החופש הגדול כבר מעבר לפינה וכמידי שנה בני נוער רבים נערכים בימים הללו ל"עלייה לרגל המסורתית" לחופי הכנרת. ההורים מנגד מתמלאים בדאגה ככל שההכנות למסע הזה מתקדמות.
ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם ד"ר נירית ראוכברגר, ראש החוג לחינוך בלתי פורמאלי במכללת אורות ישראל באלקנה, מי שמגיעה אל החופים הללו בשנים האחרונות עם הסטודנטיות שלה, פוגשת את בני הנוער על החופים, שומעת אותם ומשוחחת איתם.
ד"ר ראוכברגר מספרת על המפגשים עם בני הנוער מנקודת מבטה כמי ששוחחה עם בני הנוער ופגשה אותם גם לאחר מכן, וניתחה יחד איתם את הסיבות למוכנות שלהם לשיח עם מי שלכאורה מבוגר מהם ו"חשוד" בניסיון לנתק אותם מתחושת הכיף העכשווית שבה הם מצויים. "הם מספרים שהם מגיעים לשם וכיף להם לדבר עם המתנדבים, הם מצחיקים, יש להם זמן, הם נחמדים, יש להם את הפניות לדבר והדברים מגיעים לנקודת מבט חשובה בעבודת שטח, עבודה שמגיעה מתוך עניין וסיפוק שנוצר מהתקשורת ומהשיחה ולא מהרצון לתקן ולעשות למען".
"כדי להבין את החוויה אפשר שכל אחד מהמבוגרים יחזור לחוויית הילדות שלו ואיך הוא חווה את הפער שלו מעולם המבוגרים", אומרת ראוכברגר ומציעה להיזכר איזו תגובה ניתנה אז על ידי הנער שהיום הוא מבוגר לעולם המבוגרים שרצה להסביר לו ולהדריך אותו.
לדבריה "לא רק שהאוזן של הנוער פתוחה אלא שהוא גם מחפש את זה. יש משהו בשבטיות ובביחד הזה. אני מבינה מאוד שיש מצוקות ואכן יש שם גם סיכון של מדרון חלקלק שיודעים איך נכנסים אליו ולא איך יוצאים ממנו. זה תלוי בהרבה משתנים, באיזו תקופה זה תפס אותך וכו', יש שם זמינות של אלכוהול וסמים ויכול להיות שמי שמגיע לשם רק לראות ומתוך סקרנות וכי יש חבר'ה, לא בטוח שידע איך זה מסתיים, אבל יש רצון לקשר והם מבקשים את הקשר הזה ולא מנקודת מבט של החכם שיציל אותי אלא מנקודת המפגש החד פעמי".
"באופן פרדוקסלי כשמגיעים ממקום נינוח ושלו, של רצון להכיר ולהתעניין זה יותר יעיל. אנחנו לא מגיעים לשם כדי להחליף את ההורות או כדי לעשות את העבודה של המוסד החינוכי, אלא כדי להתעניין ולייצר אלטרנטיבה ואז מגלים נוער מאוד סקרן. הגברים מספרים על הצבא, יושבים עם כל מיני משחקים", אומרת ראוכברגר ומספרת על עצמה שרק שם למדה את רזי השש-בש.
איך הדברים מתבצעים בפועל? איך מגיע המבוגר אל קבוצת הנוער ומציע לשוחח? "חשוב לזכור שהרחוב מקבל את כולם, גם את המבוגרים", היא אומרת ומספרת כי במסגרת המיזם הארצי לנוער בסיכון קיימים שבעה מתחמים ובשלושה מהם נמצאים מתנדבי 'אורות ישראל', בחוף לבנון, בכיכר החתולות ובחוף ירושלים שבתל אביב. "האוכלוסיה בכל מתחם שונה ויש לזה נגזרות בסוג העבודה והדגשים. במתחם עצמו יש מאהל גדול עם מקום להטעין סלולרי, פופים, מחצלות, משחקים, אלטרנטיבה שווה, גם אם לפני שהנער יוצא למסיבה שלו הוא היה שם שעה אחת זה עושה לו משהו".
"הצוות הקבוע נמצא שם לאורך כל התקופה ונוצר בסיס של קשר. הצוות הקבוע כולל עובדת סוציאלית, מנהל המתחם, עובדים, חובשת למקרים שונים והמתנדבים שמתחלפים מדי כמה לילות. משם זו נקודת יציאה. אנחנו יוצאים ומטיילים לאורך החוף. אנחנו מזוהים עם חולצות שלנו. כל נער שניגש יודע למי הוא ניגש והם שמחים בזה. אנחנו מצמצמים את הסיכון ביצירת אלטרנטיבה. בהחלט יכול להיות נער ששמע סיפורים ומשהו יתעורר בו והוא יחשוב שהוא מכלה את הזמן, אבל לא כל שיחה היא שיחה מכוננת משנה חיים, אבל יש כאן משהו שמצטרף, יצירת קשר עם מישהו מהממסד שהיה לי נעים אתו, שקיבל אותי ויצר איתי קשר".
באשר לתגובת ההורים הלחוצה לא פעם, אומרת ד"ר ראוכברגר כי "יכול להיות שאנחנו מאיימים כשאנחנו מאוימים. האזהרות מובנות מאוד ואין עליהן שום שיפוט, אבל מתברר שלייצר חלופה ופחות להגיד תפסיקו זה עובד יותר. במישור השני, חשוב לשמור על ערוץ פתוח של קשר".
לדבריה "אם אני כהורה מאוד לחוצה זה נשמע כמו פרוטוקול משטרתי. אבל אם זה מגיע ממקום של קשר שרוצה לדעת איפה הבן נמצא זה סביר. יש בני נוער שהקשר המשפחתי שקיים מאפשר לומר להם שהנסיעה לא מתקבלת, אבל עבור אותם בני נוער שרוצים להתנסות חשוב לשמור על ערוץ פתוח, שידע שיש לו אפשרות לחזור מתוך בחירה ללא תלות בחברים שלו ולשם כך יהיה לו כסף, ושמכשיר הטלפון של ההורים פתוח בכל שעה במשך היום. הערוץ הפתוח מאוד חשוב".
"יש ילדים שיש להם נטייה לריגושים הללו – אולי בעתיד הם יגיעו ליחידות מובחרות ואולי לא - ואפשר לספק את זה בדרכים שונות כמו סנפלינג וספורט אתגרי ולאו דווקא סמים. גם בדרך הזו ניתן להשתמש, לתת מענה לצורך הזה, אבל מתוך מסגרת נכונה", אומרת ראוכברגר המציינת כי כלל זה רלוונטי לאו דווקא לתקופת הקיץ והחופש הגדול אלא לכל השנה.