בשבע מהדורה דיגיטלית

חיבוק דב - ביקורת סרט

הסרט 'כריסטופר רובין' מעביר באמצעות דמויות הילדים האהובות של פו הדב וחבורתו מסר שטחי ומרחיק לכת

הדר תאנה , כ"ח באב תשע"ח | עודכן: 08:24

עטיפה מתוקה ורומנטית למסר סתמי. 'כריסטופר רובין'
עטיפה מתוקה ורומנטית למסר סתמי. 'כריסטופר רובין'
צילום: יח"צ

פו הדוב (או Winnie-the-Pooh בשמו המקורי) הוא כבר מזמן לא ספר ילדים שקוראים בו מתוך נמנום לפני השינה.

עולם המבוגרים הפקיע את הדובון הפרוותי עם החולצה האדומה והבלון לטובת מסרים תת-קרקעיים על התנהגויות אנושיות, הרגלים ואמונות מוטעות. כדי לצבוע את המסרים המופשטים, המתמיהים לרוב, על הרִיק והאַיִן למשל, שהם תמצית השלווה, או זיווג ההפכים של היין והיאנג – בצבעים נעימים יותר, העמיסו על פו וחבריו תיאוריות שלמות של זֶן ובודהיזם. האם לכך התכוון א. א. מילן כשישב בלונדון המתועשת של שנת 1924? קשה לקבוע בפסקנות שלא, אבל התחושה היא שלקחו את הדמויות התמימות ודרשו עליהם מדרשים ותילי תילים של רמזים. האם זה עקב האכילס של הבמאי מארק פורסטר ב'כריסטופר רובין' שיצא לאחרונה לאקרנים? הדעות חלוקות.

יואן מקגרגור הוא כריסטופר רובין שגדל ונהיה לאיש. כעת הוא ראש משפחה כושל למדי, ובתור איש מכירות הוא וורקוהוליק מתוסכל שלא מקבל תגמול על שעות נוספות. יותר מכול, כריסטופר רובין אומלל. הסיבה לכך נרמזת כבר בהתחלה: הוא לא מקיים דיאלוג עם רובין של אז, של פעם. הילד החולם שנלחם עד חורמה ב"פילנפיל" (תרגום קצת צולע ל-Heffalump) רחוק ממנו עכשיו כרחוק המערב הלונדוני מאותו מזרח מעלה קטורת. כריסטופר המבוגר הוא מנותק, חדור מטרה, מנוהל על ידי סדר יום עמוס, ובעיקר אבא שאי אפשר לדבר איתו. מובן שכמיטב המסורת של דיסני, הוא ילמד את הלקח המתבקש. אבל איך?

מתברר שהחיות שיצר כריסטופר בילדותו - טיגר, חזרזיר, ארנב, אִיָה, קנגה וכמובן פו – ממשיכות לחיות ביער אשדון הקסום, יקום מסתורי המקביל ללונדון הצפופה והדוהרת שבה הוא חי. בנקודת הזמן של הסרט כריסטופר נמצא במשבר, לחוץ בין העבודה למחויבות למשפחתו, והדמויות מגיעות לעזרתו ומלמדות אותו מחדש מה חשוב יותר ומה פחות. באמצעות מנהרה שפתוחה אל שני העולמות מזה ומזה, נפגש רובין המבוגר עם פו לראשונה מזה שנים, במפגש אקראי על ספסל. המפגש המיוחל מוליד תקווה בלב פו להסתופף מחדש בצילו של רובין האמיץ, ואולי לזכות באספקת דבש מעוררת תיאבון. אבל רובין המבוגר הוא כבר לא אמיץ בכלל. להפך, הוא נשלט על ידי החרדה והמרדף להספיק. כמעט שאין לו פנאי לבלות עם חבר הילדות הפרוותי, ובטח שלא לשמוע ממנו קלישאות עמומות על כך שעדיף לפעמים פשוט לא לעשות כלום. או לעשות כלום. כי אם עושים כלום אפשר לעשות משהו טוב באמת. התבלבלתם? גם אנחנו.

הסצנה היפה ביותר בסרט, לדעתי, היא דווקא אחרי שכריסטופר מגיע ליער אשדון, מגלה מחדש את טיגר וארנב וכל החבורה ומבלה איתם. אחרי שכולם נופלים פרקדן בתום משחק חביב ומלא אנרגיות, רובין מתעורר בבהלה כי עליו לרוץ לעבודה. פתאום הדמויות שכל כך אהב נדחקות הצידה ומתחלפות במשימתיות ממוקדת-המטרה שהוא מכיר. הוא הולך משם, כמעט בכעס, ונראה שהאתנחתא הקצרה לא באמת פעלה את פעולתה. אין ספק, כריסטופר הטרוד הוא בבואה חביבה ונאיבית-משהו להתנהלות האדם הממוצע היום.

הבמאי מארק פורסטר לקח את האמרה המפורסמת של פו, "מה שאני אוהב לעשות יותר מכול הוא כלום", והעניק לה חשיבות מרחיקת-לכת כשלמעשה בנה את סדר העלילה על פיה. גם בסוף הסרט המסר החזק שנשאר הוא זה. מדובר בתובנה קיצונית, שיכולה אולי לאזן את האדם המפוצל של ימינו, אבל האם אין בה סתמיות חסרת משמעות? ניוון מחוסר מעש הוא לא בדיוק יעד נכסף שכדאי לשאוף אליו. מצד שני, התנהלות מתוך נחת היא באמת מצרך נדיר וחשוב. בעצם המסר של הסרט, שחוזר על עצמו שוב ושוב, לא מטופל בצורה מספיק טובה, ואפשר לומר שרק הפן השטחי ביותר מגולם בו. פו הדוב הוא כבר מזמן לא לילדים בלבד, יעיד על כך חתך הגילאים באולם, ויש צורך לאתגר את הקהל שלא מסתפק בצמר גפן מתוק.

כי זה מה שזה. 'כריסטופר רובין' הוא צמר גפן מתוק עם קציפה של מסרים מתורות המזרח. עומק אמיתי אין פה, והעיבוד נחמד אבל לא מפצה. בעיקר לילדים ולחובבי פו.