בשבע מהדורה דיגיטלית

שיר שחלמתי על טראמפ

כל עוד מנשבת הרוח הטובה הזאת מוושינגטון, יש להיעזר בה להשגת יעדים נוספים ולקביעת עובדות בלתי הפיכות. טורו של עמנואל שילה.

עמנואל שילה , ד' בתשרי תשע"ט | עודכן: 07:42

שיתוף פעולה מצוין בין שתי המדינות. הנשיא טראמפ ורה"מ נתניהו
שיתוף פעולה מצוין בין שתי המדינות. הנשיא טראמפ ורה"מ נתניהו
צילום: קובי גדעון, לע"מ

1

תקופת תור הזהב של יחסי ישראל-ארצות הברית בעידן ממשל טראמפ ממשיכה להרעיף עלינו מתנות שכבר מזמן הפסקנו לחלום עליהן.

מדובר אומנם בצעדים מתבקשים ובהחלטות שצדקתן כמעט מובנת מאליה, אך מדינת ישראל כל כך התרגלה ליחס העוין, הצבוע והמקפח כלפיה עד שכבר חדלנו מלצפות לצדק וליחס הוגן. לאחר שמונה שנים רעות של הפניית כתף קרה ועוינת מצד ממשלו של ברק אובמה, היחס ההגון והידידותי של טראמפ ואנשיו, שבכל פעם משיג שיאים חדשים, מצליח שוב ושוב להפתיע אותנו.

בהתנהלותו בזירה הישראלית-פלשתינית, הממשל הנוכחי יורד מהגדר ונוקט עמדה לטובתנו. לאחר תקופת גישושים קצרה, מגעים עם שני הצדדים ולימוד החומר, נשיא ארצות הברית ואנשיו הבינו מי הטובים ומי הרעים בסיפור הזה. בעקבות ההבנה הזאת, טראמפ ואנשיו זנחו את עמדת המתווך האובייקטיבי והחלו בסדרה של צעדי ענישה לפלשתינים על הסרבנות והמיליטנטיות שלהם.

2

זמן לא רב חלף מאז הודיע ממשל טראמפ על קיצוץ משמעותי ביותר בתקציב סוכנות הפליטים אונר"א, האחראית מטעם האו"ם על הטיפול בפליטים הפלשתינים. המגמה היא להביא לצמצום פעילותו של הארגון הזה עד לכדי פירוקו המוחלט. ארצות הברית מבינה סוף סוף שאונר"א, שקמה כדי לפתור את בעיית הפליטים, עוסקת בפועל בהנצחתה.

אין שום הצדקה לכך שסוגיית הפליטים הפלשתינים מטופלת על ידי ארגון מיוחד רק לה, אונר"א, שלא כמו בעיות הפליטים הקיימות בכל רחבי העולם - שהטיפול בהן נתון לאחריות נציבות הפליטים של האו"ם. גם אין שום הצדקה לכך שרק במקרה הפלשתיני מעמד הפליט עובר בירושה מאב לבניו, כך שבחלוף 70 שנה ממלחמת העצמאות מספר הפליטים תופח עוד ועוד במקום להתמעט. הפליטים הפלשתינים צריכים להשתקם במדינות ערב שאליהן עברו בתש"ח, ממש כשם שישראל קלטה ושיקמה בתחומיה את פליטי מלחמת העולם השנייה ואת יהודי מדינות ערב. את האמת הפשוטה הזאת ממשל טראמפ החליט שהגיע הזמן לומר.

3

אבו מאזן ממשיך בעקביות להחרים את ממשלת נתניהו ולסרב לשבת עמה לשולחן המשא ומתן. במקום זה נוקט ממשל רמאללה במדיניות של הזמנת מוסדות האו"ם בכלל ובית הדין הבינלאומי בהאג בפרט להתערב לטובתו. גם כאן יצא ממשל טראמפ בתגובה הולמת. מצד אחד, הוצאת הוראה על סגירת נציגות אש"ף בוושינגטון תוך שלושים יום. ומהכיוון השני – קבלת החלטות שיש בהן משום איום על בית הדין בהאג שלא יתערב בענייניהן של ארצות הברית ובעלות בריתה, ובכללן ישראל.

ישראל מצידה פחות מסוגלת לאיים על בית הדין ועל שופטיו בסנקציות כפי שארצות הברית עושה, אבל היא בהחלט יכולה וצריכה לאיים בסנקציות מקבילות על אבו מאזן בתגובה לפניותיו אל בית הדין. למשטרו של אבו מאזן אין קיום כלכלי או ביטחוני בלא שיתוף הפעולה שהוא מקבל מישראל. בכירי ממשלו של הראיס המזדקן תלויים בהיתרי מעבר ובעוד לא מעט פריבילגיות שהם מקבלים מהיד הישראלית, שאותה הם מרבים לנשוך. למרות זאת, ישראל ממעטת מאוד בצעדי ענישה נגד אבו מאזן, אפילו לא כשהוא מסית ומעודד טרור. כדאי שנלמד גם אנחנו מעט מהקשיחות האמריקנית החדשה והברוכה.

4

כאשר הודיע טראמפ בתחילת השנה על החלטתו להעביר את השגרירות מתל אביב לירושלים, ישראל התקשתה תחילה לעכל את הבשורה. הוא אומנם הבטיח לעשות זאת בקמפיין הבחירות שלו, אבל כל הנשיאים שלפניו הוכיחו שלהבטיח זה דבר אחד ולקיים זה דבר אחר. לפתע התברר שלשם שינוי יש כאן נשיא שמתכוון ברצינות. מרוב פחד שמחיר המתנה הזאת יהיה כבד, כמעט שהודענו שאנחנו מוותרים עליה.

ואי אפשר בלי גולת הכותרת – ביטול הסכם הגרעין עם איראן, צעד שישראל בהנהגת נתניהו ייחלה לו, אבל לא באמת האמינה שיקרה. חתימת הסכם הגרעין על אפה וחמתה של ישראל הייתה הביטוי המובהק ביותר לעוינות ולניכור שנקט כלפינו ממשל אובמה. מנגד, ביטול ההסכם וחידוש הסנקציות על איראן הוא הביטוי המובהק ביותר לשיתוף הפעולה המצוין בין שתי המדינות בעידן טראמפ.

5

כל זה לא אומר שבארצות הברית שולט כעת נשיא שבעיניו האינטרס הישראלי עומד מעל לכול. טראמפ פועל קודם כול לטובת האינטרס של ארצות הברית כפי שהוא מבין אותו. אבל בניגוד לגישתו המתרפסת של ברק אובמה דווקא כלפי אויביו בתקווה לרכך את עוינותם, דונלד טראמפ חזר לשיטה הישנה והלא מתוחכמת של הענקת הטבות לטובים והטלת סנקציות על הרעים. אומנם אי אפשר להיות בטוחים שלנצח טראמפ יתמיד בגישתו הפרו-ישראלית הגורפת. אבל כל עוד גישה זו קיימת, יש למצות ממנה את המקסימום.

עת הרצון הזאת צריכה להיות מנוצלת כדי לנסות להשיג מארצות הברית הכרה בריבונות ישראל בגולן ואור ירוק להחלת ריבונות על אזורי התיישבות יהודית ביו"ש. היא צריכה להיות מנוצלת כדי לנסות ולהשיג את הסרתו של רעיון המדינה הפלשתינית מהשולחן, רעיון שבימי ממשל אובמה ובנאום בר אילן הפך להיות מדיניותה המוצהרת של ממשלת נתניהו, וכעת נוצרה הזדמנות לתקן את המעוות. בוודאי שהיא צריכה להיות מנוצלת כדי להשיג הסכמה לבנייה ביישובי יו"ש ובירושלים בקצב הרבה יותר מהיר. לאחר שמונה השנים השחונות של ממשל אובמה, אין להסתפק בהרחבה קמצנית של הבנייה. יש צורך בתנופת בנייה שתקבע עובדות בשטח, תשנה את המציאות האסטרטגית ותקבור סופית את חזון המדינה הפלשתינית הנוספת בין הירדן לים.

אין לדעת כמה זמן עוד תמשיך לנשוב הרוח החיובית הזאת במלוא העוצמה. אך כל עוד הברכה קיימת, צריך למצות את מלוא ההזדמנות. בחסדי שמיים, גם בתחום יחסי ישראל-ארצות הברית שנת תשע"ט יכולה להיות טובה לא פחות מתשע"ח, אולי אפילו טובה יותר.

תפילה במקום התפלה

באופן כללי תשע"ח הייתה שנה של חסד שקרו בה הרבה דברים טובים. אבל היו גם כמה דברים פחות טובים. אחד מתוך רשימת האירועים הפחות טובים הוא הסיפור של מחלת העכברת. ולא בגלל המחלה עצמה, שמבחינת נזקי הבריאות שגרמה יש הרבה צרות חמורות ממנה, אלא בגלל היותה ביטוי קיצוני לבעיה קשה יותר - הבצורת המתמשכת בארצנו זו השנה החמישית. הזיהום שהביא את העכברת נובע ממיעוט המים בנחלי הצפון, כתוצאה ממיעוט הגשמים.

באופן כללי נראה שבשנים האחרונות התרגלנו לא להתפלל מעומק לב על הגשם. מתקני התפלת מי הים שנבנו כאן הביאו לכך שכבר איננו חוששים מפני ייבוש המים בברזים. וכל עוד המים בבתים הפרטיים שלנו זורמים ללא הפרעה, אנחנו מתקשים להיבהל מקמפיינים בנוסח "ישראל מתייבשת" או להזדהות עם מצוקתם של חקלאים שמכסת המים שלהם קוצצה.

אפילו לירידת מפלס הכנרת כבר הומצא פתרון, וכיום מדברים על הפעלת המוביל הארצי בכיוון ההפוך והזרמת מים מותפלים שיציפו את האגם הלאומי שלנו. אז לא שצריך להתגעגע לימים שבהם צמאו כאן למים כשלא ירדו גשמים, אבל הנה באה העכברת והזכירה לנו, המטיילים בנחלי הצפון, שכדאי לצאת מהאדישות, לחדול מהסתמכות רק על עוצם ידינו הטכנולוגי ולחזור ולהתפלל לברכת שמיים. כי עם כל הכבוד להתפלה, היא לא יכולה למלא את כל התפקידים שממלאים הגשמים בטבע ובמערכת האקולוגית.

כל מי שמגיע בחודשי הקיץ אל הצפון ונחליו הזורמים יבחין מיד בנוכחות המוגברת של הציבור הדתי והחרדי. אפילו בבתי כנסת קטנים של יישובים שאינם דתיים אפשר למצוא בשבועות של בין הזמנים מנייני תפילה בהיקף שלא היה מבייש את שטיבעל איצקוביץ' הבני-ברקי. בין אם בגלל הימנעות מיציאה מהארץ מסיבות הלכתיות ובין אם מטעמים אחרים, אין ספק שלציבור שומרי המצוות בישראל יש חלק רב בהכנסות מתיירות הפנים המהוות נתח נכבד בפרנסת אזור הצפון. לכן הציבור הזה הוא גם הסובל המרכזי מירידת מפלס המים בנחלים, ומסגירתם של יעדי טיול פופולריים שהפכו למזוהמים ומסוכנים לבריאות.

תחשבו גם על זה בתפילות יום הכיפורים, בואכה חג הסוכות שבו נידונים על המים. שנזכה לברכת שמיים של גשמים בעתם, שלא נצטרך לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי התפלתם.

לתגובות: eshilo777@gmail.com