליון נעלה משיקול דעתה של הכנסת, במה שונה נושא המסתננים? ואם נניח שלעיתים שיקול דעתה של הכנסת טוב יותר, למה להניח שזה נכון רק בנושא המסתננים?

עד כאן הבעיות. אך מנגד צריך להודות שבמצב הפוליטי שנוצר יש היגיון מסוים בצעד שנקטה סיעת הבית היהודי. ההצעה מבקשת להוסיף ל‑12 סעיפי החוק הנוכחיים סעיף נוסף, 13 מספרו, שמאפשר לחוקק חוק שנוגד את חוק היסוד ועוסק בסוגיית המסתננים. בניגוד להתגברות כללית, שר האוצר כחלון כבר הביע בעבר תמיכה פומבית בחקיקה כזאת, ועל פי הפרסומים הוא אכן מגבה גם את היוזמה הספציפית הזאת.

אם יאושר הסעיף על ידי הכנסת, תוגש מן הסתם באופן אוטומטי עתירה לבג"ץ, שעשויות להיות לה שתי תוצאות אפשריות: אישור הסעיף או פסילתו. אם הסעיף יאושר יהיה כאן תקדים. אם אפשר להוסיף לחוק היסוד סעיף 13, אין מניעה להוסיף לו גם סעיף 14, 15, 16 ו‑17. לצורך חקיקת הסעיפים הללו, חשוב להדגיש, אין צורך ברוב מיוחד. כל רוב מספיק. ברגע שהעיקרון נקבע אין שום סיבה שבהסכם קואליציוני עתידי לא תותנה הקמת ממשלה בסעיפי התגברות חדשים. אם הסעיף ייפסל, שזו למרבה הצער ככל הנראה האופציה הסבירה יותר, יהיה קל הרבה יותר לגייס תמיכה לפסקת התגברות רחבה גם בסיעת כולנו.

בניגוד לתדמית, מי שעומד נגד חקיקת התגברות איננה סיעת כולנו. הסיעה מפולגת בעמדתה בנושא, והמחסום העיקרי הוא היו"ר כחלון. באופן אבסורדי משהו שני השרים הנוספים של כולנו, יואב גלנט ואלי כהן, דווקא תומכים בחקיקה הזאת, וכך גם חלק מהח"כים. כאשר הלחץ הציבורי לחקיקה כזאת יגבר יהיה קל יותר להכריח את כחלון לפחות להעניק להם חופש הצבעה.

3

בית המשפט הרג את החוק

החלטת השופטת ורדה מרוז שלא לאשר את החלטת שר הפנים לשלול את אזרחות המחבל מחמד מפארג'ה, היא שיא חדש בתיאטרון האבסורד שבו מערכת המשפט הישראלית מסרסת את המאבק בטרור. מדובר במחבל שלא רק שלא נולד אזרח ישראלי, הוא אפילו לא נולד תושב קבע. מפארג'ה קיבל כילד מעמד של תושב קבע במסגרת איחוד משפחות, ובהמשך גם התאזרח. נכון שגם קבלת מעמד התושב וגם ההתאזרחות קרו כשעוד היה קטין, אולם מצד שני רק ארבע שנים חלפו מההתאזרחות ועד לפיגוע שביצע בלב תל אביב. כאמור, לא מדובר במישהו שיכול לטעון שהאזרחות היא בשבילו זכות מלידה. למרות זאת החליטה השופטת שפיגוע של הטמנת מטען באוטובוס בלב תל אביב הוא לא מספיק "קיצוני" על מנת לשלול את אזרחותו.

ההחלטה הספציפית הזאת היא כמובן הזויה באופן מיוחד, אבל חשוב להבין שהיא גם חלק מתופעה. בשנת 2008 תוקן החוק כך שיאפשר באופן מפורש שלילת אזרחות ממחבלים. לשון החוק הובהרה והסמכות לאשר את שלילת האזרחות הוענקה לבתי המשפט, במטרה שאלו יעשו שימוש בסמכות שהוקנתה להם. אולם התיקון, שנועד לאפשר את הגברת השימוש בסנקציה החריפה הזאת של שלילת אזרחות, יצר כנראה אפקט הפוך. בתי המשפט שלהם נמסרה הסמכות מרוקנים בפועל את החוק מתוכן. אם מחבל שביצע פיגוע תופת באחת הערים הכי מרכזיות בישראל, גם אם למרבה השמחה לא הצליח מאוד במשימתו והפיגוע נגמר רק עם פצועים ובלי הרוגים, מוצא את עצמו חסין, אז החוק הופך לאות מתה.

למעשה, בשביל לפסול בפועל חוק במדינת ישראל לא צריך את בית המשפט העליון ולא צריך לצאת בהכרזות מפוצצות. בתי המשפט פשוט מרוקנים מתוכן את החוקים שהם אינם אוהבים, וזאת בניגוד חזיתי לעמדת המחוקק שחוקק אותם. כך בית המשפט גם משיג את מטרתו וגם נמנע מתשלום המחיר הציבורי שבביטול חוק. אחלה דיל, שאנחנו משלמים את המחיר שלו.

***הפינה הכלכלית***

תחשבו קטן

אחרי שנים של דיבורים, צעדה השבוע ישראל צעד משמעותי לקראת פתיחתה של בורסה משנית, כזו המיועדת לחברות קטנות ובינוניות. הרעיון די פשוט: בורסה נפרדת שתהיה מיועדת לחברות קטנות יותר, ותאפשר להן לעשות כל מה שחברות גדולות עושות בבורסה המוכרת לנו כיום - להנפיק מניות, אופציות ואיגרות חוב.

למה צריך את זה? כי הבורסה הקיימת, זו שכולנו מכירים, בנויה לשרת חברות גדולות. אם אתם בנק לאומי או טבע, יש לכם חברה ענקית עם מחזור עסקים של מיליארדי דולרים, ואפילו אם אתם חברה קצת יותר קטנה, אבל עדיין מגלגלים מחזור של מאות מיליוני שקלים בשנה, אתם מן הסתם מחזיקים מחלקה משפטית גדולה, עובדים עם משרד רואי חשבון מהגדולים במשק, ומסוגלים לעמוד בעלויות של העבודה מול הבורסה הקיימת. מדובר בעלויות גדולות, שנובעות הן מרגולציה והן ממבנה העבודה בגוף שנועד לעבוד מול חברות ענק. יש סיבה לכל עלות, ועדיין זה משהו שחברות קטנות ובינוניות פשוט לא יכולות לעמוד בו. העלות של הנפקה פשוט איננה כדאית מול התועלת שעשויה להיות מופקת ממנה.

מנגד, חסימת הגישה דה פקטו לשוק ההון פוגעת בחברות הקטנות והבינוניות. הבעיה העיקרית היא כמובן קושי בגיוס מימון. חברה גדולה יכולה ללוות כסף גם מהבנק, גם מגופים מוסדיים וגם להנפיק אג"ח בבורסה. חברה קטנה שזקוקה להלוואות הללו לא פחות, ולעיתים יותר, דרכה לגיוס הון בבורסה חסומה בפועל. החסימה הזאת לא רק מקטינה את היכולת ללוות, היא גם מייקרת את ההלוואות שהיא כן מצליחה לקבל, כי בהיעדר אלטרנטיבה אי אפשר להתמקח על התנאים.

לאור זאת כבר לפני שנים הגיעו באוצר למסקנה שיש מקום לבורסה משנית, שמיועדת לחברות קטנות ומותאמת לעבודה מולן. בהתאם לאופייה, גם כללי הרגולציה שאמורים להיות מוטלים על החברות שמנפיקות בבורסה שכזו צריכים להיות מרוככים יותר.

השבוע סיים סוף סוף צוות משותף לרשות לניירות ערך ולמשרד המשפטים את העבודה על הנושא, ותזכיר חוק פורסם להערות הציבור. התקווה במשרד המשפטים היא שהחוק יעבור בקריאה ראשונה כבר במושב הנוכחי של הכנסת, כך שהנושא יתקדם משלב הדיבורים לשלב החקיקה.

על הנייר מדובר בהצעה שבהחלט עשויה לסייע למגזר העסקים הבינוניים, ולפתוח בפניהם לראשונה את שעריו של שוק ההון, אולם כמו תמיד המבחן יהיה בביצוע. רק גישה גמישה של הרגולטור ונכונות מעשית להכיר בייחודיות של המגזר הזה יהפכו את הבורסה המשנית לזירה פיננסית שוקקת באמת שממלאת את תפקידה.

לתגובות: shlomopy@gmail.com