אות גבורה מהרמטכ"ל למפקד גוש עציון

הרמטכ"ל העניק למשפחתו של מפקד גוש עציון במלחמת העצמאות אות הוקרה על גבורתו. מי היה האיש? ומדוע התעכבה ההכרה בו עשרות שנים?

שמעון כהן , ו' באב תשע"ח

אייזנקוט. ארכיון
אייזנקוט. ארכיון
צילום: דו"צ



טוען....

הרמטכ"ל, רב אלוף גדי אייזנקוט, מסר אתמול בטקס מיוחד עיטור גבורה לבני משפחתו של סא"ל אריה טפר (עמית) ז"ל, מי שהוביל את הקרב על גוש עציון במלחמת העצמאות והיה למפקד שיירת נבי דניאל.

"סא"ל אריה טפר עמית ז"ל הינו דוגמה ומופת לנחישות ואומץ לב, הבאים לידי ביטוי בסיפור חייו", כתב הרמטכ"ל בפתח מכתבו לבני משפחתו של טפר והוסיף הבטחה לפיה ערכי דורות העבר "יוסיפו לסלול את דרכנו בעתיד כצבא עם ממלכתי ומאוחד הפועל בעצמה ובדבקות למען מילוי משימתו האחת: הבטחת ביטחון ישראל".

ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם ההיסטוריון הצבאי, ד"ר אורי מילשטיין על פועלו של סא"ל טפר ותרומתו לביטחון המדינה שבדרך, ובפתח הדברים מציין מילשטיין כי מאבק גדול היה בימי ראשית המדינה על מתן עיטור הגבורה לטפר. מדברי מילשטיין עולה כי טפר הומלץ לקבלת עיטור הגבורה כבר ב-48', בן גוריון החליט להעניק לו את העיטור אך מאחר והוחלט על 12 מקבלי עיטור ולא מעבר לכך הוחלט בצה"ל שהאות לא יינתן לו, אלא שבעתיד הוא יקבל מכתב הוקרה על גבורתו, צעד שלדברי מילשטיין הוא חד פעמי בתולדות צה"ל. "לא שמעתי על אירוע שנותנים עיטור משפחתי לבן המשפחה שהיה גיבור".

"לעניות דעתי, בכל תולדות הציונות המפקד הקרבי המוצלח ביותר היה אריה טפר. היו עוד אחרים כמו מאיר הר ציון שטפר היה המדריך שלו בקורס סיירים, אבל הוא היה המוצלח ביותר". מילשטיין סבור כי האוות לא נמסר למי שהיה כה מצטיין בשדה הקרב רק משום שכפלמ"חניק הוא התווכח וביקר את הנהגת הארגון בהזדמנויות שונות. העיכוב במסירת האות והענקתו נמשך במשך שנים עד ש"יהודי בשם אודי פלג, ראש המרכז להגינות, לקח על עצמו משימה שאריה טפר יהיה גיבור ישראל, במשך הרבה שנים הוא השיג המלצות ופנה לכמה רמטכ"לים, ובסופו של דבר אייזנקוט נענה באופן הזה של עיטור חד פעמי".

על הקשר האישי שלו עם טפר מספר ד"ר מילשטיין: "אריה טפר היה החבר הכי קרוב שהיה לי בחיים. הוא היה עוזר מחקר שלי במשך עשרים שנה. סמוך לראשית מחקרי את מלחמות ישראל הוא הצטרף אליי, וחלק ניכר מהניתוחים הטקטיים שפרסמתי היו אחרי התייעצות אתו. בצד הקרבי לא נתקלתי, כחוקר של לוחמים וקרבות, במישהו שהכיר את הקרב ואת שדה הקרב והלחימה יותר ממנו".

מילשטיין אף היה נוכח ברגעי פטירתו של טפר, ועל כך הוא מספר: "הוא נפטר ביום ראשון כשהיינו יחד, נסענו בחולון ופתאום אני שומע ממנו מעין קול של חרחור ואני רואה שהוא מחרחר. זה היה תוך כדי שאני נוהג ברחוב ההסתדרות. שאלתי אותו 'מה אתה עושה'. הוא לא עונה לי. הבנתי שהוא במצב בריאותי חמור והייתי צריך להחליט מה עושים. הייתי במרחק של כארבעה רמזורים מבית החולים וולפסון. החלטתי שאני לא עוצר, אלא שם את האצבע על הצפירה ודרך הרמזורים האדומים אני נוסע. כולם פינו לי דרך ולא עצרו אותי. כשהגעתי צעקו עליי למה הבאתי אותו ולא השארתי אותו במיטה. הם לא ידעו שהוא היה איתי במכונית. ניסו להחיות אותו שעתיים ולא הצליחו".

על אישיותו הצבאית של טפר פורס מילשטיין את סיפורו כמי שהיה שוב ושוב בצמתי הכרעה דרמטיים עבור גורלה של המדינה הצעירה והמדינה שבדרך:

"אריה טפר בגיל 16 הצטרף לפלמ"ח ב-1941. לא רק שהוא השתתף בהרבה מאוד קרבות, אלא שהוא אישית פיקד, ולעיתים לבד, על חמישה אירועים אסטרטגיים, אירועים שאם היו נכשלים הייתה להם משמעות חמורה עד כדי הקמת המדינה:

בליל הגשרים, 1946, הוא היה קצין החבלה שהיה צריך לפוצץ את גשר אלנבי. בכל הפרויקט הזה של ליל הגשרים היה רק קרב ממשי אחד מול כוח בריטי וזה בגשר אלנבי. בכל תולדות הפלמ"ח עד מלחמת העצמאות לא היו קרבות. יועצו של בן גוריון, שלום עשת, כתב שהפלמ"ח כיחידה צבאית הדבר היחיד שעשתה זה הקרב בגשר אלנבי. מתברר שהמפקד של הפרויקט הזה, חיים בר לב, שם את עצמו במארב רחוק מהגשר, מפקד הכוח המסתער עוזי נרקיס לא קם בכלל כשהתחילו היריות, ומי שפוצץ את הגשר ללא עזרה היו שניים, סמל אריה טפר וטוראי שכינויו 'יא-במבם', לימים מפקד 'חיות הנגב' במלחמת העצמאות, הם לבד פוצצו את הגשר שהיה האירוע הגדול שעליו סוחבים את כל סיפור ליל הגשרים והפלמ"ח".

"בפרוץ מלמת העצמאות הוא היה מפקד מחלקה בגוש עציון. בקרב ג' שבט, כשעבד אל קאדר אל חוסייני תקף את ישובי הגוש עם אלפי ערבים והיה חשש להשמדת הגוש - מציאות שלה הייתה יכולה להיות השלכה דרמטית כי אנחנו יודעים שיומיים לפני הקמת המדינה כשהחלה השמדת הגוש הייתה ישיבה של מינהלת העם, הממשלה הזמנית והאירועים בגוש עציון הביאו את בן גוריון למחשבה שאולי כדאי לדחות את הקמת המדינה, כי אולי לא נוכל להתמודד עם הערבים – אם בינואר היה מושמד הגוש היו אומרים שנכון להסתפק בפחות מהמדינה. ביום רביעי בשבוע, יום ג' שבט, אריה טפר כמ"מ צפה לבד על הערבים איך הם מתפקדים, לקח שתי כיתות פלמ"ח, כיתה לחיפוי וכיתה בראשותו להסתערות על גבעה שהיו בה שישים ערבים, חלק מהערבים הוא הרג וחלק הבריח, זה הפיל כבניין קלפים את אלפי הערבים שנמלטו מגוש עציון. את זה הוא עשה עם כיתה של כעשרה אנשים מול אלפי ערבים. באותו יום נהרגו שלושה ונפצעו תשעה. עוזי נרקיס כתב מכתב שהם גוססים וצריך לפנות אותם, ואז שלחו את הל"ה".

ממשיך מילשטיין לפרשה נוספת בה היה טפר גורם משמעותי וציר מרכזי: "ב-27 לחודש מרץ הגיע לגוש עציון שיירה מירושלים, ובדרך חזרה, מולמ מחנה דהיישה, מקום שבטעות קראו לו 'נבי דניאל' שנמצאת בסמוך אבל לא שם, השיירה נעצרה במחסום. אריה טפר היה מפקד כוח החוד וצבי זמיר שהיה מפקד השיירה היה בסוף השיירה עם רוב הגדוד השישי שהיה שם, וביניהם הייתה שיירה של משאיות שעכשיו חוזרות מגוש עציון ללא המטען שהושאר בגוש. מארב ערבי גדול פתח עליהם באש והם נעצרו. עוזי נרקיס פינה את עצמו לגוש עציון והמ"מ אריה טפר הוא שפיקד על 186 אנשים במה שנקרא 'קרב שיירת נבי דניאל', כמתוכם שלושים בחורות כשרק לשלושים היו כלי נשק, כלומר הרוב לא היו חמושים. במשך יומיים טפר ניהל את הקרב. אם היו הערבים מחסלים את כל ה-186 ספק אם היו מעזים להקים מדינה, כי היו חוששים שמה שקרה בנבי דניאל יקרה גם במקומות אחרים. בשלב מסוים בלילה הוא קיבל פקודה לעזוב את כולם ולחזור לגוש עציון. הוא סירב ושבר את מכשיר הקשר. כשהוא הגיע לירושלים הפלמ"חניקים רצו להעמיד אותו למשפט על כך ששבר את מכשיר הקשר. הקצין הבכיר בירושלים היה מפקד עציוני דוד שאלתיאל והמשפט היה צריך להיערך אצלו. הוא אמר להם שאת מי שצריך להעמיד למשפט זה אתם ואותו ביקש שימונה למפקד גדוד בחטיבת עציוני וטפר סירב".

"פרש שלישית היא פרשת דרך בורמה. הראשון שהלך ב-23 למאי מירושלים לחולדה היה אריה טפר. הוא עבר במסלול הזה יחד עם עוד שני אנשים ובכך הוכיח שבין שער הגיא לחולדה אין ירדנים, ומכיוון שכך אפשר לחפש מסלול נוסף. הייתה לדרך הזו חשיבות מודיעינית. כיוון שהחרימו אותו כי הוא ביקר את אנשי הפלמ"ח, הוא לא קיבל תפקיד כלשהו ועזב את הפלמ"ח ועבר ליחידת המיעוטים, ואז היה קרב בגליל המערבי, קרב ינוח, בקרב הזה סוכם עם אנשי ינוח שהיו דרוזים והיחידה הייתה מורכבת מדרוזים, שיעשו כאילו תוקפים אותם כדי שתושבי ינוח לא ייחשבו לבוגדים בעיני קאוקג'י, אבל כשהכוח הגיע לשם אנשי ינוח ירו עליהם והמפקד נהרג ואיתו עוד אנשים. טפר הוא שארגן את הנשארים, דיווח אחורנית וטיווח ארטילריה על אנשי ינוח וחילץ את כולם בחזרה".

"הדבר המכריע האחרון הוא שהוא שכבש את תל מוטילה, הקרב שהוא אחד הביזיונות הגדולות של צה"ל. טפר, שהיה אז חולה בקדחת, קראו לו מבית החולים ובראש קבוצה מקורס מ"כים גולני הוא הצליח לכבוש את תל מוטילה".

ממשיך מילשטיין ומספר כי "במלחמת ששת הימים הוא פיקד על הסיירת האוגדתית של שרון, ואחרי המלחמה החליטו שלא להמשיך את שירותו, והשאירו אותו כסא"ל ובסך הכול הוא שילם את מחיר הצלחותיו ואת מחיר הביקורת שהטיח באחרים ואת מחיר התפקוד הלקוי של המערכת".

"הדורות משתנים ובא דור חדש שלא נפגע מאריה, ושאריה לא ביקר אותו, למרות שהתפקוד שמתפקדים כעת הוא המשך לתפקוד ההוא, והחליטו לתת לו את ההכרה בו כגיבור וכדמות מופת. זהו הסיפור", מספר מילשטיין.

מכתב הרמטכ"ל
צילום: אורי מילשטיין