בשבע מהדורה דיגיטלית

טובעים בתקשורת

שלושים שנה אחרי קריאתו של אורי אורבך "הטובים לתקשורת", אפשר לזהות בשדה העיתונות הרבה יותר כיפות

חגית רוזנבאום , ט"ו בתמוז תשע"ח

אמילי עמרוסי
אמילי עמרוסי
צילום: טל עבודי

"אין סיבה אפוא שאנשים כמוך, שהחינוך שלהם טוב יותר, שהם מלאים, יחסית, בתורה, שיודעים מה זה קידוש, שבת וכשרות, לא יהיו אלה שיושבים מול מיקרופון. שצעירים כמוך ישרבבו את הערות הביניים שלהם בתוך דברי הח"כ", כך קרא אורי אורבך ז"ל לצעירי המגזר הדתי-לאומי לפני כמעט שלושים שנה, במאמרו המכונן "הטובים לתקשורת" שפורסם בביטאון 'נקודה'.

אורבך יצא אז בקריאה פומבית לדור הצעיר של חובשי הכיפות לכבוש את מעוזי התקשורת, ולא רק את מעוזי בה"ד 1. "עם ישראל זקוק לאנשים שיהיו לו לפֶה... אני מתכוון לכאלו שמסוגלים לבטא יפה עמדות נכונות. כלים להעברת המסר, אבל כלים מחזיקי ברכה, כלים שלובים בערכים של מוסר אמיתי ועם אוריינטציה יהודית". הוא אף הקפיד לציין שלצורך המשימה, עליך להיות "מספיק חזק ומאוזן כדי לא להישחק".

שלושים שנה קדימה, וקריאתו של אורבך שינתה דרמטית את מספר הכיפות באמצעי התקשורת השונים במגזר הכללי. אולם למרות שכמותית מספר הכיפות במסיבות העיתונאים עומד לעיתים על חמישים אחוז מהנוכחים בחדר, השאלה המשמעותית שעדיין נותרה לא פתורה היא האיכות. האם אכן העיתונאים הדתיים החדשים ניחנו בתכונה הנדרשת של חוזק ואיזון, שישמרו עליהם מפני שחיקה? האם העובדה שכדברי אורבך הם יודעים מהם שבת וקידוש וכשרות, משנה את הערות הביניים שלהם מאחורי המיקרופון? האם הם אכן אותם "כלים בעלי אוריינטציה יהודית" שלהם ייחל כותב המאמר?

סקר 'מאגר מוחות' שמפורסם בפתיחתו של גיליון זה מגלה כי המגזר הדתי-לאומי אינו שבע רצון מאחיו למגזר שהתברגו בתקשורת הכללית. אומנם בתחום המדיני-ביטחוני רוב הנשאלים (43 אחוזים לעומת 57 אחוזים) מרגישים כי העיתונאים הדתיים מייצגים במידה רבה או רבה מאוד את עמדתם. אולם בתחום ההתיישבות ובתחום הדתי-הלכתי התמונה הפוכה: 54 אחוזים, לעומת 46, מרגישים כי ייצוג העמדות בתחום ההתיישבות קיים במידה מועטה או בכלל לא, ובתחום הדתי-הלכתי הפער אף גדל, ו‑56 אחוזים מרגישים כי העיתונאים אינם מייצגים אותם כלל או במידה מועטה, לעומת 34 אחוזים שמרוצים מהייצוג. ניתוח הנתונים הללו נתון לפרשנויות שונות, ומתברר שאפילו הברנז'ה העיתונאית עצמה מספקת מנעד רחב על הציר שבין ביקורת לפרגון לתפקודם של כתבינו הסרוגים.

"המהפכה לא תצמח מהציונות הדתית"

מי שלא מגלה סלחנות ביחס לעיתונאי המגזר הוא שמעון ריקלין, פרשן ערוץ 20. בעיניו מדובר בברנז'ה שחיה לעצמה, נטולת שמץ של תחושת שליחות ועסוקה בעיקר בקידומה ובהצלחתה האישית על חשבון הערכים שהיא אמורה לקדם.

עיתונאים דתיים צריכים לדעתך לעבוד מתוך תחושת שליחות ולייצג את ערכי המגזר, או שהם בעלי קריירה כמו כל מקצוע אחר?

"אני לא חושב שהם צריכים למלא שליחות, אלא לייצג את עצמם. הבעיה היא שאפילו את עולם הערכים שממנו הם באים הם לא מייצגים. כשקראו את הקריאה 'הטובים לתקשורת', שכחו לומר להם דבר אחד: בשביל מה הם הולכים לתקשורת. האם המטרה היא להשתלב בתקשורת או להשפיע ולהוביל? לצערי הרב מרביתם לא קובעים סדר יום, לא קובעים מינוחים חדשים. הם רק רוצים להתקדם, להשתלב, להגיע לתפקידים בכירים, ולכן ככה זה נראה".

אתה לא מזהה עיתונאים דתיים שיש בהם תחושת שליחות?

"אני לא מאמין בזה. אני לא מכיר עיתונאי דתי שנמצא במערכת כי הוא חדור שליחות. עיתונות זה מקצוע מאוד אינדיבידואלי, זה מקצוע עם הרבה לחצים, אתה חייב להתבלט כל הזמן, לא מפרגנים לך, זה קשה. אני לא רואה שהם חדורי שליחות, הם מונעים מאגו וכבוד".

אולי בהתחלה הם הגיעו כצעירים חדורי אידיאלים ורק אז נשחקו במערכת?

"אני לא מאמין שגם בהתחלה הייתה תחושת שליחות. אני חושב שהרצון לכתחילה של מי שהלך למקצוע הזה היה להשתלב במערכת ולהיות חלק מהברנז'ה. לא לשנות ולא להשפיע, זו אגדת עם".

ריקלין גם לא מאשים את מערכות התקשורת בתהליך השחיקה שהן מעבירות את חובשי הכיפה הבאים בשעריהן. לדבריו, הן לכל היותר מזרזות תהליך שהיה קיים מלכתחילה. "אני לא חושב שלפני שהם נכנסו לתחום זה היה שונה אצלם, אלא שכשהם בפנים התהליך מואץ. בנושא הזה של התקשורת הכללית, אני תמיד נותן את משל הטירה התקשורתית: במישור החוף הקימו טירה ומסביבה רמקולים שמספרים מה קורה. מסביב לטירה, שאר העם חי באוהלים. מדי פעם בעלי הטירה עושים טובה ומכניסים אחד או שניים מיושבי האוהלים לתוכה. למי שנכנס לטירה יש שתי אפשרויות: או שהוא מנסה לשנות את הטירה מבפנים, או שהוא זוכר כמה רע היה לו לגור באוהלים ופתאום הוא מקבל חדר מרווח, אז הוא מעדיף לא להרוס את הטירה ולשנות אותה, אלא לחזק אותה ולהפוך לחלק ממנה. זה מה שקורה לעיתונאים שנכנסו לתוך הטירה התקשורתית שלנו".

יש לך הערכה מדוע העיתונאים מייצגים את הערכים הדתיים-הלכתיים פחות מאשר בתחום המדיני?

"זה פשוט מאוד לדעתי, זו המשך הנקודה שאמרתי קודם. לדעות המדיניות הימניות שלהם שותפים גם חלקים נרחבים בעם, גם ציבור מסורתי, חרדי ועוד. אז עם הדעות האלה הם הולכים ולא מטשטשים אותן, זה לא ללכת נגד הזרם. אבל דעות שמיוחדות למגזר הדתי וההתיישבותי הם ממש לא מייצגים, כי זה בדיוק העניין - הם רוצים להשתלב עם כולם, להיות חלק מהמערכת, ולכן לא רוצים להביע דעות חריגות".

ריקלין אינו אופטימי. כשהוא נשאל האם חזון "הטובים לתקשורת" נכשל, תשובתו מוכנה מיד: "כישלון חרוץ". לדבריו, "יש רק הצלחה אישית פנומנלית, יש עיתונאים טובים שהשתלבו והצליחו ברמה האישית. אבל החזון עצמו נכשל ואני גם לא חושב שיצליח". יותר מכך, הוא מבהיר כי הוא כלל אינו תולה את יהבו בציונות הדתית בכל הנוגע למהפך האידיאולוגי הדרוש בתקשורת: "אני חושב שהתקווה למהפך בתקשורת לא תבוא מהציונות הדתית בכלל, כי היא ורבים מבכיריה עסוקים רק בלפרכס את הצד השני ולהיות ביחד איתם. התקווה תצמח מהפרולים (אנשי המעמד הפשוט, על פי אורוול - ח"ר), אלה שלא מושפעים מהכתבות הפוליטיקלי קורקט. בישראל זהו הציבור הגדול המודר, המסורתי, שלא מושפע מהברנז'ה. הציונות הדתית זה קרב אבוד, מהם לא תצמח תקווה. הם רק רוצים להשתלב ולמצוא חן".

"מעדיפים אותי עם המטפחת"

"אני, אמילי עמרוסי, שומרת מצוות בדיוק אותו דבר ולבושה אותו דבר מגיל 17 עד היום. בדיוק באותו סגנון, לא שיניתי כלום. אני מקווה שתכניסי את זה לכתבה", מצהירה עמרוסי, עיתונאית 'ישראל היום' ומגישה ברשת ב', בעבר כתבת ערוץ 10 לענייני התיישבות. עם זאת, בריאיון לתוכנית האינטרנט 'שעת שירות' שאליה התראיינה לפני כמה חודשים, תיארה כיצד חיללה שבת אחת שלמה כדי "לדעת שנגעתי בקצה, ועכשיו תחליטי מה את רוצה". בריאיון לאתר 'מאקו' הצהירה לאחר גירושיה: "אני כבר לא חושבת שאשים כיסוי ראש כשאתחתן שוב. שטח משוחרר לא יוחזר".

"העולם שלי יותר מרוכך ככל שעוברות השנים", היא מסבירה, "זה לא קשור לזה שאני עיתונאית. זה כמו שהשכנה שלי מתל אביב עוברת שינויים עם הזמן. אני משכללת עמדות, מכירה אנשים והעולם שלי מתגוון".

אין לזה קשר לכך שאת עובדת בעיתונות הכללית, שאולי משפיעה ושוחקת את התפיסות הדתיות שלך?

"ההפך", היא מדגישה, "אני מקבלת עכשיו פחות נקודות אצל המעסיקים בתקשורת, כי אני עכשיו יותר סימני שאלה מסימני קריאה, והם רצו את סימני הקריאה. מערכות התקשורת רוצות אותך דווקא עם הקול הייחודי שלך. במערכת החדשות אני שווה להם יותר עם מטפחת מאשר בלי מטפחת, כי זה נותן להם את הייצוג ההולם והגיוון שהם מחפשים. לכן", היא מכוונת לכלל עמיתיה הדתיים בברנז'ה, "קשה לומר שמישהו ירצה להשיל את הקול המיוחד שלו כדי למצוא חן בעיני הבוס, כי זה דווקא מה שהבוס רוצה. הם צריכים את הגיוון, אחרת הקהל יברח. הם חייבים לשאת חן בעיני הקהל. תראי מה קרה בידיעות אחרונות, כמה דתיים נכנסו לכתיבת טורים וכתבות מרכזיים. זה קרה כי ברחו להם הקוראים".

אם כך, איך את מסבירה את התחושה המתבטאת בסקר, שהמגזר הדתי לא מרגיש שהעיתונאים הללו מייצגים את ערכיו?

"יש במגזר שיח, מעין מוסכמה, שמי שהלכו לעבוד 'שם' – הפכו לשמאלנים. מניחים מראש שהם מושפעים ולא בודקים לגופם של דברים, למרות שלהנחת העבודה הזאת אין רגליים. קחי מאדם דתי את התחושה שהתקשורת שמאלנית, ולקחת ממנו את עילת חייו, גם אם זה לא נכון. הוא זקוק לזה מכל מיני מניעים, גם אם הוא בכלל לא צופה".

העיתונאים לא שינו את תפיסותיהם במהלך שנות העבודה בתקשורת?

"זה מורכב למדוד את זה. אנשים מתבגרים, ואולי עמדותיהם מתמתנות ומקבלות גוונים שונים, אבל זה היה קורה גם אילו הוא היה רואה חשבון. אם אני מורה בעפרה או עובדת במערכת חילונית בוודאי שעולמי אחר, כי אני עובדת בחברה מגוונת. ובכל מקרה, עם השנים אדם מתבגר ודעותיו מתגוונות, זה בכל מקום, לא קשור לזה שהוא עיתונאי. הכיפה של רועי שרון הייתה קטנה גם לו היה עובד בחברת הייטק. עקיבא נוביק היה אותו עקיבא נוביק גם אם היה עובד במשרד עורכי דין, גם שם הוא היה משנה את הדעות שלו. הוא יותר מרוכך מהילד שהיה בעפרה".

עמרוסי סבורה שאדרבה, דווקא עיתונאים הם מטבעם בעלי אופי פחות נשחק מבעלי מקצועות אחרים: "חושבים שבתקשורת תרצה להתאים את עצמך יותר לרוח המפקד כי המעסיק מצפה ממך. זה לא נכון חד משמעית. בדרך כלל מי שבוחר לעבוד בתקשורת הוא בעל אופי חזק. אופיו של העיתונאי הוא חתרני יותר, ובגלל זה הוא עיתונאי טוב. לא ייתכן שתהיה כלבלב של המערכת. ואם מישהו משנה את דעותיו זה למרות המעסיק ולא בגלל המעסיק".

ישראל הראל, מייסד ועורך 'נקודה' ופובליציסט בעיתון 'הארץ', דווקא זוכר עוד מתחילת דרכו התקשורתית תהליכי התרופפות דתיים של עיתונאים שביקשו להשתלב במערכת: "אני זוכר כתב טלוויזיה דתי, בן של אישיות ידועה, שכדי להיות מוזמן למסיבות ליל שבת הוריד לבסוף את הכיפה לגמרי והפך את עורו רעיונית". אבל, מדגיש הראל, בתקופה האחרונה הוא מזהה גם תהליכים בכיוון הפוך לחלוטין: "אני מכיר כאלה שלא היו מגובשים דיים, אולם משנכנסו הם מרגישים עוד יותר שהם צודקים ומחויבים לייצג את עצמם ואת הציבור שממנו באו".

אתה לא סבור שהעבודה בתקשורת החילונית שוחקת את העיתונאים הדתיים שבתוכה?

"עיתונאי מטבע הדברים מתחכך עם ציבורים רבים, יש לו קשרים עם אנשים במערכת ועוד. כמו שחייל דתי שמשרת בצבא רגיל ולא במחלקת בני"ש נהיה מורכב יותר בגישה הדתית שלו - יש שיאמרו מתקלקל, אני אומר שהוא נהיה מורכב - כך גם עיתונאי דתי במערכת חילונית. הוא חושב שחלק מהמלחמות הדתיות הן לא ראויות, חלקן אפילו שליליות. אבל האם בגלל שכעת הוא מתנגד לגיוס במסלול הסדר למשל, או מחייב גיוס בנות, הוא פחות דתי?".

אני מפרטת לפניו שמות ספציפיים של עיתונאים, ומבררת האם לדעתו לא חל שינוי בעמדותיהם מאז התחילו כצעירים נלהבים ועד היום, כשהתברגו ככתבים ומגישים בערוצים השונים. כאן ניאות הראל לחלק את הברנז'ה הדתית לשתי קבוצות. את השמות הוא משאיר כמובן אוף רקורד, אבל מצביע בבירור על שני מגמות אידיאולוגיות שונות בקבוצת העיתונאים הדתיים. את היווצרותן של המגמות השונות הוא כאמור לא משייך בהכרח לשחיקה דתית שהתרחשה בין כותלי המערכות, אלא לאישיות של כל אחד כפי שהייתה עוד טרם נכנס למקצוע.

"אם אני לוקח אחד אחד את העיתונאים הדתיים הבולטים שהגיעו למעמד מקצועי רם, ומנתח מה קרה איתם, הרי שרובם נעשו סנגורים הרבה יותר טובים למגזר מאשר מה שהיו לפני כן, כשלא היה הכוח הזה בידם. הם נעשו יותר בטוחים בעמדותיהם. אני רואה התרופפות פה ושם, בעיקר בהתנהגות האישית שלהם, אולי בתחום הדתי. אבל אידיאולוגית ורעיונית אצל רובם חל דווקא תהליך הפוך. הם רק מבינים יותר לרוחב את החברה הישראלית. אבל ביחס למגזר, לשאלות דתיות ומדיניות, אני לא רואה שינוי".

לעומת הראשונים, שלגביהם הקוראים יכולים רק לשער במי מדובר, ישנה בתוך הברנז׳ה קבוצה אחרת, חלשה יותר אידיאולוגית ולדברי הראל גם מקצועית, בתוך הברנז'ה: "הם אף פעם לא היו בעלי אידיאולוגיה מגובשת", הוא נחרץ, "לא היה להם עמוד שדרה מלכתחילה. ככה הם נכנסו למערכת, כשהם למעשה רוצים להידמות לקו הכללי שלה. אין להם את היסוד הזה שיש לאחרים. וזה לא רק בנושא האידיאולוגי. גם מקצועית, אני רואה מה הם משדרים וכותבים. הם לא דוגמה לעיתונאים מוכשרים".

לדעתך חזון "הטובים לתקשורת", שיצא מהביטאון שערכת, מוכיח את הצלחתו? האם הדתיים שהשתלבו בכלי התקשורת אכן חוללו את המהפכה הערכית הרצויה?

"עצם העובדה שבשיחתנו לא עלו יותר מעשרה שמות, מעידה על כך שמבחינה כמותית, בניגוד למה שמקובל לחשוב, לא הייתה כאן מהפכה של ממש. מתנגדינו אומנם מייחסים לנו מהלך כזה, כי גם במעט שקיים הם רואים איום על המונופול שלהם. אבל בסך הכול המהפכה, אם בכלל, היא עדיין בהתהוות". לדבריו, הסיבה לכך נעוצה בכך שהחברה הדתית-לאומית עדיין לא בשלה מספיק להשתלבות מיטב בנותיה ובניה בתקשורת. "הציבור עוד לא השלים עם זה שהשתלבות מלאה בתקשורת - הכללית ולא המגזרית - היא נכס אסטרטגי ראשון במעלה. קיימים הורים, מחנכים ורבנים שמשדרים לבנות ולבנים שזה מקום שמתקלקלים בו, שיש בו חברה רעה. לכן מעטים המוכשרים שהיו יכולים להיות שם ואכן הלכו לשם".

הראל מסביר כי התקשורת הכללית פתחה את שעריה והעניקה הזדמנויות לבני המגזר כשהבינה, לאחר לחצים מרובים, שנדרש בה ייצוג לעוד מגזרים, אבל המגזר הדתי לא ניצל דיו את המומנטום. "לא היה מי שימלא את המשבצות הללו, בוודאי לא באופן מוצלח. לא הטובים ביותר הלכו לשם. יש עילויים בודדים. אם היו מספיק אנשים איכותיים, אז גם אם יש אפליה פה ושם, היו בוחרים בהם ונותנים להם תפקידים, כי בסוף השיקול שקובע במערכות הוא, ובעיקר, האיכות".

הראל מזהה השפעה מסוימת מכוחם של המעטים המוכשרים שכן השתלבו במקום גבוה: "למזלנו, המיעוט שכן קיים מצליח וזוכה לתהודה. המקומות שהם עובדים בהם מושפעים מהם. למשל, היום התקשורת מבינה שגם אם היא רוצה להביע אג'נדה שמאלנית, היא צריכה להיות מתוחכמת ולא בוטה. עצם ההבנה הזאת נובעת מההשפעה של האנשים שנמצאים בתוך המערכת".

"יש עיתונאים שיותר הזיקו משהועילו"

דווקא אחד המצליחים בתחום, שהתברג במקום משמעותי בעיתונות הכללית – קלמן ליבסקינד, כיום מגיש תוכנית אקטואליה ברשת ב' ועיתונאי 'מעריב', אינו חוסך את שבט ביקורתו מאחיו למגזר ולמקצוע. כבר לפני כשנה קבע בריאיון לעפרה לקס מעל דפי עיתון זה, כי השפעתם של העיתונאים הדתיים בגלי צה"ל "היא כמעט אפס". להערכתו, גם בכלי תקשורת אחרים "מספר האנשים שנמצאים בעמדת השפעה ומביאים את עולמם הדתי הוא לא רב".

ליבסקינד הסביר באותו ריאיון כי להבנתו המערכת שוחקת את הדתיים שנבלעים בתוכה, בפרט אלו שמטפסים בסולם התפקידים, מה שגורם לאי ההשפעה הניכרת שלהם: "כמות העיתונאים הדתיים שהגיעו למקומות בכירים ולא שינו את לשונם ומלבושם קטן מאוד. אני לא יכול למתוח ביקורת על מישהו שאומר 'היום אני מסתכל על העולם אחרת', אבל אני חושש שהרבה פעמים זה בגלל הקושי. אנחנו אומנם נמצאים היום במקום אחר אבל זה לא משפיע, כי רוב האנשים שינו את שמם או לא נמצאים במקומות משפיעים".

אמנון שומרון, עיתונאי לשעבר וכיום בעל משרד יחסי ציבור, מזדהה עם תחושת האכזבה העולה מנתוני הסקר. הוא בהחלט מצפה מעיתונאי המגזר לבטא עמדות אידיאולוגיות בהתאם לעולם שממנו הגיעו, ולא להתנער מבית גידולם הערכי. "בעיתונות המודרנית, שבה נהוג שעיתונאים גם יבטאו תפיסת עולם, יש בהחלט ציפייה טבעית שבתחום האמונות והדעות, בניגוד למידע חדשותי גולמי, הם יביאו לידי ביטוי את נוף הולדתם".

שומרון מבהיר כי הוא לא אוהב את ביטויי ההתנשאות שנשמעים מפי העיתונאים הללו, בנוסח "אני לא עובד אצלכם". "אל תעבוד אצלנו. תעבוד אצל עצמך. כן, יש ציפייה ממך שתביא את הקול האחר, את הרגישות למה שקורה שם, לדעת לאתר את הקולות האותנטיים ולא את הקיצוניים שמייצרים כותרות. אם אתה כתב התיישבות אז תדווח על פגיעות ביהודים, תופעות יומיומיות שלמערכת נמאס מלדווח עליהן. תציג עמדה אמפתית למי שנאבקים על עלייה להר הבית. תבקר את מחדלי הממשלה שלא בונה ביהודה ושומרון, תביע עמדה אופוזיציונית מול קולות ארגונים חילוניים רדיקליים שמשתלטים על השיח התקשורתי כלגיטימיים וכצודקים".

מה התהליך שעובר על העיתונאים הדתיים בתוך המערכת, שגורם להם לניתוק מעולם הערכים שממנו באו?

"שני תהליכים משלימים. האחד, כשכל הסביבה המקצועית שלך מדברת בשפה אחת ואוחזת בעולם ערכים מסוים, אתה חש אי נוחות להתבטא אחרת ומוצא עצמך נגרס במגרסת הנורמות המקובלות. השני הוא המערכת שמעליך, שגורמת לך להבין מהו אייטם נכון ומה לא נכון, מה יפה ומה מכוער ולמעשה כבר מאלפת אותך איך לתעדף אייטמים".

שומרון מסביר כי כל עיתונאי משתייך לקבוצה חברתית ברנז'אית, שקרובה לאוזנו ומשפיעה עליו, מה שגורם גם לשחיקה מתמשכת של העמדה הלעומתית. "בעידן הטוויטר זה בא לידי ביטוי באופן מאוד גלוי. הם תוקפים אותו על חריגה מהקו. בבסיסה, התקשורת הישראלית היא ליברלית שמאלנית. העולם השמרני הדתי-ימני נמצא בניגודיות אליה. יש אומנם שינויי עומק שמתחוללים בה וכתבים דתיים לאומים וחרדים משתלבים בה בהיקפים שלא היו בעבר, אבל עדיין הם לעומתיים למערכת".

חזון "הטובים לתקשורת" נכשל או הצליח?

שומרון מחלק את תשובתו לשניים, ומזהה שתי קבוצות בברנז'ה הדתית. "יש עיתונאים מהמגזר שיותר הזיקו לרעיון משהועילו. כאלה שנכנסו צעירים וחדורי הבטחה לתרום לשינוי ובפועל הפכו לביקורתיים ביותר כלפי הציבור שלהם. זה לא נובע מהתפכחות. זו תוצאה של חולשה. תחושת הפדיחה. הוא חי בתוך מערכת זרה. הוא רוצה להתחבב עליה, על עורכיו ועל הקולגות, ובאופן טבעי נוצר רצון להרחיק את עצמו מקהל המוצא שלו".

אבל שומרון מצביע גם על עיתונאים שהפכו למעוררי השראה לדור העיתונאים הבא, "שצובעים את התקשורת בגוונים חדשים, מסורתיים יותר, לאומיים יותר. אני חושב שזה עניין של תהליך. בתחילה הם מפוחדים אבל עם הזמן צוברים ביטחון. ככל שיראו יותר כתבים בכירים, יותר עורכים, שיעניקו להם הרגשה שתפיסת עולמם לגיטימית, הם ירגישו חופשיים יותר לתת ביטוי לעמדותיהם".

דעתנות רק במרחב המיינסטרים

"ייתכן שחלק מהעיתונאים דווקא ישמחו בתוצאות הסקר", מנתח יוסף רוסו, עורך העלון 'עולם קטן', ומסביר: "עיתונאים וגם אומנים אוהבים להדגיש שהם לא מייצגים את הציבור שממנו צמחו, כביכול בשם המקצועיות ודת האינדיבידואל". עם זאת, הוא סבור שקו המחשבה המקצועי צריך להיות הפוך בתכלית: "חלק מהמקצועיות של עיתונאי הוא להביא לידי ביטוי את נקודת המבט של העולם הערכי שבו הוא מאמין. גם בעיתונות הישנה ובטח בזו החדשה, שמים על השולחן את עולם הערכים שממנו מגיעים העיתונאים".

רוסו מבקש לסייג את הציפייה של המגזר הדתי שהעיתונאים הללו ייצגו אותו, ומכנה אותה נאיבית, הן בשל פסיפס הדעות הרחב שיש היום במגזר "ובעיקר בגלל שעולם ערכים ותפיסת עולם הם הרבה יותר גדולים ומהותיים משייכות חברתית כזאת או אחרת".

ובכל זאת, הוא מבין את הציפייה המגזרית מהברנז'ה הדתית. להבנתו, "יש ציפייה אמיתית שהעיתונאים ייצגו לפחות את עצמם, כלומר יגידו מה שהם חושבים באמת. ציפייה זו נכונה גם לגבי עיתונאים דתיים. במיוחד כאשר התמהיל של עורכים ומלהקים נבנה מלכתחילה מכך שפאות וכיפה בפריים טיים זה לא רק אינטליגנטי ושנון, אלא גם אמירה ערכית שמצופה ממנה לבוא לידי ביטוי".

האם לדעתך הם אכן ממלאים את הציפייה הזאת?

רוסו מחלק בהקשר זה בין התחום המדיני לתחום הדתי-הלכתי: "רוב העיתונאים הדתיים מצליחים אומנם למצוא לגיטימציה להביע קצת יותר את תפיסת עולמם המדינית, אולם זאת אך ורק מהסיבה שיש כיום הרבה יותר לגיטימציה ציבורית להביע דעות לאומיות וימניות. לצערי, כשמדובר בנושאים של מקום המסורת והתורה במרחב הציבורי, לא מספיקים רק עיתונאים כישרוניים, אלא צריך בעיקר כאלה שיש להם גם אומץ לפרוץ דרך ביצירת הלגיטימציה להביע בגלוי דעות בתחומים הדתיים". תמונת המצב הנוכחית, לדבריו, אינה מעודדת בהקשר זה: "בינתיים לכאורה הביטחון העצמי שחלקם הגדול יודע להפגין בלומר דברים בפאתוס העיתונאי והנחרץ, שמור בעיקר לדעתניות מהסוג המיינסטרימי, ונמצא קצת פחות במקומות של ערכי המשפחה, ערכי התורה והיהדות".

רוסו אומר כי הוא עדיין ממתין לזן החדש של העיתונאים, "שחוץ מלדבר רהוט וקולח יביאו איתם את נסיוב האומץ והביטחון העצמי גם במרחב הערכי. לדעתי כולנו נופתע כמה אפילו העיתונות הישראלית מסוגלת להעריך אומץ".

Hagitr72@gmail.com