נושאים מורכבים ורגישות גבוהה. רחלי מושקוביץ
נושאים מורכבים ורגישות גבוהה. רחלי מושקוביץצילום: מרים אלסטר, פלאש 90, למגזין פנימה

אפשר לשמוע בקולה של רחלי מושקוביץ עד כמה היא נלהבת מתחום התיאטרון שבו היא עוסקת, ועד כמה היא דבקה בחזון שלה להביא אל הבמה יצירה אמונית במבט נשי.

יותר מהכול, מבקשת מושקוביץ להביא לבמה יצירה נשית בטהרתה. כשהתקשר אליה שר החינוך נפתלי בנט להודיע לה על הזכייה הטרייה בפרס תרבות יהודית על שם אורי אורבך, היא קיבלה את דבריו כנציגה של עוד נשים רבות שמבקשות להן נתיב של יצירה ואמונה. "הנשים הללו חוצבות בסלע כדי ליצור לעצמן את הדרך הזאת", היא אומרת, "והן ראויות שיצדיעו להן על כך שהן מגדלות משפחה ובוחרות לעצמן את התחום הזה של עצמאות ויצירה. זה תחום מאוד לא קל".

רחלי ושני שח"ם, חברתה ליצירה ולעסק, עברו דרך ארוכה עד הטלפון הידידותי משר החינוך. תיאטרון 'לחישה' שהקימו לפני עשור מקבל עכשיו את הגושפנקא הממסדית, אבל ההתחלה הייתה צנועה הרבה יותר. שתי החברות שלמדו יחד במכללת אמונה והעלו בפרויקט הגמר הצגה משותפת, הפכו את העשייה שלהן לפרויקט – בית ספר לתיאטרון לצד תיאטרון שכולל היום 12 הצגות בנושאים מגוונים מאוד, לא תמיד דווקא מאלו שקלים לעיכול. סעיף חשוב במיוחד בנימוקי השופטים לקבלת הפרס היה הנושאים הלא מדוברים הללו, שבהן נוגעות הנשים באנסמבל של 'לחישה'. נושאים שנדחקים לפינות האפלות יותר, אם זה בגלל הבושה, או בגלל שאין בנמצא שפה מתאימה לדבר על זה. התבוללות לדוגמה, היא נושא שיכול לגעת בכאב ולעורר אי נוחות. אפילו רצון לברוח. נושאים עדינים שכאלה צריכים טיפול ביד אומן, ליטוש תמידי והקצעה בלתי מתפשרת – ואת זה מבקשים לעשות מאחורי הקלעים ולפני הקלעים בתיאטרון 'לחישה'.

"חשוב לנו לייצר שפה עמוקה, שפה של קשב נשי פנימי, ויחד עם זאת לא לוותר על מקצועיות ברמה גבוהה", מסכמת מושקוביץ את החזון של מפעל חייה. "אנחנו הרבה פעמים מתעסקות בנושאים מורכבים ועדינים, אבל תמיד זה נעשה בעומק וברגישות גבוהה. חשוב לנו ליצור תרבות מושקעת ואיכותית. שלא נהיה ברירת מחדל לציבור הדתי, אלא אלטרנטיבה יהודית אמיתית". שאיפה גדולה יש כאן, ירידה לפרטים ומחשבה איך לדייק, אבל האם זה תופס? מתברר שכן. התגובות מהקהל חמות ומעודדות, ובעיקר מעידות על כך שיש כאן יותר מצפייה סתמית - יש כאן תהליך פנימי. ניקח לדוגמה אישה שהצגה אחת על זוגיות ומשפחה הובילה אותה לחשוב פעמיים אם לפרק את החבילה או לא. הצגה אחרת, הפעם על עולמן של נערות בסיכון, הובילה אמא אחרת להבין לראשונה מה עובר על בתה המתמרדת. במובן הזה ההצגות של 'לחישה' הן לא בידוריות במובן הקלוקל של המילה. אין כאן מחשבה להעביר שעה ומשהו של פאנצ'ים וזרימה. ממש לא. הדגש הוא על הצגות מתוך החיים עצמם, רצוי מהכיוונים הפחות מוארים שלהם.

גם בפן ההלכתי לא מחפשים בלחישה את הדרך לעשות הקלות ולשייף פה ושם את הגדרות. להפך, ב'לחישה' כבר ידעו כמה וכמה אכזבות ממקומות שלא אפשרו להעלות הצגה לנשים בלבד, למרות ההתעניינות בתכנים עצמם. חבל ש"הדרת הנשים" הידועה, לגיטימית רק כשאתה נמצא בצד הנכון של הסקלה.

הפרס לתיאטרון 'לחישה' ולמנכ"לית העומדת בראשו הוא לא רק פרס ראוי, אלא הוא גם קריאת כיוון. כיוון של תרבות אחרת, רחוקה מהוליווד ובנותיה, שנוגעת בעומק ונוגעת בלב. אולי בזכות הנשים האלה, שחוצבות בסלע דרך לא סלולה, יהיה בעתיד סל מלא וגדוש מכל הטנא שיש לתורת ארץ ישראל להציע.