בשבע מהדורה דיגיטלית

מרגיש בבית

הוא היה קיבוצניק תומך מרצ. היום, אחרי שהציל את ביתו הפרטי, אריה אקרמן מוביל את הבית היהודי בקריית שמונה

ניצן קידר , ב' בחשון תשע"ט

"אם אני לא ראוי, אני מעדיף להתבזות עם אפס מנדטים ולא להיבחר". אריה אקרמן
"אם אני לא ראוי, אני מעדיף להתבזות עם אפס מנדטים ולא להיבחר". אריה אקרמן
צילום: יוסי בלר

רק שלוש שנים מתגורר אריה אקרמן בקריית שמונה, אבל הוא כבר הספיק להפוך לדמות מוכרת בעיר, שבה הוא מנהל עסק משלו מזה 17 שנים.

עם הכיפה הגדולה לראשו, אקרמן נראה למתבונן מהצד כמו הסדרניק ממוצע שקבע את מושבו בעיר. אבל המראה החיצוני הקלאסי לא רומז אפילו במעט על סיפור החיים המפותל שעבר מאז לידתו ברוסיה כליאון אקרמן ועד לאריה מודל 2018, שעומד כיום בראש רשימת הבית היהודי למועצת העיר.

סיפור החזרה שלו בתשובה שזור באלמנטים קלאסיים, אבל עם מבט שונה ולא מעט טוויסטים שהביאו אותו עד הלום. סיפור שאין בו אף טיפה של פוליטיקה, אבל מוביל בסופו של דבר דווקא אל השדה הציבורי הזה.

פסח אומנם עוד רחוק בלוח השנה, אבל קריעת ים סוף ויציאת מצרים הם ביטויים שאקרמן שב וחוזר עליהם כשהוא פותח את הלב ומשתף בסיפורו האישי.

"הכיפה שקלה שני טון"

אקרמן (43) נולד וגדל בבית "אתאיסטי לגמרי", כפי שהוא מעיד. הוריו בחרו לו במכוון שם לא יהודי ובבית לא היה שום סממן או קשר ליהדות. כשהיה בן שלוש עלתה המשפחה לארץ והוריו הציונים היו ממייסדי מצפה עדי בגליל התחתון. ציונות הייתה שם בכמויות, הקשר לדת היה פחות מאפסי. "ההורים שלי עשו לראשונה ליל סדר בישראל. אני שמעתי לראשונה קידוש כשהגעתי לצבא והייתי בטוח לגמרי שמדובר בטקס צבאי שעושים לפני שאוכלים ארוחת ערב ביום שישי. בחגים היינו עושים סעודות, אבל רק כי כך נהגו בישראל. בפסח לדוגמה, הייתה סעודה חגיגית, אבל אכלו בה לחם".

אחרי הצבא הוא ניסה לחפש מהות, אך עדיין נותר רחוק מהדת. "הייתי שמאלני כזה, די בזתי לאנשים שמאמינים בחבר דמיוני. זה היה נראה לי מאוד רחוק. באותה תקופה הצבעתי למפלגת מרצ".

אז איך בכל זאת אתה מגיע ומתקרב?

"אחרי הצבא הקמתי פיצרייה בקריית שמונה, התחתנתי ונולדה לי ילדה. בשלב הזה הרגשתי שאני זקוק למשמעות. עשיתי סדנת מודעות די ארוכה ועמוקה ובמהלכה התחלתי לקלף מעליי את השכבות. בסדנה עצמה לא היה שום אלמנט דתי. בלי שום הכנה מוקדמת, הגעתי לנקודה מאוד עמוקה בלב שלי. פגשתי את הילד הקטן שבי, אריה הקטן, התמים והטהור, מתחת להמון שכבות הגנה של בטון וציניות, והבנתי שיש לי נשמה ויש עוד משהו חוץ מהגוף הפיזי. זה עוד לא היה לחזור בתשובה, אבל מאותו יום הדברים לא חזרו למסלולם".

מה זה אומר בפועל?

"התחלתי ללמוד, ללכת לשיעורי תורה, להתחזק. זה יצר המון מתחים בבית. עברנו באותה תקופה לגור בקיבוץ שמיר של השומר הצעיר, שהוא מאוד חילוני וממש לא ליברלי או פלורליסטי. היה לנו קשה מאוד להתמודד עם הפער בין הרצון שלי ובין הרצון של הקיבוץ שלא יגורו בו דתיים. כידוע, הקומוניסטים יודעים ליישר שורות ולעשות את החיים לא פשוטים למי שמחליט יום אחד לחזור בתשובה".

אקרמן נתפס בקיבוץ כמחלל המסורת. גם בעיני אשתו הכיפה הייתה צעד אחד יותר מדי. "היא הייתה צועקת לי בבית 'תוריד את הכיפה'. אנשים התחילו להתרחק מאיתנו, להחרים אותנו בחדר האוכל. אף אחד בקיבוץ לא רצה לשלוח את הילדים שלו לשחק עם הילדים של אריה מחשש שהילד יחזור בתשובה. כשהבאתי פלטה ומיחם בפעם הראשונה, היא ממש כעסה. כששמתי כיפה בפעם ראשונה, הורדתי אותה אחרי חודשיים. המשקל היה כבד עליי, היא שקלה לי כמו שני טון על הראש בגלל כל ההערות של האנשים בקיבוץ".

כבר בשלב הזה, לפני כעשור, בתחילת תהליך החזרה בתשובה, הוא חיפש את דרכו החוצה מהקיבוץ. "לי היה קשה עם זה שהקיבוץ מנצח ואשתי אומרת לי שאוריד את הכיפה, והחשש מהקיבוץ גדול מהרצון שלי. אמרתי לה 'בואי נעזוב'. היא לא רצתה".

המתח בבית אקרמן הלך וגאה על רקע התהליך שעבר אריה. "אשתי ואני כמעט התגרשנו כי היה לנו מאוד קשה להכיל את הסיפור הזה. הבית שלנו כמעט התפרק, היינו כבר בדרך לפתוח תיק ברבנות. ממש כך, נסענו להתגרש. ריחמו עלינו מהשמיים ובדרך הסתובבנו והחלטנו שאנחנו נותנים לזה עוד צ'אנס. בנקודה הזאת", הוא מספר, "התחילה החזרה בתשובה שלי באמת".

איך זה התבטא? הרי היית כבר בעיצומו של תהליך.

"הרב שלי אמר לי שאם נתגרש, היהדות תהיה המקום האחרון שבו הילדים שלי יחפשו את האמת. הוא אמר שאני אהיה דתי, אבל הילדים שלי אף פעם לא יהיו דתיים. אני זוכר שהוא אמר לי: 'לך יש משימה, להוציא אותם ממצרים'".

"החלטתי שאני עושה תשובה, ושאלתי את עצמי מה יגרום לאשתי לעזוב את הבית הזה שבנינו בקיבוץ ומה יגרום לילדים לעזוב את החברה שלהם. הגעתי למסקנה שאם כל הנשים מסביבנו נותנות לבעל שלהן ציון של שבע וחצי-שמונה, אני צריך שאשתי תיתן לי ציון 11. כנ"ל לגבי הילדים – אם ילדים אחרים נותנים לאבא שלהם ציון שמונה, אני צריך שהילדים שלי ייתנו לי ציון 12. שאשתי תגיד 'בעלי הוא מספר אחת', ושהילדים יגידו שאבא שלהם הוא מספר אחת. זו הדרך היחידה שהם יעזבו בסופו של דבר את הקיבוץ הנוח למקום אחר".

אקרמן התחיל בתהליך ארוך ומייגע שלקח כמה שנים. "מתוך הקיבוץ, התחלתי במסע של עבודת מידות. לא לכעוס, להיות שמח, לפרגן, להקשיב ולא להעיר הערות. היה חוק בבית, שכדי שאשתי תקבל אותי כדתי, אני צריך לקבל אותה כחילונית. אסור היה לי להגיד לאף ילד תברך, תיטול ידיים, אתה מחלל שבת. המטרה הייתה שיראו אותי שומר שבת, יראו איך אני קורן מנחת מזה, ויגידו שהם רוצים גם. זו הייתה החזרה בתשובה האמיתית. לא כשהתחלתי להניח תפילין או שמתי כיפה, כמה שנים לפני כן. אלא המקום הזה שלמדתי להיות סופר אבא וסופר בעל".

וההשפעה הייתה ניכרת. "כשהבת שלי הייתה בת תשע, היא החליטה לשמור שבת וויתרה על המון דברים. הבן שלי בגיל שש החליט את אותה החלטה. זו הייתה עבודה פנימית ארוכה וקשה וסיזיפית. בכל פעם שהייתי רוצה לעבוד על איזו מידה, אשתי הייתה בודקת אותי. הייתי אדם מאוד כעסן ועם הרבה גאווה והסיפור הזה היה חדר כושר לחיים".

"תסתלקו מהקיבוץ"

שמונה שנים נמשך התהליך של אקרמן בקיבוץ, וההתנכלויות רק הלכו והתרבו. קריאות גנאי בנוסח "תסתלקו מהקיבוץ" היו עניין יומיומי. השיא הגיע גם במאמר שנכתב בעלון המקומי, שבו כתב אחד מחברי הקיבוץ כמה חבל שמשפחת אקרמן התקבלה מלכתחילה.

"סבלתי בקיבוץ סבל נורא, אבל לא הייתי מוכן לעזוב בלי אשתי והמשפחה שלי. הייתי מתבודד כל יום ובוכה לקב"ה שיעזור לי לצאת מהקיבוץ עם המשפחה. אחרי כמה שנים אשתי הבינה איזה עוול עושים לי בקיבוץ, ולא הייתה יכולה לראות איך אני סובל מהיחס שאני מקבל. היא החליטה שהיא מוכנה לעזוב את הקיבוץ ואז עברנו לגור בקריית שמונה".

המעבר לקריית שמונה נעשה כאמור לפני שלוש שנים. שני סיפורים שמספר אקרמן ממחישים את השינוי שעברה המשפחה, כשרעייתו של אריה מצטרפת לילדיה שומרי השבת ובעצם המשפחה הופכת דתית לגמרי.

"הבת הבכורה שלי הייתה אמורה לעלות לכיתה ז' בקיבוץ וללמוד בבית הספר הדמוקרטי. אין שם תלבושת אחידה, אבל כל הבנות לבושות בצורה דומה ובאופן מאוד לא צנוע. אני אכלתי את עצמי על זה ואמרתי: כאדם דתי, איך הבת שלי תלך למקום כזה? מהשמיים יצא שבדיוק כשהיא עלתה לכיתה ז', עברנו לקריית שמונה.

"לקראת תחילת הלימודים באולפנה, קנינו לה לראשונה חצאיות וחולצות צנועות. הכנסתי את הילדה שלי במקום למוסד שאין בו צניעות, לאולפנית בקריית שמונה. יצאתי החוצה, התיישבתי מתחת לעץ והתחלתי לבכות לקב"ה ואמרתי לו: 'אני בחיים האלה לא אוכל לגמול לך על זה שהוצאת אותי מהקיבוץ והצלת אותי, את אשתי ואת הילדים שלי'. התפללתי שייתן לי לגמול לו בצורה כלשהי".

הסיפור השני מעלה לאקרמן דמעות בעיניים. "בליל הסדר הראשון שלנו בקריית שמונה, חזרתי מבית הכנסת. חמותי הייתה אצלנו. נעמדתי לעשות קידוש והתחלתי לבכות. אשתי וחמותי בכו גם הן. אני לא צריך לספר לאף אחד, בטח לא לילדים שלי, מה זה לצאת ממצרים. אנחנו יצאנו ממצרים. היה שם פרעה, שאסר עליי לשים כיפה ולהיות דתי. אפילו ביום כיפור אסרו עליי להתפלל בקיבוץ. הבן הגדול שלי, שלומד בבית ספר דתי, שאל אותי: 'אבא, איך יודעים שיש אלוקים?'. אמרתי לו: 'תגיד לי, לא ראית אותו כשיצאנו מהקיבוץ? הרי הוא פתח לנו את השער כדי שנצא'".

עד להגעתו לקריית שמונה, במשך כמה שנים היה אקרמן יושב חצי יום בכולל ולומד ואז מפנה את מלוא זמנו אל המשפחה. העסק בבעלותו בקריית שמונה עבד כמעט ללא התערבותו. כשהגיע לעיר, הרגיש שזה הזמן למצוא את הדרך לגמול לקב"ה.

"במהלך כל השנים האחרונות הייתי מאוד עסוק בלחזור בתשובה ולהיות סופר בעל וסופר אבא. כשהגעתי לקריית שמונה, התפנתה לי המון אנרגיה. הרב שלי אמר לי שצריך לעזור לאחרים – ללמד אותם מה זו הברכה בפרנסה ואיך זה קשור לאספקטים אחרים של החיים. הוא טען ש'כמו שהלך לך עם הפיצה, אתה יכול לעזור לאחרים'. הוא צדק, כי לנהל עסק ששורד 17 שנים בפריפריה זה סוג של פלא".

מה בעצם אתה מלמד את בעלי העסקים בעיר?

"לא מדובר רק על שרידות כלכלית. הרב שלי רצה שאלמד אנשים מה זו ברכה, שזה משהו שיש רק אצל היהודים. זה לא משהו שלומדים בבית הספר לעסקים בהרווארד. הרי אדם יכול להרוויח 20 אלף שקלים ולהרגיש רע, ולהרוויח עשרת אלפים שקלים ולהרגיש בעננים. זה לא להסתכל רק על הכסף, אלא איך העבודה משפיעה עליך בבית, איך אתה מתייחס לעובדים שלך, איך אתה מתייחס לספקים, מה אתה אוכל, האם יש לך זמן לעצמך. זה משהו שהוא לא רק משנה עסק אלא משנה חיים. בהכוונתו של הרב פתחתי משרד לייעוץ עסקי וראיתי בזה הרבה ברכה".

בלי הבטחות בחירות

אחרי שנים של נידוי חברתי בקיבוץ, בקריית שמונה הפך אקרמן לבורג מרכזי בקהילה הדתית. "הגענו לעיר והתברר לנו שיש כאן גרעין תורני. הצטרפנו אליהם וקיבלו אותנו בצורה יוצאת דופן. התחברנו מיד לקהילה הזאת ומבירא עמיקתא הגענו לאיגרא רמא. הפכנו להיות זוג מאוד אהוב בקהילה, עם המון חברים".

החברים מהגרעין הם אלה שבסופו של דבר משכו אותו אל הפוליטיקה ואל מפלגת הבית היהודי, מקום שלא שיער שימצא את עצמו בו. "לפני חצי שנה ישבנו החבר'ה של הקהילה שלנו. דיברנו על המעורבות החברתית הגדולה שלנו בתוך העיר, שנעשית בלי הרבה יחסי ציבור. החלטנו שאנחנו רוצים לעלות מדרגה ולשבת יותר קרוב להגה, ליד שולחן המועצה".

במפלגת הבית היהודי חיפשו שינוי, כפי שנעשה בערים אחרות. הנציגים המקומיים של המפלגה היו ותיקים מאוד, רובם פנסיונרים. זהות האינטרסים במציאת נציג חדש ונמרץ הייתה ברורה, רק שלאקרמן לא היה ברור בכלל שהוא מעוניין. "הקבוצה שלנו ביקשה שאני אהיה הנציג, בגלל שאני אדם שעוסק בעשייה לאורך כל החיים. אני לא הייתי מעוניין. המשרד של הייעוץ העסקי מאוד ממלא אותי ואמרתי להם שזה לא יתאים. אבל הם לא ויתרו וניסו שוב ושוב עד ששכנעו אותי".

איך הם הצליחו לשכנע אותך?

"חרה לי שלעיר הזאת יש תדמית שלילית, שהיא איבדה את היוקרה והכבוד שלה ומיטב בניה עוזבים להרחבות בקיבוצים. בעיר הזאת כבר 18 שנים לא בנו שכונה חדשה. אני, כאחד שהיה שם בקיבוץ ויודע מה זה באמת, מרגיש רע כשהצעירים עוזבים בלי להבין שכאן הכול לא פחות טוב, ואולי יותר טוב".

"קריית שמונה יכולה להיות מענה טוב יותר למשפחות בחינוך, בתרבות ובאלמנטים נוספים. יש כאן פוטנציאל לא ממומש. לכן אמרתי שאני מסכים ללכת לעשייה פוליטית. זה חלק מהדרך שלי להחזיר לקב"ה ולגמול איתו על החסד שעשה איתי".

גם כאן התייעצת עם הרב?

"כמובן שבסוף שאלתי את הרב שלי האם ללכת לפוליטיקה או לא. תשובתו הייתה: 'מה אשתך אומרת?'. אמרתי לו שכששאלתי אותה היא אמרה לי: 'יש לך כל כך הרבה מה לתרום. לך תעשה בקריית שמונה את מה שעשית בבית. תאיר את קריית שמונה באור הזה שלך'. הרב שלי אמר: 'מה אתה שואל אותי? אתה יודע שזו השכינה שמדברת והתשובה של אשתך מעידה על כך'. אז קיבלתי המון דרייב והחלטתי ללכת על זה".

אחרי ששילם מחיר אישי לא פשוט בתהליך המשפחתי שעבר, השאלה המתבקשת היא אם אקרמן לא חושש להיכנס לחיים הפוליטיים, שעלולים גם לפגוע בשמו וגם לגבות ממנו שוב מחיר אישי.

"אני יודע שזה הולך להיות מאוד לא פשוט. אני יודע שאני הולך לשלם מחיר כבד – גם מבחינה אישית, גם מבחינה משפחתית. זה לא משהו שנוח לי, אין כאן איזה עניין כלכלי או משהו שמשפר חיים. אני מרגיש שזה הדבר הנכון וזה מה שה' רוצה שאעשה. אני מקווה שהוא ייתן לי המון כוח כדי לעשות. אומרים לי כל הזמן 'מה אתה צריך את זה? הרי אתה תתלכלך'. ואני עונה: 'במקום שאין אנשים, היה איש'".

הוא מנסה להמחיש את מצבו הנוכחי בעזרת הסיפור 'מעשה מחכם ותם' של רבי נחמן מברסלב. "כל החיים שלי הייתי החכמולוג ובמהלך החזרה בתשובה אמרתי שאני רוצה להיות תם. אני רוצה לעשות דברים בצורה נקייה. אני מרגיש שהגעתי קרוב לנקודה הזאת של תם. עכשיו אני עושה את הדרך חזרה, וזה מזכיר שבסיפור התם הפך בסוף למנהיג המדינה. אני לומד שעכשיו, אחרי שחזרתי מהמקום של החכם לתם, אני יכול ללכת לפוליטיקה".

ובכל זאת, אקרמן הולך עם פיק ברכיים מסוים: "אין ספק, אני חושש מהפוליטיקה. אני ניגש לזה בפחד עצום, ומאז שהתחיל המסע הזה אני מתפלל המון לקב"ה שייתן לי כוח, כי בלי זה אין לי סיכוי לשרוד בביצה הזאת. אני מקווה שכמו שהיה עד היום, הוא יקבל את התפילות שלי".

איזה שינוי תוביל בקריית שמונה?

"אני לא מבטיח דברים במסגרת הבחירות. אני חושב שעצם הצורך של אנשים בהבטחות הוא מקור הבעיה. כי המסכן מחכה שמישהו יגאל אותו מהצרות שלו. מי שבא לשדה הפוליטי אומר לעצמו 'אני אשאיר את המסכן במצבו – אחרת הוא לא יהיה זקוק לי'. אנחנו מנהלים קמפיין שונה. אני לא הולך להבטיח הבטחות שאי אפשר לקיים. חשוב לי להכניס טוב למועצה. אם הצלחתי לעשות את זה בבית שלי, אני מאמין שאצליח לעשות את זה גם במועצה".

יהיו שיאמרו שהטוב שאתה מדבר עליו גובל בהדתה.

"הקונטרה שלי להדתה היא הארה. אני רוצה להכניס את האור הזה למועצת העיר. לא ממקום של הדתה ולסגור לאנשים חנויות בשבת, אלא ממקום שצריך להבין שחייב להיות שלום בין האנשים ובין המנהיגים כדי שיתפתח כאן משהו. היכן שלא שורר שלום – אין שכינה, והיכן שאין שכינה – אין כלום. ראיתי את זה היטב בבית שלי ואצל בעלי העסקים שאני מלווה. אם בקריית שמונה לא יהיה שלום, דרך ארץ ותרבות בין המנהיגים – לא יקרה כאן שום דבר. אני רוצה לשבת סביב שולחן המועצה ולהשכין שלום בין האנשים שקובעים את המדיניות פה, ואם זה יקרה – יהיה פה הכול. לא למדתי את זה מאיזה סיפור, אלא מסיפור החיים האישי שלי ומשלום הבית שלי. כשלא היה אצלי שלום בית, הכול היה סגור וחסום. וכשזה הסתדר – הכול נפתח".

מה הציפיות שלך לקראת הבחירות?

"אנחנו מתמודדים למועצת העיר ואני מקווה לקבל בין שניים לשלושה מנדטים. כשאני עומד מול ארון הקודש בשבת ומתפלל אני לא מבקש מנדטים אלא מבקש להיות ראוי. אמרתי לקב"ה שאם אני לא ראוי, עדיף לי להתבזות עם אפס מנדטים ביום הבחירות. אני מתפלל להיות ראוי לשרת את הציבור, שזו עבודה קשה מאוד. אני רואה את חברי הכנסת שעובדים בזה וכמה קשה הם עובדים. הרי הם היו יכולים לעשות לביתם ולהרוויח יותר, אבל הם בחרו לשרת ציבור וגם לספוג לא מעט ביזיונות".

רגע לפני שאנחנו נפרדים, אני מזכיר לאקרמן שניים מהסרטונים הוויראליים שלו שהפכו אותו גם לאושיית פייסבוק. בראשון, שצולם אחרי המתנה ארוכה לנציג שירות, הוא משכנע את בנו להתקלח, כשהוא עצמו עונה כמערכת לניתוב שיחות. בשני הוא מראה כיצד ילדיו יוצאים שמחים לבית הספר, כשרגע לפני היציאה הם רוקדים איתו על רקע שירים חסידיים. הסרטונים הללו זכו ליותר משלושה מיליון צפיות.

"קיבלתי טלפונים מהורים שסיפרו לי שעזרתי להם. אני מקבל תגובות מאנשים שהדברים שאני כותב משפיעים עליהם. מצד אחד אני מאוד רוצה להישאר בפינה שלי, אבל זה כנראה גם חלק מהשליחות שלי. אני לא באמת צריך את הלייקים האלה, אבל אני רואה שזה עושה טוב לאנשים. כנראה גם הפייסבוק הוא חלק מהדרך שלי לגמול לקב"ה על מה שעשה בשבילי. אני רוצה לזכות בכל דרך לומר לה' תודה על זה שהחזיר אותי בתשובה ונתן לי את הדרך הזאת, במקום לחיות חיים בלי משמעות".