בשבע מהדורה דיגיטלית

בציפייה לישועה

סיפור חייו הייחודי של המקובל הרב ישועה בן שושן זצ"ל, שוזר בתוכו מעללי גבורה כלוחם ומפקד שהקפיד על קדושת המחנה ונפצע קשה במלחמה

דביר עמר , י"א בתשרי תשע"ט | עודכן: 13:51

לסיורים הצבאיים היה יוצא כשהוא עטור בתפילין. חכם ישועה בן שושן זצ"ל
לסיורים הצבאיים היה יוצא כשהוא עטור בתפילין. חכם ישועה בן שושן זצ"ל
צילום: אריה מינקוב

לפני כחודש עמדו ילדיו של חכם ישועה בן שושן זצ"ל יחד עמו בדלת חדרו של הרופא.

טרם המפגש הם כבר עודכנו בתוצאות הבדיקה, והבינו שבעוד כמה רגעים הרופא יצטרך לבשר לאביהם שהוא חולה במחלת הסרטן. "כל שנייה הייתה כמו נצח. אבא ראה את המבט בעיניים שלנו, שאנחנו פוחדים", משחזר בנו, גלעד בן שושן. אבל האב עצמו לא חשש כלל: "אבא אמר לנו: אני זוכר שעמדנו בתעלה מול הטנקים של המצרים. היה מבהיל להסתכל עליהם, כמות גדולה אל מול הצד שלנו. באותו רגע אמרתי לחיילים: לא תירא מהם כי ה' אלוקיך עמך! ואתם ילדיי, ממה אתם מפחדים?!".

ביום שישי שלפני ראש השנה, שעות לפני כניסת השבת, הלך לעולמו המקובל הירושלמי חכם ישועה בן שושן (72) זצוק"ל, לאחר שבחודש האחרון נאבק במחלה הארורה. "אבא היה חזק וחיזק אותנו וקיבל הכול באהבה. בשיא הכאב, כשאפילו מורפיום לא עזר, אמר: אני מקבל הכול בסבר פנים יפות. אחרי אמירת קריאת שמע ווידוי, אמר שלושה משפטים: אני הולך כפרה למשפחה, לעם ישראל, ויהי רצון שייבנה בית המקדש במהרה בימינו אמן. כמה שניות לאחר מכן הוא נפטר", מעיד בנו.

הרב ישועה נולד בירושלים וכבר בגיל צעיר החל ללמוד קבלה אצל גדולי המקובלים של הדור הקודם: הרב מרדכי עטיה, הרב דוד ציון לניאדו, הרב מרדכי שרעבי והרב מאיר יהודה גץ. במלחמת ששת הימים שירת בסיירת שקד תחת פיקודו של בנימין בן אליעזר. "כל התקופה שלו בצבא הוא כפשוטו נלחם מלחמות ה', בלי שיקולים אישיים או פוליטיים, רק להציל את ישראל מיד צר ולקדש את השם. פעם היה צריך לפוצץ בית של מחבל, הוא ארגן את הכול ופתאום הגיע טלפון מלמעלה לא לפוצץ. הוא אמר להם: תגידו בקשר שהבית כבר פוצץ. הוא הכין את הכול והרים את הבית", מספר גלעד, שמתאר כי בכל יום במלחמה הוא הכין את עצמו למסירות נפש ולמות על קידוש השם. "כל בוקר היה מתרחץ ומנקה את עצמו, ואומר: אם זה היום, אני מוכן. כל לילה היה יוצא לסיורים ולא היה מפחד מהמוות. החברים שלו בסיירת שקד רצו לצאת רק איתו. הוא היה עטור בתפילין וכולם ראו אותו כקמע של היחידה. היו סיורים שלא היו בתורנות שלו, והוא היה יוצא כי לא היו רוצים לצאת בלעדיו".

הקדושה בשירות הצבאי הייתה אצלו במדרגה ראשונה. "באחת המלחמות היו לחיילי היחידה של חכם ישועה רק מנות קרב לאכול. הרב אליהו זצ"ל מספר כיצד התקשר אליו באמצע המלחמה: יש ערבייה שאופה פיתות חמות והחבר'ה אוכלים רק מנות קרב. מותר או אסור להם לאכול מהפיתות?", מספר הרב שמואל אליהו. "הרב אמר לו שבאותה שעה הוא למד רמב"ם בהלכות מלחמה שאומר שלחלוצי המלחמה מותר לאכול אפילו בשר חזיר, ולכן מותר. חכם ישועה אסף את החיילים ואמר להם: הרב אליהו אמר שמותר, אבל אנחנו יוצאים למלחמה. פת עכו"ם, איך אפשר? כל החיילים אמרו בקול: לא נאכל! והמשיכו לאכול מנות קרב. כשהרב היה מספר את זה, הוא כמעט היה בוכה: תראו מה זה עם ישראל".

ההקפדה שלו על קיום המצוות וטהרת המחנה, כך מתברר, גם הצילה את חייו. "אבא סיפר שבמלחמה היו חיילים שפחדו לצאת רחוק לשירותים, והוא הקפיד ליישם את מה שכתוב בפרשת כי תצא 'והיה מחניך קדוש' ובכלל זה לכסות את הצואה", מוסיף גלעד. "לכן הוא לקח את חפירה וכיסה את כל הצואה במחנה. בדיוק כשסיים, הגיעו מטוסי מיג מצריים והטילו פצצות על המחנה. הפצצות החטיאו והמשיכו הלאה. הוא ראה בעיניים איך אם 'והיה מחניך קדוש' נתקיים בהם 'ונשמרת מכל דבר רע'".

במלחמת יום הכיפורים שירת כמפקד פלוגה בגדוד צנחנים ונפצע קשה בקרב פנים אל פנים מול חייל מצרי. למרות זאת, המשיך להילחם כשהוא פצוע. על הניסים שקרו לו אז, היה מודה בכל שנה. "שמונה פעמים עלה על מוקשי רכב. הוא היה זוכר את כל הניסים, ובכל פעם בתאריך שקרה האירוע היה מספר על הניסים והנפלאות". חרף הפציעה הוא הקפיד לנהל סדר יום מלא תורה וקבלה לצד החברותא שלו, ראש ישיבת השלום, הרב דוד בצרי. "חכם ישועה שאל את הרב אליהו: כל הגוף שלי מלא רסיסים וחשוב לי ללמוד קבלה, אבל קבלה צריך בטהרה. ומה אני אעשה, כשאני טובל במקווה כל הרסיסים זזים והם משפיעים עליי ואני יכול להתעלף מרוב כאב", מספר הרב שמואל אליהו. "הרב אמר: תטבול ושמישהו ישגיח עליך. חכם ישועה הקפיד ללמוד רק בטהרה".

בית המקדש מתחת לכרית

הרב ישועה בן שושן היה חבר במחתרת היהודית שפעלה בשנות השמונים, הורשע ונידון לשנתיים מאסר בפועל. "כשיוסף מנדלביץ' הלך לבקר אותם בכלא בזמן המחתרת, אחד אמר לו: בוא תראה מה יש לי מתחת לכרית, וכשהרים את הכרית ראה תמונה של משפחתו. חכם ישועה קרא לו ואמר: בוא תראה מה יש אצלי, תמונה של בית המקדש", מספרת שכנתו במשך כשלושה עשורים בשכונת מקור ברוך, הרבנית בת אל גרינשפן.

המעשים שתכנן כחבר המחתרת היו מבחינתו בעלי מימד קבלי. מספר הבן גלעד: "הרב יעקב הלל, ראש ישיבת המקובלים 'אהבת שלום', סיפר לנו שיום אחד הוא קיבל טלפון ואמרו לו שמדברים ממגרש הרוסים, וחכם ישועה רוצה לבקר אותו. הוא הגיע לישיבה ביחד עם השוטרים. הם קמו והתחבקו, כי היו חברים טובים. חכם ישועה פתח בדברים ואמר: 'הרבה מתייסרים, ויכול להיות שיש חברים שמתחרטים על כל הסיפור של המחתרת'. הוא פחד שהחרטה תפגום ברעיון, כי אצלו זה היה רעיון עילאי כל מה שתכננו. הוא פחד שמא החרטה תפגום באתערותא דלתתא. הוא רצה למסור מודעה כמו בהתרת נדרים, שכל המחשבות חרטה שעלו - לבטל אותן. לא העסיק אותו מצבו האישי, אלא שלא ייפגם עצם הרעיון כלפי שמיא". גלעד מציין שהקשר עם ילדיו לא חדל גם כשהיה בכלא. "הוא היה שולח מכתבים לכל ילד בנפרד ושומר את דמי הכיס שקיבל, ובזמן הביקור קונה לנו איתם ממתקים".

גם בתקופת מאסרו, מפקדיו מהצבא המשיכו לשמור איתו על קשר חם. "המפקדים שלו לא שכחו אותו לרגע אחד. אפילו כשהיה בכלא, מאיר דגן, פואד ואריק שרון גילו את כל אהבתם אליו. בשבעה באו כמה בנים שלהם ואמרו שגדלו על הסיפורים על אבא שלנו. פואד היה אומר תמיד שהוא עד כדי כך העריץ את חכם ישועה, ש'בארנק שלי אין תמונה של אשתי, יש את התמונה של ישועה!'".

חייו של חכם ישועה נסובו סביב כלל ישראל. "הוא אסף עשרה דיינים שבקיאים בחושן משפט שידונו בשאלה אם עם ישראל זכאי או חייב", מספר הרב שמואל אליהו, "לבסוף הוציאו פסק דין שעם ישראל זכאי ושהמשיח והגאולה צריכים לבוא ושלא צריכות להיות פורענויות. כל שנה כינס אותם מחדש לחידוש ההחלטה. כשהרב אליהו נפטר, הוא שם את פסק הדין בתוך הקבר כדי שהרב יזרז בשמיים את הגאולה".

"דביר בר חי היה מחוסר הכרה בעופרת יצוקה, וביקשתי מחכם ישועה שיבוא לסורוקה להתפלל עליו. נסעתי יחד איתו והוא עמד שם והתפלל בדבקות על פי הקבלה. כשגמר להתפלל, יצא בוכה ואמר: יש לו פני מלאך, ועשיתי את כל מה שאני יודע", מספרת הרבנית גרינשפן. "איזו אהבת ישראל. קם ובא איתי במיוחד, הוא לא אמר: באר שבע זה רחוק לי". למרות עיסוקו בענייני הכלל, היה פונה ומתייחס גם אל כל אחד ואחד. "הילוכו היה בנחת ולא היה מחזיר איש ריקם. תמיד כשהיה מגיע מבריתות עם בגדי הלבן, היה מברך בסבלנות אחד אחד. הוא למד לנגן על כינור בכלא ואת הכישרון הזה היה מיישם כדי לשמח את אנשי השכונה. כשיצאו מהשכונה חתנים וכלות, הוא היה יוצא עם הכינור ומנגן לכבודם. הוא היה גם חובש, אז כל מי שנפצע היה מגיע אליו והוא היה חובש אותו".

לצד הילוכו בנחת ובסבלנות, היו נושאים שבהם גילה תקיפות. "הוא היה תקיף מאוד בזמן שהיו פיגועים, ועל הלהט"ב היה אומר: זה רק יצר הרע, לא שום דבר אחר". אחד המאבקים המרכזיים שלו היה להציל את בנות ישראל מידי ערבים. "הייתה בחורה ממשפחה חילונית שעבדה ככלכלנית, והמשפחה שלה פנתה לחכם ישועה שיוציא אותה מהכפר. חכם ישועה הוציא אותה, וכל פעם היא חזרה. לבסוף חכם ישועה הלך לרב כדורי והוא כתב קמע ואמר לשים בכוס של מים ולתת לה לשתות ובזה זה נגמר. יותר היא לא חזרה לערבי". הבן גלעד מוסיף: "היה מקרה של בחורה שיצרה את הקשר, ואבא נכנס לבית שלה בכפר כדי להציל אותה. התחילה המולה ועוד רגע העסק יצא מכלל שליטה. היא התמהמהה ואמרה: אולי אני אקח עוד משהו, ואני מפחדת לצאת כי יעשו לי משהו. אבא תפס אותה בחגורה ומשך אותה לתוך האוטו אל מול הערבים. מרוב התעוזה שלו, הם לא העזו לעשות להם כלום. הבנות שלה, שניצלו יחד איתה, הזמינו אותו לבת מצוות שלהן".

ברכה של חצי שעה

הרב ישועה היה מוכר לציבור הרחב כיד ימינו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל בכל אירוע, הן כחלק מהחבורה הקרובה סביבו והן כתוקע בחצוצרות בזמני תפילות וצרות, וגם היה ידוע בשל עיסוקו כמוהל. בבריתות או בחתונות היה נוהג לברך במלוא הכוונה זמן ממושך. בחתונת בנו בניהו הברכה שבירך בחופה ארכה כחצי שעה.

גלעד מספר על הנהגות אביו גם בבית: "בתשעה באב הוא היה מושיב אותנו סביבו וקורא אגדות החורבן בדמעות שליש. בסוכות הוא היה מחובר לקדושה של הסוכה ולא היה יוצא ממנה אפילו לבריתות. ביום הכיפורים היה רוצה להרגיש כהן גדול, והיה יודע מה הכהן עושה בכל שנייה בסדר העבודה. מוסף של יום הכיפורים האחרון היה אצלו שבע שעות. הוא אמר לנו אחר כך: בכלל לא הרגשתי. הראש שלו היה עם הכהן גדול".