בשבע מהדורה דיגיטלית

אור תורת אברהם

שורש עניינו של ר' אברום שפירא זצ"ל היה התורה. לקט תורות במלאות 11 שנים לפטירתו

הרב נריה גוטל , י"א בתשרי תשע"ט

הרב פרופ' נריה גוטל
הרב פרופ' נריה גוטל
צילום: דוד הוכברג

קל להעריך שכל מי שהכיר כדבעי את מו"ר הגאון הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא (ר' אברום) זצ"ל והיה מתבקש לאפיין אותו במילה אחת, היה בוחר במילה: תורה.

כן, גם הייתה לו פיקחות נדירה, הוא גם ידע להוביל מהלכים, הוא גם ניחן בחן ובחביבות יוצאים מן הכלל, ועוד ועוד, אך בשורש עניינו הייתה תורה. תורה. תורה. כל השאר - מסביב. כל שנותיו היו משוקעות בתורה - כתלמיד, כרב, כדיין, כראש ישיבה, כמנהיג. כל יצירתו הייתה בתורה - בראש וראשונה עיון למדני ופסיקה הלכתית שהילכו אצלו במשולב, ונלוו אליהם דברי הגות, מחשבה והדרכה.

לא מפתיע אפוא שפעמים רבות מאוד נתן ר' אברום דעתו לסוגיות ולרעיונות שעניינם תלמוד תורה. ואחר שזה היה עיקר עניינו, גם לא מפתיע שמשה רבנו - מוסר התורה - מזה, והגאון מוילנא - מגדולי משלשלי השמועה - מזה, תפסו משקל משמעותי בעיוני תורה אלה. לרגל יום הזיכרון שחל השבוע, להלן כמה טעימות מהארותיו שסביב תורה, משה והגר"א.

א. "כתב כלפי העם" בשמחת תורה

הגבהת ספר התורה בדרך "מהופכת" הוא מנהג רווח למדי בשמחת תורה. היינו, שאם דרך כלל האותיות הן כלפי המגביה וצד הקלף החיצוני כלפי העם, הרי שבשמחת תורה מהפכין את הספר, כך שהכתב הוא שכלפי העם וצד הקלף הוא שמופנה כלפי המגביה. רובא דעמא סבור מן הסתם שאין הרבה דברים בגו, לבד מהנהגת עוד היבט של אטרקציה שמשמחת את לב הבריות. ולא כן הדבר. הב"ח ציין שבמסכת סופרים מפורש שדווקא זו ההנהגה הנכונה לכל ימות השנה. מכאן שאנחנו, שאיננו נוהגים כך כל ימות השנה, למצער הותרנו רושם של הנוהג אחת בשנה - בשמחת תורה. אלא שאז נשאלת שאלת העומק: בשורש העניין, מה הסיבה לצורת הגבהה זו שמפנה כתב כלפי העם ובעיקר מה המסר שמובע בכך.

לכך נתן דעתו ר' אברום. הוא מזכיר את מה שנאמר בגמרא בנדרים על משה רבנו, שהיה טוב עין והעניק לישראל את מתנת הפלפול, הגם שמלכתחילה חלק זה של תורה נמסר רק לו. ומה עניינו ומה מהותו של אותו פלפול? ביאר הרא"ש על אתר שהכוונה היא ל"הבנה וחריפות - כי כל החוכמה והשכל רמוזים בכתב התורה בצורות האותיות". נמצאת למד אפוא שבצורת אותיות התורה גנוזים חוכמה ושכל של ידיעת תורה והבנתה.

מעתה אמור: הסבת כתב אותיות התורה כלפי העם מאפשרת לעם להתבשם מאותיות התורה ולזכות לשכל ולהבנה. וכי יש לך יותר מתאים להנהגה זו מאשר שמחת תורה? זאת ועוד, עתה גם ברור מדוע בשעת הגבהת התורה אומרים דווקא את הפסוק "וזאת התורה אשר שם משה", שכן מימד זה של פלפול התורה, אותו מימד שנחשף בדיוק בשעה זו של הגבהת התורה, משה הוא שמסרו לישראל, כטוב עין.

ב. אורה של תורה

במסכת תמורה אמרו ש"כל אשכולות שעמדו לישראל מימות משה עד שמת יוסף בן יועזר איש צרידה לא היה בהם שום דופי, מכאן ואילך היה בהן שום דופי". בהמשך הסוגיה ביאר רב יוסף שבאותו "דופי" הכוונה היא למחלוקת הראשונה שהתגלעה בין חכמי ישראל - מחלוקת הסמיכה על שלמים ביום טוב: "דעד יוסף בן יועזר לא נחלקו בסמיכה ולא בשום דבר שעדיין לא נתמעט הלב... סמיכה - היא הייתה מחלוקת ראשונה שנחלקו בו חכמים מעולם" (רש"י, שם). על כך העיר הגר"א – וכדרכו, בקוצר מילין: "והא דקאמרינן לעיל אם רבו מטמאין וכו' – היו מסכימים לדברי מרובין".

מה פשר תמיהת הגר"א, מה תשובתו, ובעיקר מה עומק עניינה? ביאר ר' אברום שתמיהת הגר"א הייתה כיצד נאמר שהמחלוקת הראשונה התגלעה רק בשלהי ימיו של יוסף בן יועזר, בעוד ששורות ספורות קודם לכן אמרו מפורשות שמחלוקות היו כבר סמוך להסתלקותו של משה: "משמת משה, אם רבו מטמאין טימאו, אם רבו טהורין טיהרו". על כך השיב הגר"א שההבחנה בין התקופות היא בשאלה מה קרה אחרי שנחלקו, שבתקופה הקדומה בסופו של דבר "היו מסכימים לדברי מרובין", מה שלא קרה בתקופה המאוחרת.

דומה שקריאה שטחית הייתה מבינה שהכוונה היא זו: בתקופה הקדומה ההכרעה הייתה מחייבת והכול נשמעו לה, מה שלא קרה בתקופה המאוחרת. ואולם קריאה זו בעייתית, לא רק משום שמנגנון הכרעה מחייב נהג גם בתקופה המאוחרת, אלא גם - ובעיקר - משום שהמילה "מסכימים" שבה בחר הגר"א להתנסח, אינה מתבארת היטב בדרך זו.

ר' אברום הבהיר אפוא את הדבר בדרך אחרת, דרך שממנה גם הצמיח תובנה משמעותית: בתקופה הקדומה, "אחרי שהכריעו ברוב כדת של תורה הבינו מיד גם המיעוט שאכן זוהי האמת וצירפו דעתם לדעת הרוב, וזה משום שאור התורה היה כל כך מרובה שכולם ראו שזהו אור האמת, כדעת הרוב וכפי דין תורה, ולא היה אז כלל דעת מיעוט". כלומר, בתקופה הקדומה המיעוט הבין בסופו של דבר שדעת הרוב צודקת, "שזהו אור האמת", שזה "דין התורה" וממילא נוצרה חזית אחידה ומוסכמת. לא כן בתקופה המאוחרת, שאז המיעוט נאלץ לקבל את הכרעת הרוב, הגם שעקרונית הוא נותר בעמדתו ועדיין סבר שהצדק איתו.

בכך חיזק ר' אברום את עומק המושג "אור תורה", ובדרך זו הוא ביאר סוגיה נוספת. בעירובין תיארו את סדר מסירת התורה ממשה רבנו לעם ישראל במדבר: "תנו רבנן, כיצד סדר משנה? משה למד מפי הגבורה, נכנס אהרן ושנה לו משה פרקו. נסתלק אהרן וישב לשמאל משה. נכנסו בניו ושנה להן משה פרקן. נסתלקו בניו... נכנסו זקנים ושנה להן משה פרקן, נסתלקו זקנים, נכנסו כל העם ושנה להן משה פרקן. נמצאו ביד אהרן ארבעה, ביד בניו שלושה, וביד הזקנים שניים, וביד כל העם אחד".

והרי זה פלא: מדוע צריך משה רבנו בעצמו ללמד שוב ושוב ארבע פעמים, מדוע לא די בכך שהשומע המעולה - אהרן הכהן - ילמד לבניו, ואחר כך בניו ילמדו את הזקנים וכו'? השיבה הגמרא שאינה דומה למידה ממשה רבנו ללמידה מכל אדם אחר: "כיוון דמשה מפי הגבורה למד מסתייעא מילתא". כלומר, ביאר ר' אברום: "שאם כי כולם שווים בידיעה, אבל לגבי אור תורה יש הבדל אם שומעים אותם דברים ממשה רבנו". התוכן עשוי להיות זהה, אך אור התורה שונה.

ג. מאור פני הרב

דבר זה אינו אמור אך ורק ביחס למשה רבנו. ר' אברום לימד שעצם השהות עם תלמיד חכם תורמת להארת תורה. הוא הדגים זאת באמצעות מה שאמרו חז"ל (באותה סוגיית עירובין) שהרב "חייב להראות לו פנים" לתלמידו, "שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". רבנו חננאל על אתר הוסיף שלוש מילים: "חייב להראות לו פנים - כדי לבוא בלבו". כלומר, לא די בביאור ובהסברה אלא יש צורך במאור פנים, וככל שיותר יראה לו פנים כך יותר ייכנסו התכנים ללב התלמיד.

ר' אברום עצמו ניחן במאור פנים נדיר, ולא פעם דבר זה עצמו איפשר שיח תורני. זכורני כי לפני כ‑15 שנים ביקשתי שיקבל בביתו קבוצה של סטודנטיות מוכשרות שהיו להן כמה וכמה שאלות בהלכה (ובכלל). ראש לכול - החוויה הראשונית שלהן הייתה מאור פניו. דבר זה איפשר כניסה כנה ופתוחה לשאלות מורכבות וסבוכות, שאחת מהן הייתה עצם עיסוקן בתורה. נשים מוכשרות אלה, כל אחת דוקטורנטית מצטיינת בתחומה, חשקה נפשן בלימוד תורה בהעמקה ('קצות' ו'נתיבות') לא פחות משהן לומדות מדע בהעמקה, ובכן האם מותר הדבר?

לא זה המקום לדון בפרוטרוט בסוגיית תלמוד תורה לנשים (וראו בספרי 'אור יקרות'), אך מאור פניו איפשר שיח שוטף ונעים. כך יכול היה הרב לתהות על קנקנן ולהיווכח שבאמת ובתמים מדובר בשאלה נקייה שאינה מוטת אג'נדה. או אז השיב הרב על פה, ולימים בכתב: "בנוגע ללימוד תורה לנשים בימינו: לדעתי, אין כל בעיה של הגבלה ללמוד תושבע"פ בצורה יסודית, לפי מגבלות הזמן שלך...".

ואין כל האמור אלא טעימות, פחות מקצה קרחון מאור תורת מו"ר זצ"ל, ואידך - והרבה - זיל גמור.

הרב נריה גוטל הוא ראש מערך המחקר ב'מרכז תורה ומדינה'

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת shlomopy@gmail.com

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיישלחו)