תומכת בקידום זכויות נשים, אבל לא בפמיניזם רדיקלי. רחל סילבצקי
תומכת בקידום זכויות נשים, אבל לא בפמיניזם רדיקלי. רחל סילבצקיצילום: יונתן זינדל, פלאש 90

כשרחל סילבצקי ניהלה את כפר הנוער כפר חסידים, היא הלכה עם מנהל הכספים לישיבה אצל עורך הדין של המוסד, שהתגורר באחד מקיבוצי עמק בית שאן.

"כשהגענו לשם, עורך הדין דיבר רק איתו. הוא היה בטוח שהוא מנהל הכפר. אני קיבלתי דף כדי לכתוב את הפרוטוקול. זה היה חמוד, איש הכספים שלי הסמיק, הוא ניסה להגיד 'זו היא', אבל עורך הדין בכלל לא הקשיב, עד שיצא לו לבסוף 'היא מנהלת הכפר'. עורך הדין לא ידע מה לעשות עם עצמו. בסוף הפכנו לחברים מאוד טובים".

לא מעט מקרים כאלה אספה סילבצקי בדרך הציבורית שעשתה. היא בעיקר צוחקת מהם ומתאזרת בהרבה סבלנות עד שהתופעות האלה יחלפו מן העולם. בינתיים היא לא מפסיקה לעשות בשדה החינוך, הציבוריות והתקשורת, וגם תומכת בקידום זכויות נשים, "אבל לא בפמיניזם רדיקלי".

לטראמפ לפחות יש שכל ישר

לפני כעשר שנים פנתה הרבנית שולמית מלמד לרחל סילבצקי והציעה לה לערוך את האתר של ערוץ 7 באנגלית. "חשבתי שמה שהכי חשוב עכשיו הוא התדמית של ישראל בעולם", היא מנמקת את היענותה אז לתפקיד. במשך העשור הזה היא ראתה איך האנטישמיות והשנאה לישראל בעולם מתגברות, והבינה שיהודי העולם לא תמיד מבינים מה באמת מתרחש כאן. הערוץ היה במה טובה להביא דברים כהווייתם, על המדינה אבל גם על התורה והעם. היום היא כבר לא עורכת ראשית אבל עדיין מנהלת את מדור היהדות, מבקרת ספרים וסרטים וכותבת מאמרים באתר האנגלי. החומרים מגיעים לעיני קוראים בארה"ב ובאירופה.

מתוך היכרות עמוקה עם המתרחש בציבור היהודי בארצות הברית, היא אומרת שהמושג 'הקול היהודי האמריקאי' כבר לא רלוונטי. "יש אורתודוכסים חרדים ומודרנים, ומהצד השני אלה שקוראים לעצמם היהדות הליברלית: רפורמים, קונסרבטיבים, כאלה שקוראים לעצמם יהודים אבל הם לא, והאורתודוכסיה הפתוחה". הקבוצה הראשונה מזדהה עם ישראל ועם ערכי המערב שמתאימים ליהדות. היא ציונית וגם אוהבת את אמריקה, אבל כמו שאמריקה הייתה פעם, בערכים של פעם. היא הצביעה לטראמפ. הקבוצה השנייה, היא מסבירה, נמצאת בצד שמאל גם ביחס שלה לארצות הברית ולזכויות הפרט. לגבי ישראל, הם מצפים שתיישר קו עם כל הדרישות שיוצבו בפניה במשא ומתן מדיני, ואפילו מתביישים בכך שיש לישראל צבא. היהדות מבחינתם היא בסדר כשהיא מסתדרת עם עולם הערכים המודרני הליברלי. "אם לא, אז לא". לדבריה, זה לא קשור רק ליהדות, אלא לכלל ערכי החברה. "הם אומרים בגלוי שהם שונאים את הגבר הלבן. המחלוקת היא כל כך קשה שכשאחי, שהוא אורתודוכסי מודרני, אמר לחברים שלו שהוא הצביע לטראמפ, אנשים הפסיקו לדבר איתו". על טראמפ היא אומרת שהוא "מאוד מוכשר".

לא היית רוצה שהוא יהיה החבר הכי טוב שלך.

"אני לא אומרת שאני אוהבת את כל מה שהוא אומר ועושה, אבל אם היה וידאו ואינסטגרם וטוויטר בזמן של קנדי ואחרים, הם לא היו נראים אחרת. צריך לשפוט אותו לפי מעשיו ולא לפי שנאת התקשורת כלפיו. נכון שטראמפ שונה, אבל יש לו ראש שמבדיל בין טוב לרע וזה מה שנדרש מנשיא ארה"ב. השכל הישר שיש לו מאחורי כל המסיחים מסביב, גורם לו להחליט החלטות טובות. הוא לא טלית שכולה תכלת, רחוק מזה, אבל התקשורת השמאלנית האמריקאית עשתה מהמסיחים עיקר, ולא כותבת בכלל על הדברים הטובים שהוא עושה".

המחנה הליברלי בארצות הברית, היא אומרת, עושה היום דברים איומים כמו שבירת פסלים של גיבורי האומה וניסיון לפרוץ את דלתות בית המשפט העליון במהלך ההפגנות נגד השופט ברט קבאנו. כל הפרשייה שנתפרה לקבאנו, לדבריה, עוד לפני שידעו מי יהיה המועמד של טראמפ, ממחישה שמשהו איום ונורא עובר על החברה האמריקאית. "בארה"ב פורסמו המסמכים בהם היה כתוב באיזה אופן יילחמו במועמד של טראמפ. היה מקום ריק בשביל שמו של המועמד שטראמפ יציע". היא כמובן חושבת שהטרדות ותקיפות צריכות להיות מטופלות, אבל "הטרדה מינית זה הדבר הכי קל לשקר עליו וזה הדבר הכי גרוע לשקר עליו, כי זה פוגע בנשים שזה באמת קרה להן. בכל מה שקרה עם קבאנו, הכל היה בדוי. לא היה בו שמץ של אמת. אנשים בישראל לא קראו את הפרטים. עדיין בתקשורת האמריקאית יש כל הזמן מאמרים על זה". מה שהכי כאב לה הוא השידור בפריים טיים, באופן שכל הילדים גם נחשפו למעמד הזה. "זה היה צריך להיות בדלתיים סגורות".

דיברת על שני מחנות ביהדות ארה"ב. האם יש לנו אחריות כלפי הציבור היהודי ליברלי?

"אנחנו צריכים לקרב כל יהודי, אבל אנחנו לא צריכים לקבל את הדעה שלהם ולעשות כל מה שהם רוצים. בן גוריון אמר: תבואו לישראל 100 אלף איש, תצביעו ותשנו. אנחנו עדיין מחכים". היא מפרידה בין ההנהגה ובין הפרטים. "כשהיינו בארה"ב קיבלתי היתר ללמד בבי"ס קונסרבטיבי. לימדתי את ההלכה כפי שהיא. הילדים אהבו אותי ואני אותם והיה לנו קשר המון שנים. המנהיגות יודעת שהיא מוליכה אותם לאבדון בסופו של דבר. ההתבוללות הגיעה למימדים אסטרונומיים". בשבוע שעבר היא העלתה לאתר לראשונה מאמר של רב רפורמי. הוא קרא להפסיק את ההתבוללות. "הוא כתב 'איך נדבר על עם יהודי אם אין לו המשך?'. זה קיבל המון קוראים, אז אני מניחה שיש לנו גם מהלכים שם ואנחנו צריכים להגיע לאוכלוסיה הזאת". כיום נכנסים לאתר כ-2 מליון גולשים שונים בחודש, רובם מארה"ב, חלקם הקטן מאירופה וחלקם קוראי אנגלית המתגוררים בארץ.

להתאמן בכינור באמבטיה

סילבצקי (73) נולדה בארצות הברית ב"יום הטלת פצצת האטום על הירושימה", מה שהיה עילה לבדיחה בבית. היא הייתה בת הזקונים במשפחה של שישה ילדים. "אני מניחה שהיום היו קוראים לבית שלנו חרדי, כי אבי הלך עם מגבעת שחורה וגרטל. בכל בוקר הוא קם בארבע כדי ללמוד תורה. בבית ראו הכול דרך היידישקייט וזה הדבר הכי חזק שקיבלתי". עד היום היא חושבת ש"חיי תורה אינם רק הלכה ומה שאפשר להסיק ממנה בצורה לוגית. הם כוללים גם מסורת, מנהג ישראל ומנהגי עדות, דרך יהודית, עם המשכיות מדור לדור. חובה לשמור על זה".

המשפחה שלה הייתה מאוד ציונית. באחד מזיכרונות הילדות המוקדמים שלה, מגיע טנדר עם דגל ישראל גדול לשכונה. "כולם יורדים למטה, עם הפאות והזקנים, וזורקים עליו כסף. גם אבא שלי". שנתיים אחרי קום המדינה עלתה אחותה ארצה, לאחר שנישאה לנכה צה"ל. "ההורים שלי בירכו על זה". את בעלה, דב, הכירה כשהייתה באונייה, בדרכה לשנת לימודים במכון גולד. "הוא כבר היה אחרי תואר, וקיבל תפקיד מהישיבה יוניברסיטי לשמור עלינו, הבנות הצעירות. הוא לקח את התפקיד ברצינות רבה ואנחנו השתגענו ממנו". הבנות קיימו ישיבה והחליטו לשלוח דווקא אותה כדי שתשכנע אותו להרפות. "כך התחלנו לדבר". כשחזרו לארצות הברית הודיעו להורים שיינשאו. עוד לפני החתונה הציבו תאריך יעד לעלייה: שבע שנים אחרי החתונה, זמן שיספיק להם כדי לסיים את התארים ולחסוך קצת. "ראינו אנשים שעלו וחזרו כי הם לא סיימו לימודים או לא חסכו כסף כדי להתחיל את רכישת הדירה ממשהו". בתקופה ההיא למדה רחל מתמטיקה בישיבה יוניברסיטי ובערבים למדה תנ"ך בסטרן קולג'. את הלימודים סיימה בהצטיינות.

כפי שסיכמו מראש, עם תום הלימודים עלו לישראל והגיעו למרכז הקליטה בפרס חנה. אחרי שבועיים היא הלכה לתחנה המרכזית ונקלעה שם לאי הבנה עם הפקיד. "הוא אמר לי 'חבל שהיטלר לא גמר את כל האשכנזים'. הייתי בהלם. חזרתי הביתה ואמרתי 'דב, I'm going home', אבל הוא אמר 'זה הבית!'. עניתי: אתה יודע מה? נקבל את זה כמו שזה".

ההשלמה הזאת, כך נראה, היא קו דק המלווה את חייה לאורך השנים. היא כן עוסקת בשינוי המציאות, בפיתוח ובקידום נושאים שונים, אבל הכול מתוך סבלנות לכך שמדובר בתהליכים. סבלנות שמאפשרת לה לקבל בשלוות נפש יחסית סיטואציות פרטיות וציבוריות שמוציאות אחרים מהכלים. "המדינה שלנו מאוד צעירה. המשיח עוד לא פה, אבל אנחנו מאמינים בו. אני רואה את החמור שעליו מגיע המשיח. הוא הולך בדרך ויש אבנים והוא מועד, וממשיך. אני רואה את זה בהמון דברים, יש תהליכים ויש מאבקים".

זמן לא רב אחרי שהגיעו לישראל, החליט בעלה דב למלא חלל שהיה קיים בתחום ההכשרה הגבוהה לנשים דתיות. התחום העיקרי שבו יכלו הנשים אז לרכוש תואר היה חינוך, והוא החליט להרחיב בעבורן את האפשרויות. כך הוקמה מכללת אמונה. "הוא רצה שנשים יוכלו לעבוד בתחומים נוספים, אבל במקצועות שיוכלו לשלב גם את הבית והמשפחה, למשל גרפיקה. זה הצליח מאוד".

יום אחד הבחין דב במודעה בעיתון שבה קרא מנחם בגין לציבור לצאת ולאכלס את יהודה ושומרון. המשפחה עלתה ליישוב בית אל, כלומר להתיישבות במחנה הצבאי בה"ד 4. "היינו שם עם שלושה ילדים, בקרוואן בן שני חדרים, שהיו בו חורים. הבן שלי שמנגן בכינור היה צריך להתאמן באמבטיה". גם מים זורמים לא היו, והמיחם של שבת מילא את תפקיד הכד של פעם. "כל זה לא שינה לנו. הייתה תחושה של שליחות". בחורף, היא זוכרת, לקחה איתה שלושה זוגות נעליים. "אחד לבית, אחד לדרך מהבית לרכב, שנצליח לבוסס בבוץ, והשלישי לעבודה".

ואולם, חלום ההתיישבות של משפחת סילבצקי נגדע כעבור חמש שנים, וזאת בגלל מצווה אחרת, כיבוד הורים. חמיה וחמותה עלו לישראל וגרו בירושלים. הם לא היו בקו הבריאות. דב ורחל הבינו שכדי לטפל בהם עליהם לעבור לגור בעיר הקודש, אם כי "במשך חודש לא פרקתי את המזוודה", היא מעידה.

מה תפקיד המחיצה בבית הכנסת?

כל השנים לימדה סילבצקי מתמטיקה באולפנת חורב ושילבה פרויקטים מסביב. היא לימדה חינוך במכללה, העבירה סדנאות לשיפור ההוראה בעיירות פיתוח וגם עסקה בניהול. כשהייתה סגנית דיקן בטורו קולג' היא בנתה תוכניות לאקדמיזציה של ר"מים. "המון אנשים מוכרים קיבלו שם תואר שני". באותה תקופה, תחילת שנות האלפיים, הגיעו אליה נשים מ'אמונה' וביקשו שתתמודד לראשות הארגון. "זו לא הייתה האמביציה שלי, אבל נבחרתי. אהבתי את הארגון ואת הנשים", את הפוליטיקה פחות.

שני הדגלים שהניפה בהיותה יו"ר 'אמונה' היו לימוד תורה לנשים וקידום רווחה, כחלק מההסתכלות הכוללת על המשפחה היהודית. "זה בעיניי פמיניזם דתי". היא פתחה בתי מדרש ערב לנשים ביו"ש, ייסדה 'יום שכולו תורה' שבו השתתפו אלפי נשים בבנייני האומה בירושלים, השיגה כסף לבניית מוסד לילדים המתמודדים עם אתגרים נפשיים ועוד. פרט לכל אלה, היא חילצה את הארגון מהחובות שהיו לו, בסך 40 מיליון שקלים, והשיגה באמצעות תרומות וכספי תמיכות יותר מ‑20 מיליון שקלים.

סילבצקי אוחזת בדעות שנדיר לשמוע במרחב הציבורי. "המשפחה היהודית ובית המדרש הם שני הדברים שממשיכים את עם ישראל, ושניהם גוררים לפעמים ויתורים. אם תבדקי לעומק, תראי שאצל נשים המשפחה היא באמת במקום הראשון".

זו אינה התפיסה המובילה בשיח הנשי היום.

"נכון, ואני חושבת שזה מאוד חסר. לדעתי נושא הצניעות מהווה מרכיב מרכזי וייחודי בחיי האישה הדתית, והצניעות צריכה לשחק תפקיד בכל שטחי החיים. לצניעות היה תפקיד בשמירה על עם ישראל, בנוסף למשפחה ולבית המדרש. ולכן שינוי שמותר לפי ההלכה צריך להתרחש לאט ובלי התרסה, ובטח בלי לעורר מחלוקת בקהילה. יש מאמר של הרב ליכטנשטיין שפחות מלמדים אותו היום, אבל אני לימדתי. הוא כתב על דברים שנשים לא יכולות לעשות: להיות זמרות אופרה, רקדניות בלט בפני ציבור. יש דברים שאישה יכולה להיות מאוד מוכשרת בהם, אבל בסוף היא בוחרת לעשות אותם בחוג מצומצם, כי יש מגבלות למה שנשים יכולות לעשות. יש כאן דיאלקטיקה של מימוש עצמי, זכויות הפרט מול התורה".

אולי הניואנס הוא שהמשפחה היא יחידה שמביאה לידי ביטוי במקסימום האפשרי גם את המשפחה כישות וגם את הפרטים המרכיבים אותה, הגבר והאישה?

"אני חושבת שמה שאמרת הוא טבעי, רק שמה שנחשב למימוש הוא שונה מפעם. אבל תמיד צריך לחשוב על הדיאלקטיקה ומה המחיר. המשפחה קודמת. המשפחה צריכה להיות ערך שמדברים עליו ומחנכים אליו ומתוך זה צריך לחשוב על הדברים האחרים. השינוי צריך להיות שהאישה מממשת, הגבר מממש ושניהם דואגים למשפחה. לדעתי צריך לחנך את הבנות לראות את זה. כי העולם המערבי לא שם, הוא לא במשפחה".

סילבצקי מדגישה שכשיש דיאלקטיקה ודילמה בין ערכים, זה אומר ש"שניהם טובים. זה לא שאחד טוב ואחד רע, אבל צריך לראות מי גובר. בנושא של פמיניזם ויהדות, השאלה היא האם אנחנו צריכים שהפמיניזם ישלוט בחשיבה, או שאנחנו מסתכלים קודם על המבט של היהדות המסורתית של אלפי שנים ורואים מה אפשר להכיל בלי לשלם מחיר. מימוש עצמי וזכויות הפרט הם חשובים, אבל לפעמים אני מוותרת עליהם בגלל פסקי הלכה, בשביל להמשיך את החברה היהודית. אנחנו נדבקנו במה שקורה אצל הקונסרבטיבים. אנחנו רואים מה קורה בעולם בחוץ, ומלבישים את זה על היהדות בכוח".

תמיד הייתה מערכת יחסים בין היהדות לעולם שבחוץ.

"היהדות מתמודדת עם השינויים בחברה, אבל עושה אותם לאט ובטוח ועושה אותם דרך סמכות רבנית. היא שומרת קודם כול על עצמה ואז רואה מה היא יכולה להתאים".

את יכולה להבין נשים שרוצות לקחת חלק במה שקורה בבית הכנסת? שרוצות להיות חלק מהתפילה?

"אני אף פעם לא הרגשתי שאני בחוץ, כי תפילה היא דבר אישי. אני יודעת שזה לא נשמע טוב, אבל אין דבר כזה שאישה עומדת מול ציבור וגברים לא מסתכלים עליה כאישה. זה משהו מולד, זה חלק מהעניין. אולי הם לא חושבים עליה דברים רעים, אבל הם רואים בה אישה. אז נשים השתחררו מהרבה כבלים והן מרצות באוניברסיטה והן רופאות והמון דברים אחרים. אבל בבית כנסת אנחנו רוצים להשאיר את זה בחוץ, בשביל הגברים ובשביל הנשים. אני לא מדברת הלכתית. אני אומרת שהמחיצה גורמת לכך שגברים הם לבד ונשים הן לבד עם התפילה שלהן. הרי אסור לתת נשיקה לילד שלך בבית כנסת. את צריכה את האפשרות המקסימלית שלך להתבודד עם ה'. לכן האישיו הוא לא אם אני לוקחת חלק בטקס הזה או לא".

הפמיניזם מביא מורכבות לא פשוטה. מצד שני, לולא הוא, לא היית יכולה לעשות את תפקידי הניהול שעשית.

"אני נגד פמיניזם רדיקלי. התהליך היה שהיהדות מצאה דרך להכיל חלק מהדברים. הייתי האישה הדתית הראשונה שניהלה כפר נוער, אחת הבודדות שהקימו ישיבה, ועמדתי בראש תנועת אמונה. עשיתי דברים חלוציים בלי כוונה. לא ראיתי שפרצתי דרך כאישה. זה מה שהיה צריך וזה היה דבר שהגיע זמנו".

אבל יש נשים שהן לא יושבות ראש של ארגונים בגלל שהן נשים, נשים שמקבלות שכר נמוך יותר מגברים ועוד האפליה נטויה.

"אז בואי נפריד. לאישה יש זכויות שוות לפני הקדוש ברוך הוא. זו לא שאלה, אולי מכאן צריך להתחיל. אישה צריכה זכויות שוות בעבודה, שכר שווה, זכויות שוות בבית המשפט. על כל זה צריך להילחם. זה לא פמיניזם רדיקלי, זה זכויות נשים. היא צריכה זכות ללמוד תורה כמה שהיא רוצה, גם גמרא. אבל כשמגיעים לתפקידים ולטקסים שיש בהם נשים וגברים, אז פה אני חושבת שצריך סטופ. הרבנות מאפשרת לנשים ללמוד ולעשות הרבה תפקידים, אבל כשמגיעים לנושאים שיש בהם מחלוקת אז צריך לדעת שיש דברים שיש נגדם פסק הלכה ברור. נגד זה שאישה תהיה רב יש פסק הלכה ברור של כל הרבנים הגדולים של האורתודוקסיה המודרנית של ארצות הברית, שמשתרע על פני שבעה עמודים. יש כאן דילמה בין המימוש העצמי של אישה ובין ערכי החברה הדתית, ובשביל זה יש רבנים". סילבצקי מעירה שגם בין הרבנים יש היררכיה, ואינו דומה רב שעבר את בחינות הרבנות לרב עיר, לרב הראשי לישראל.

סילבצקי מאמינה ברבנות הראשית ובאידיאל שלה, למרות שהיא יודעת עד כמה המציאות היום רחוקה ממימושו. "בזמני ב'אמונה' לא הפגנו בתענית אסתר כשהעגונות הפגינו, כי לא רצינו לגרום נזק לרבנות הראשית. גם אם יש דברים שמתווכחים עליהם, לא צריך לזרוק את התינוק עם המים. הרב קוק הקים את הרבנות הראשית, כדי שיוכלו להתמודד עם השאלות שתביא החברה הישראלית והמדינה היהודית. מבחינתו זה היה סימן לריבונות שלנו בארץ".

היא יודעת שהמציאות כרגע רחוקה מאוד מהאידיאל, אבל יש לה סבלנות לחכות והיא חושבת שהרס התדמית לרבנות יגרום נזק בהמשך. בנושא העגונות, אגב, במקום להפגין הן סייעו בשקט. "פעלתי למען נשים יחד עם הרב בן דהן, שהיה אז מנהל בתי הדין הרבניים, ועזרנו להן בתהליך הגירושין. עשינו הרבה מאוד דברים ביחד".

מכורה למחזור של הרב סולובייצ'יק

תוך כדי שיחה, סילבצקי מזכירה שמות של רבנים מכל גוני הקשת. היא מצטטת מאמרים ופסיקות, בלי להכניס אותם להגדרות וגדרות. אהבת התורה שלה נשמעת מתוך המילים וברווח שביניהן. היא לומדת תורה במסגרות שונות ומדי פעם גם מלמדת. מה שעדיין חסר לה במסגרות הלימוד של היום, הוא החינוך ליראת שמיים ולשמירה על ההלכה. "היום הדגש הוא על לימוד וניתוח. כל זה מאוד חשוב, אבל לדעתי עושים את הניתוחים בגיל צעיר מדי". יש לה מחזור של הרב סולובייצ'יק שאיתו היא עוברת את הימים הנוראים. "אני מכורה למחזור הזה. הרב סולובייצ'יק מספר בו שהוא למד בילדותו בחיידר של חב"ד. הקומבינציה שם של החוויה הרוחנית וקרבה ליהדות בצורה אמוציונלית, לדעתי בונה את יראת השמיים. בבית הספר שלי הדגש היה שלרש"י הייתה רוח הקודש. בכיתה י"ב לקחו אותנו להכיר את הרבי מחב"ד, לשמוע אותו ולקבל ברכה. זה קצת חסר היום".

לסילבצקי יש אומנם ניסיון בעבודה חינוכית, אבל היא עדיין לא מרגישה שהציונות הדתית מצאה את הנוסחה החינוכית הנכונה לנוער שלה. "אני חושבת שיש כאן דור נפלא וצריך לחשוב איך להגיע אליו. במידה מסוימת נכנענו לנוער במקום להנהיג אותו. יש איזשהו פחד שנאבד אותם ואני לא בטוחה שזה נכון. כשנבנתה המערכת של הישיבות והאולפנות הייתה לנו ציפייה מאוד גדולה שהנה, פתרנו את הבעיות החינוכיות. אבל אז התאכזבנו, כי עדיין יש חילון. אבל זה מה שהיה תמיד. גם בבית הספר הפנטסטי שאני למדתי בו עדיין 20 אחוז לא המשיכו בדרך. אני רוצה שזה יהיה אפס אחוז, אז צריך לחשוב איך עושים את זה באמת".

במשך תקופה ניהלה את אולפנת נוה חנה, לבקשתו של הרב ליכטנשטיין, ובמהלכה דנה רבות עם הרב שלמה ריסקין. היא מעריכה אותו רבות על פועלו בתחומים רבים, אבל הם חלוקים בכמה נושאים. "היינו מתווכחים על צבא לבנות למשל. חשבתי שצריך לחנך ללכת לפי הרבנות הראשית. אני חושבת שחשיבה גלותית מביאה אנשים לומר 'אני אעשה מה שאני רוצה' ולפתיחת בתי דין עצמאיים לגיור, כשרות פרטית וכו'. אמרתי לו: אם הרבנות אמרה לא להתגייס, היא רצתה שבת לא תהיה תחת מערכת גברית סמכותית. הרבנות הראשית לא חשבה על בת מנוה חנה, אלא על מישהי מאוכלוסייה מסורתית שלא נכנסת ליחידה של מורות חיילות. היא נכנסת ליחידה רגילה ונהרסת. הם חשבו על זה, ואתה לא חושב על זה, כי אתה פה. אמרתי לו: זה גיל שבנות תמיד יעשו קצת מעבר למה שאתה אומר, אז אם תדבר על ללכת לשירות לאומי - היא תלך לצבא ותהיה מורה חיילת, שזה מקום יותר שמור. אם אתה תאמר שהכול בצבא בסדר, אז הן יעשו עוד צעד קדימה".

כשסיימה את הקדנציה ב'אמונה' ודב בעלה יצא לפנסיה, קיבלה סילבצקי הצעה לנהל את כפר הנוער כפר חסידים. "התאהבנו בקבוצת יתומים מרוסיה, שהוציאו אותם משם בדרכים לא דרכים. הם היחידים שהיו שם, זה היה קיץ, לא היה להם לאן ללכת". היא חוללה במקום הרבה שינויים, הפרידה בין פנימיות הבנים והבנות, הפכה את הכפר למוסד לבנים בלבד והקימה את ישיבת 'נחלת ישראל' באמצעות כספים שגייסה במיוחד לכך. המטרה שלה הייתה שלקבוצה הזאת יהיה דגם של בני נוער שלומדים תורה ושיהיו ביניהם ממשקים. היא גם קיבלה לעבודה את הרב יוצא אתיופיה הראשון שכיהן שם כרב בית ספר, הקימה מסגרת של תורה ומדע ושלל דברים נוספים. הבית, אין צורך לומר, היה פתוח לתלמידים בכל שעות היום והלילה. גם כאן היא הגיעה למוסד שהיה שקוע בחובות בסך 16 מיליון שקלים, והצליחה להוציא אותו מהבוץ הכלכלי.

השיחה בינינו מתארכת והולכת, אבל רחל מתעקשת לדבר גם על המשפחה - שלושת הילדים, והנכדים שבמספרם היא לא מוכנה לנקוב. עקיבא הוא עורך דין שגר באפרת והמשרד שהוא שותף בו מייצג מועצות ביש"ע. רעייתו, נועה, היא אנדוקרינולוגית בשערי צדק. זהבה נביס, הבת שגרה באלעזר, היא רופאת שיניים לילדים שעשתה הסבה לעבודה סוציאלית ועובדת במקלט דתי לנשים. בעלה, נפתלי, הוא אורתודונט. הרב אבי גר בקריית משה בירושלים, ר"מ בישיבת מרכז הרב ונשוי לאביטל, בתו של הרב יעקב שפירא ומחנכת באולפנת צביה. המשפחה, שמאוד אוהבת מוזיקה, מתכנסת מדי פעם לחגוג ולנגן יחד. לפני ואחרי כל העשייה, זו הנחת האמיתית שלה.