ח"כ אוחנה נפרד בהתרגשות מח"כ בהלול

תחת הכותרת "פרידה מחבר" פרסם ח"כ אוחנה פוסט פרידה מידידו ח"כ בהלול המתפטר מהכנסת, "הבעיה שלך היא עם הרעיון הציוני". הפוסט המלא

, י"ז באב תשע"ח

תחסר לי בכנסת. ח"כ אמיר אוחנה
תחסר לי בכנסת. ח"כ אמיר אוחנה
צילום: הלל מאיר/TPS

פרידה מחבר
***
זוהיר היקר,

מתחילת הדרך, מאז שהכרנו – נקשרנו.

מסוג הדברים שהצופים בכנסת שלנו מהצד, ולא כמשתתפים, מתקשים לעיתים להבין (אני רואה אותם מרימים גבה, חלקם שמחו על פרישתך) – איך שניים המחזיקים בדעות ובהשקפות עולם שונות כל כך יכולים להתחבר?

ובאמת, תהום אידאולוגית פעורה בינינו: במישור הכלכלי, הביטחוני, המדיני והחברתי.

זכיתי לייצג את הכנסת לצידך בשתי משלחות שהיו עבורי מיוחדות מאוד: האחת, לדרום אפריקה. משלחת באחת המדינות המערביות הכי עוינות לישראל, מולדת ה-BDS העולמית.

השנייה, לסלובניה, כשברקע הפגישה כוונת הפרלמנט הסלובני להפוך למדינה השנייה באיחוד האירופי (אחרי שוודיה) שתכיר במדינת פלסטין.

הצלחתי לנהל את הוויכוחים הללו איתך, זוהיר אחי הערבי, באופן הרבה יותר מכבד, אמיתי ורגיש מאשר אני מצליח לנהל אותם עם חלק מאחיי היהודים ואחיותיי היהודיות.

הרשה לי להציע לך, חברי היקר, כי הבעיה שלך איננה עם חוק הלאום – היא עם הרעיון הציוני.

משום שאתה מבין היטב – ובצדק – שהמקרה של העם היהודי הוא מקרה מיוחד וייחודי בהיסטוריה של העמים; סיפור של עם שיש לו היסטוריה של אלפי שנים, שהביא לאנושות את ספר הספרים ממנו התפתחו שלוש הדתות המונותואיסטיות; שגורש מארצו ונפוץ לכל קצוות תבל; שהיה מושא לשנאה, לרדיפה, לפרעות ולפוגרומים שהגיעו לשיאם בהשמדת העם המפלצתית ביותר שידעה האנושות בשואה.

עם שחזר, מרוסק, שבור – אך גם מחושל ונחוש – הביתה.

וכדי שהעם הזה יוכל להבטיח את עתידו הוא חייב לדאוג כאן לרוב יהודי. לאתוס ציוני. למוסדות, לסמלים עבריים.

ועל כן זוהיר – זו לעולם לא תהיה מדינה דו-לאומית. היא לא תהיה מדינה דו-לשונית.

העברית היפה השגורה בפיך לעולם תהיה שפת המדינה, גם אם לצידה במעמד מיוחד תהיה השפה הערבית.

בחוק הלאום לא המצאנו שום דבר חדש זוהיר, אלא העלינו על כתב וקבענו עוגנים ליסודות של הרעיון הציוני.

ואני מבין אותך – האמן לי – מבין אותך הרבה יותר טוב מאשר אני מבין את חבריי המתקראים ציוניים ומתנגדים לחוק.

נגזר עליך להיוולד ערבי במדינה יהודית, שמגן דוד במרכז דגלה, שנפש יהודי הומיה הימנונה, שרואה ערך לאומי בהתיישבות יהודית דווקא.

מדינה ששמה בראש שמחתה את יום העצמאות, שהוא עבור העם הערבי – נכבה. אסון.

לא רצו בנו כאן, ובחירוף נפש תוך אבידות רבות נלחמו בקיומנו כאן, ועדיין נלחמים.

לא בחרת בזה.

אבל... האם באמת יש כאן אסון מבחינתך? עם כל מגרעותיה, האם יש מדינה אחרת שהיית רוצה לחיות בה?

באיזו מעשרים ואחת מדינות הלאום של האומה הערבית הגדולה, שבהן שפת המדינה היא השפה הערבית, שבהן הדת היא דתך – דת האיסלם, הסמלים והתרבות והרוב... היית מעדיף לחיות?

יותר מזה: היש בהן מדינה שהיית מעדיף לחיות בה כמיעוט? אני יודע שהתשובה היא לא.

זוהיר, מדינת ישראל היא גם הבית שלך. נולדת כאן. גדלת כאן. פיתחת בכישרונך הרב קריירה שהרבה מתקנאים בה ומעריצים אותך על כך – יהודים וערבים כאחד.

זכית להיות אחד מכ-1,000 חברים שכיהנו בכנסת מאז ומעולם!

ובני עמך, הערבים, גם אם חיים במדינה יהודית – זוכים לשגשוג, השכלה, שילוב בצמרת המדינה (במערכת המשפטית, בפוליטיקה, ברפואה, בתקשורת ובמגוון תחומים נוספים) באופן שאיננו מבייש אף קבוצת מיעוט במדינה מערבית אחרת (אני חוזר: מדינה מערבית! אינני מדבר בכלל על ארצות ערב).

זוהיר, אחי, הבעיה שלך היא לא חוק הלאום.

חוק הלאום לא לקח ממך שום דבר שהיה לך, זולת, אולי, התקווה שביום מן הימים זו לא תהיה מדינה יהודית.

אבל הרעיון הציוני לא ימות, זוהיר. הוא יחיה ויפרח וישגשג. יחד עם כל המיעוטים החיים כאן, והמוסיפים צבעים וגוונים לעם ישראל, ובלעדיהם היינו אפורים יותר.

גם אם תפרוש ארבע מאות פעם מהכנסת, מהארץ לא תוכל להתנתק. אלה הם שורשיך, שנשתלבו בשורשיי.

ותמיד נצטרך ללמוד לחיות במדינה היהודית עם חלק מבניה שאינם יהודים. לכבד אותם. להוקיר אותם (בעיקר את אלה המקריבים את שנותיהם היפות ביותר ומסכנים את חייהם למענה. כן, בעיקר אותם!) – אבל לא להתבטל בפני אף אחד.

לא נוותר על הרעיון שקיבץ יהודים מארבע קצוות תבל, למקום אחד קטן, קשה, עזוב, קוצני, שהוא – ורק הוא – המקום שלהם.

זוהיר, תחסר לי בכנסת ויחסרו לי השיחות המעניינות והמחכימות איתך.

נמשיך את הוויכוחים בזירות אחרות כנראה.

אתה אדם טוב לב, שקול, מתון, סובלני, נעים הליכות, מכבד ומכובד.

יש אתוס למדינה הזו. אתה יכול לבחור להצטרף אליו ולהיות חלק ממנו גם כלא-יהודי, או להיאבק בו, ואז להצטרף למועדון מאוד לא-יוקרתי של שונאי ישראל, לצד מדינות ואישים שאני יודע שבינך וביני יש הרבה יותר מהמשותף מאשר בינך ובינם.

המשימה שלנו, והיא צוואתם של מאה דורות של יהודים: לשמור על קיומו של העם היהודי.

לדאוג ש"עם ישראל חי" לא סיסמה תהיה – אלא מציאות חיה וקיימת.