קרב ניצנים –
כישלון או גבורה מושתקת?

עם חשיפת תיעוד מצולם של הקרב בין הכוחות המצריים ללוחמי ותושבי ניצנים בתש"ח, עולה שאלת המניע להשתקת קרב הגבורה ההוא.

שמעון כהן , ג' באב תשע"ח

האזכרה הראשונה לחללי ניצנים
האזכרה הראשונה לחללי ניצנים
צילום: יהודה איזנשטרק, באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון



טוען....

צה"ל מתיר היום (ראשון) לפרסום סרטון שצולם במהלל הקרב בניצנים בתש"ח, הקרב בו נפל הישוב והלוחמים שבו נהרגו או נלקחו בשבי.

ביומן ערוץ 7 שוחחנו על הקרב והשתקתו במשך שנים רבות עם ההיסטוריון הצבאי, אריה יצחקי, שבשנות השמונים נאבק עם בני ניצנים על ההכרה בקרב כקרב גבורה ולא כקרב תבוסה וכישלון.

לדבריו האופן בו התייחסה מערכת הביטחון לקרב ההוא הינה "דוגמא לעיוות היסטורי. אנשי ניצנים היו גיבורי-על שעמדו בקרב קשה ביותר. בגלל שהמקום נכבש על ידי כוחות עדיפים וחלקם הלכו בשבי עשו להם עוול. מה גם שהם לא השתייכות לתנועה המפלגתית ה"נכונה". הם היו חברי תנועת הנוער הציוני ולא השומר הצעיר ולא הנוער העובד, לא מהשמאל הישראלי".

"הקיבוץ הוקם ב-1943 במקום שנמכר על ידי מנהיג הכפר הערבי הסמוך ובמרכזו היה "הארמון הערבי", כשמסביב נבנו צריפים ואוהלים. הם היו מוקפים בכפרים ערבים ומחנות צבא בריטי. הם היו מבודדים ומנותקים והאספקה הגיעה אליהם בשיירות משוריינות שהותקפו.

''האזור היה תחת פיקוד חטיבת גבעתי. הם היו בפיקוד הגדוד של המג"ד יצחק פונדק, שקיבל רק לפני שנתיים את דרגת האלוף שלו בטקס רב רושם. הבעיה הייתה שהקיבוץ הוגן על ידי כוחות קטנים ודלי חימוש. לקראת הפלישה ב-15 למאי היו במקום 144 לוחמים ולוחמות, כאשר מדובר ב-57 גברים ו-10 נשים, אנשי המשק, ועוד 74 לוחמי גבעתי ש-44 מהם היו טירונים חסרי ניסיון קרבי.

''לרשותם של 144 הלוחמים היו מאה רובים בלבד, כלומר לא לכל אחד היה נשק אישי. היה להם גם ארבעה מקלעי ברן, מרגמה אחד, רימונים מעטים וכלי אחד נגד טנקים. הכוח הקטן הזה ישב על ציר הפלישה המרכזי לתל אביב והוא הותקף בליל 6-7 ביוני על ידי כוח מצרי גדול ביותר שנחשב לאחד הטובים ביותר מהצבא המצרי שהייתה לו מחלקת טנקים, פלוגת שריוניות ו-12 תותחי שדה, 12 תותחי נ.ט, סוללת תותחי נ.מ. וגם סיוע אווירי. כל זה מול בקושי פלוגה של צה"ל שחלקה מתיישבים וטירונים. הסיכוי שלהם היה די דל להחזיק מעמד".

מוסיף יצחקי ומספר על שיחת תחקור שקיים עם המג"ד, פונדק, וכששאלת על תגבור של מרגמה שנשלחה לקיבוץ, סיפר לו פונדק שהמרגמה והמקלעים הגיעו אליו אבל הוא לא העביר אותם לקיבוץ מחשש שהקיבוץ מנותק והמרגמה תיפול לידי המצרים.

"הלחימה נמשכה שעות. אחרי הרעשה שנמשכה כל הלילה בבוקר המצרים תקפו, הם פצחו את העמדות שהיו בולטות ולא חפורות. ניסיון הפריצה הראשון בחלק הצפוני נהדף והם ביקשו עזרה של מטוסי קרב, ובסביבות השעה 11 הם הצליחו לפרוץ עם הטנקים לחלק הצפוני של המשק. כלי הנ.ט. היחיד שהיה הופעל אבל יצא משימוש. בצהריים התחיל קרב בתוך הקיבוץ".

"המפקד, אברהם שוורצשטיין הי"ד, מפקד מעולה שניהל קרב בלתי רגיל בתוך הקיבוץ. הוא הזעיק את כל הכוחות למרכז המשק והם לחמו עד הכדור האחרון, כשמכשירי הקשר היו מקולקלים ולא היה קשר עם החטיבה. מי שניהלה את הקשר כל הזמן הייתה גיבורת ישראל מירה בן ארי הי"ד שהייתה הקשרית, אם לתינוק.

''כל התינוקות והנשים פונו ב-18 במאי ברגל על ידי האבות לבאר טוביה, אבל היא לא יכלה לעשות את זה. בעלה היה ממונה על הרכבים של ניצנים והוא לא היה בקיבוץ. היא מסרה את התינוק שלה לשני חברים שלקחו אותו. היא נשארה ובשעה 12 כשהבינה שאין אפשרות ליצור קשר לקחה נשק אישי ויצאה להילחם".

"בסביבות ארבע אחר הצהריים, לאחר קרב של כעשר שעות מאבק המגינים נאלצו להיכנע. לא היה להם שום סיכוי. הכוחות היו עדיפים עליהם. גם להיכנע לא היה פשוט. ארבעה הצליחו להימלט ולהגיע לכוחות החטיבה רגלית. הראשון שיצא מהארמון הערבי עם מטלית לבנה כדי להיכנע נורה על ידי המצרים. שוורצשטיין לקח סמרטוט לבן ויחד עם הקשרית מירה הוא יצאו כשהם מנופפים אל המצרים שהיו בחלק הדרומי של הקיבוץ.

''שלושה קצינים מצרים ירו בו מיידית ומירה ירתה במ"פ המצרי שירה באברהם והרגה אותו וכעבור דקה המצרים ירו בה והרגו אותה. הם נכנסו פנימה והוציאו את האנשים תוך כדי ירי על חובשת שטיפלה בשבויים".

ממשיך יצחקי ומספר כיצד "המצרים עשו דבר נורא כאשר הם לקחו את השבויים לתהלוכת ניצחון במג'דל, אשקלון של היום, ברחוב הראשי. תוך כדי כך כרתו ראשים של ההרוגים והלכו איתם ברחוב הראשי. כל אלה ששרדו הלכו לשבי במצרים עד הסכם שביתת הנשק ב-49'".

"זה היה קרב גבורה בלתי רגיל אבל במקום לתת להם את מה שמגיע להם קרה דבר חמור: יומיים לאחר מכן כתב קצין התרבות של החטיבה, המשורר והפרטיזן אבא קובנר, באישור המח"ט, שמעון אבידן, דף קרבי והכותרת הייתה 'נפילת ניצנים כישלון'. הם רצו למנוע מעשי כניעה דומים בעתיד. שם נכתב בין השאר: "...הכישלון חמור... בית אין מגינים על תנאי, הגנה משמע בכל כוחות הגוף והנפש, ואם יפקוד הגורל: טוב ליפול בחפירות הבית מאשר להיכנע לפולש רצחני... להיכנע כל עוד חי הגוף, והכדור האחרון נושם במחסנית, חרפה היא. לצאת לשבי הפולש - חרפה ומוות".

אנשי הקיבוץ חזרו מהשבי ב-49' וכשהבינו מה קורה ושמשמיצים אותם דרשו מהרמטכ"ל, יעקב דורי, להקים ועדת חקירה מטכ"לית שתבדוק את הטענות. הועדה הוקמה וטיהרה אותם מחרפתם וטענה שזו השמצה שפלה ומדובר בגיבורים והרמטכ"ל דורי כתב להם מכתב ובו נאמר: "בפקודת היום של חטיבת גבעתי נכללו פסקאות שיש להן משמעות של הטלת דופי כלפי לוחמי ניצנים. פקודת היום, שנכתבה מתוך כוונה רצויה לחזק את רוחם של מגיני מרחב הדרום, לא שיקפה את כל האמת על התגוננות קבוצת ניצנים והיאבקותם המרה של לוחמיה, ויש להצטער על כן, שבלא מזיד נאמרו בפקודת היום דברים שלא צריכים היו להיאמר.

''הנסיבות הקשות של האבקות מתיישבי ניצנים, הבדידות המרה של הלוחמים, חוסר הקשר עם העורף, אוזלת התחמושת והמזון ועל הכול מספר הנופלים הגדול בהתגוננות ההיא הם עדות נאמנה של האבקות נואשת המעניקה כבוד לכל אלה אשר נאבקו במקום עד הכדור האחרון".

בעקבות מכתב זה של דורי כתב בן גוריון לאנשי ניצנים: "אין עלילה נעלה עולה בתוהו. גם אם באותו רגע אינה מביאה התוצאות הרצויות. בעמידה לבלי חת של מגינים המחרפים נפשם למות על חזון חייהם - יש בה עצמה מן הניצחון האנושי העליון. ויחד עם כל בית ישראל, אני מרכין ראשי בפני גיבורי ניצנים שנפלו, ונפלו לא לשווא".

יצחקי מציין כי בכך לא נפתרה הבעיה שכן "המכתב של דורי היה סודי ולא הפיצו אותו בכל הארץ, וכך גם מכתבו של בן גוריון ובעקבות זה אנשי ניצנים הושמצו והותקפו בצורה נוראה. אני זוכר איך כנער במחנה תנועות הנוער בכרמל, אני זוכר אוהל מיוחד בצד, וכששאלתי את המדריך שלי מי אלה אמר שזה של ילדי הפחדנים שברחו מניצנים. לרוב היה מדובר ביתומים שהוריהם נפלו בקרב".

"במערכת הצבאית עסקתי בהעברת מורשת קרב בקורס קצינים וגיליתי שאסור לבקר בניצנים בסיורים על בלימת הפולש המצרי כי זה סימבול של כניעה, וצריך לחנך על גבורה כמו ב'יד מרדכי'", מספר יצחקי ומוסיף כי "בשנות השבעים פנו אליי ותיקי ניצנים וביקשו התערבות. עשיתי להם ערב שכל התקשורת הוזמנה אליו בקיבוץ, הצגתי את האמת על הקרב ובעקבות זה הותר בצה"ל לעשות סיורים בניצנים. הם ביקשו שאבא קובנר יגיע להתנצל. הוא סירב לבוא, אבל מי שהגיע זה הבן שלו שביקש סליחה בשם אבא שלו".

"לשמחתי כראש מחלקת הדרכה בחברה להגנת הטבע באותם שנים, והפעלנו בית ספר שדה בארמון הערבי בניצנים הישנה והתחילו סיורי מורשת קרב, ורק בסוף שנות השמונים נעשה צדק סופי. זה היה כאשר מירה בן ארי הוכרזה כגיבורת ישראל ואיתה אברהם שוורצשטיין והוקם אתר 'יד ללוחמת העברייה' ובו מצויינים כל סיפורי הגבורה של נשים במלחמות ישראל מדוברה הנביאה ועד ימינו".