בזכותן - נוגעים בעבר
בזכותן - נוגעים בעברצילום: דוברות אור תורה סטון

בטקס חלוקת פרסי יד ושם למפעלים חינוכיים שהתקיים הערב (ראשון) בירושלים, הוענק פרס לשלוש תלמידות כיתה י"א של אולפנת "אור תורה אוריה" מבית רשת אור תורה סטון, על המחזת ההצגה "אדם בן כלב", במסגרת לימודיהן במגמת התיאטרון.

זו הפעם השנייה שאולפנת אור תורה אוריה זוכה בפרס חשוב זה.

עבודת הגמר שהגישו הבנות ועליה נבחנו במסגרת לימודי תאטרון ברמת 5 יח"ל, עסקה בהתמודדות עם נושא השואה. לאחר שלאורך השנה קראו מספר מחזות וספרים בנושא, בחרו לביים ולהמחיז סצנות מתוך המחזה, המבוסס על ספרו של קניוק, ולתת להן פרשנות מחודשת.

"כשהחלטנו לעסוק בשואה ידענו שאנחנו רוצות לשנות את האסוציאציות שעולות לאנשים כשאומרים להם 'שואה'", מספרת עדי יומטוב, אחת מהבנות שזכו בפרס, "רצינו לגרום לכולם לחשוב על דברים נוספים מלבד ששת המיליונים ותאי הגזים, שהרי השואה הייתה אירוע מורכב הרבה יותר, שאוצר בתוכו משמעויות רבות''.

היא תיארה, ''ההצגה שלנו מציגה דווקא את אלו שהחברה הסתירה, בעיקר מפחד ומחוסר רצון להתעסק עם אלו שהותירו את שפיותם אי-שם במחנות על אדמת אירופה''.

"למדנו כל השנה בשיעור היסטוריה על השואה ורציתי להיכנס לעומק של הנושא, ובאמת כשהלימוד בא ממך ולא ממה שבית הספר מחייב לבגרות, זה לימוד אחר, עמוק יותר, וגם ההבנה היא אחרת", מסבירה חברתה, שי ברק. "התבגרתי במהלך העבודה על ההצגה, למדתי המון על השואה, על התאטרון ועל עצמי. למדתי להסתכל על הכל יותר בפרופורציה, לראות את הסיפור הכללי. כל החשיבה שלי על כל מה שקורה בעולם ועל החיים השתנתה, ואני בטוחה שזה משהו שילווה אותי בהמשך".

אילנית עטקין, שזכתה בפרס יחד עם חברותיה, מוסיפה: "בצפירה ביום השואה האחרון לא היו הרבה אנשים שבכו, הרגשתי שמשהו התנתק ושהשואה הפכה להיות משהו רחוק עבור אנשים, ורציתי לעשות משהו שיצמרר את הקהל שיצפה בהצגה וישנה את זה. כמעט כל המשפחה של אמא שלי נספתה בשואה, ורק סבתא רבא שלי נשארה מכולם, ובכל זאת השנה יום השואה היה שונה מכל שנה אחרת. כל סיפור קטן נגע לי בלב, הרגשתי שאחרי שחקרתי ולמדתי אני באמת מבינה קצת יותר.

//בקיץ הקרוב אצא למסע לפולין, ואני בטוחה שכל החוויה הזו תעצים לי את חווית המסע, וכשאצעד בכל המקומות עליהם קראתי, אצליח להרגיש קצת יותר", הוסיפה עטקין.

ההצגה עוסקת בחייהם של ניצולי השואה בישראל ובהתמודדותם עם הצלקות הנפשיות העמוקות שהם נושאים עמם. במרכזה סיפורו של היהודי אדם שטיין, בדרן ובעלים של קרקס מצליח בגרמניה, שלאורך שנות המלחמה נאלץ לשעשע את הצועדים בדרכם האחרונה, במחנה ריכוז גרמני בו נכלא.

שטיין שורד את השואה, עולה לארץ ומאושפז בבית חולים פסיכיאטרי לניצולי השואה בערד. שם, לצד מנוחה ותרפיה אדם צריך לשוב ולהתמודד עם העבר ולהחליט האם הוא חי את העבר או את ההווה.

נורית פסטרנק גודמן, מורה במגמת התיאטרון באולפנת אור תורה אוריה, המשתייכת לרשת אור תורה סטון, ומי שהנחתה את הבנות בתהליך היצירה ובעיבוד המחזה, אמרה כי "במהלך לימודי התיאטרון נבחנות הנערות על הבנתן את התיאטרון ויכולתן ליישם את הנלמד. הן נדרשות ללמוד על התהליכים והרקע של היצירה בתיאטרון הישראלי, להפיק ולביים, לעבוד כצוות ולהציג את שבחרו עם שלל המרכיבים הבימתיים: דרמטורגיה, תנועה, מוסיקה, תאורה, תפאורה, תלבושות ואביזרים.

''עדי, שי ואילנית הצליחו ליצור ולהביע את עצמן בשפת התאטרון, ובכך נתנו פרשנות אישית ומקורית למחזה, שעברה לצופים יחד עם התחושות המעורבות שעלו על הבמה", הוסיפה פסטרנק גודמן.

עדי מסכמת: "רבים שאלו אותנו למה בחרנו דווקא לזעזע ולטלטל את הקהל, אבל בעזרת ההצגה הזו והתהליך שאנו מעבירות את הקהל, אפשר לקבל תחושה כלשהי על הטירוף ששרר שם, ולהצליח ולו במעט לגעת בעבר".

"אני מברך את תלמידות מגמת התאטרון ואת הצוות הפדגוגי על ההישג המרשים. הבחירה של הבנות לעסוק בנושא מורכב וקשה זה, היא שיותר מכל מביאה להנצחת השואה וזכרה בקרב התלמידים והמורים כאחד. אפשר לשבת וללמוד בכיתה ואפשר לבחור בדרך שיוצרת חותם עמוק גם אצל הבנות בפרט וגם אצל הצופים ככלל", אמר מנכ"ל אור תורה סטון, ינון אחימן.