בשבע מהדורה דיגיטלית

המרכז נוטה שמאלה

סיור במרכז רבין, מעלה שלמרות מאמצי ההנהלה למשוך מבקרים דתיים-לאומיים למוזיאון, מדובר במיצג מוטה

יוני רוטנברג , ט"ז בחשון תשע"ט

עדיין מנסים לפצח את מוסדות החמ"ד. מרכז רבין
עדיין מנסים לפצח את מוסדות החמ"ד. מרכז רבין
צילום: שלומי יוסף

במבט קצת תמה, מביט בי איש הקבלה בכניסה למוזיאון הישראלי שבמרכז רבין. הוא אומנם מבצע את הפרוצדורה הרגילה, אבל משהו בחזות הדתית-מתנחלית שלי מסיח את דעתו ממעשיו.

אחרי שצבר את האומץ הדרוש, ורגע לפני שאני יוצא לדרך עם כרטיס הכניסה בידי, הוא מעז ושואל: "מה הביא אותך לפה?". גם אחרי שהשבתי לו שבאתי בעקבות המלצות על התערוכה, דעתו לא נחה. "באמת תערוכה מדהימה", הוא אומר לי, ומיד מוסיף: "יש כל מיני כאלה שאומרים שזה שמאלני ודברים כאלה, עזוב זה סתם שטויות". אני מחייך אליו וממשיך לדרכי, הולך לראות בעיניי מה טיבן של אותן שמועות.

הכניסה לחלל 'המוזיאון הישראלי' היא כמו אגרוף לבטן עוד לפני שהתחיל הקרב. טרם הספיקות להבין לאן נכנסת ומה הוא המרחב החשוך שבו אתה ניצב, ומסביבך – במעגל גדול – מסכי ענק בווליום כמעט בלתי נסבל. קטעי וידאו של העצרת, ליל י"ב במרחשוון תשנ"ו, מרצדים סביב, מתחלפים במשך הזמן לרגעי הזוועה של הרצח והאבל שאחריו. אחרי כמה דקות של התאוששות מהחוויה המטלטלת, אני סוקר את החדר שבו אני נמצא. רק אז אני מבחין בתמונה ענקית שנמצאת בצידו השני, כמו מתריסה כנגד מסכי הענק שממולה. התמונה היא של הפגנת ימין מאותם הימים, ובה נישאים שלטים בגנות רבין וגם דגל שחור אחד ועליו עצמות וגולגולת אדם. תמונת הרצח הטראגית, כך חשבו מעצבי המוזיאון, לא תהיה שלמה מבלי שתוצב לנגדה הפגנת ימין. זה היה רק רמז מטרים לנרטיב שישמע בהמשך המבקר במוזיאון עוד פעמים רבות.

היעד: הכיפות הסרוגות

מרכז יצחק רבין הוקם בשכונת רמת אביב, סמוך למוזיאון ארץ ישראל, על פי החוק להנצחת זכרו של יצחק רבין. את הקרקע לבנייתו הקצתה המדינה, ובכל שנה הוא מתוקצב על ידי משרד האוצר בסכום משתנה הקרוב ל‑10 מיליון שקלים. במשך שנים התערוכות והפעילויות שארגן היו מוקצות בעיני הציבור הדתי-לאומי, שכמי שהואשם בהסתה ובגרימת הרצח על ידי רבים בשמאל וכן על ידי חלק מבני משפחת רבין, חשש מלהיכנס אל גוב האריות. אלא שבשנתיים האחרונות הוחלט במרכז על שינוי מגמה ועל פנייה ממוקדת אל הציבור הדתי-לאומי במטרה להביאו בהמוניו לסיורים במקום.

במרכז רבין שכרו את שירותיו של משרד יחסי ציבור המתמחה בציבור הדתי-לאומי, ודליה רבין התראיינה לכתבות צבע בעיתונים מגזריים. גורמים משפיעים במגזר הוזמנו לסיורים, ואפילו הנהלת מועצת יש"ע – שהייתה בזמנו בראש המאבק נגד רבין והסכמי אוסלו – סיירה במוזיאון וישבה לשיחה עם בתו של יצחק רבין. המרכז חתם על הסכם שיתוף פעולה עם המרכז להנצחת גוש קטיף, אירח מדריכים בתנועות נוער דתיות, ולפני כחודש אף השיבו נציגים של המרכז ביקור גומלין במועצת בנימין ויישוביה.

בדו"ח סיכום הפעילות של המרכז בשנת 2017, אשר מפורסם באתר האינטרנט שלו, מתואר הקשר עם הציבור הדתי-לאומי כיעד מרכזי. "ציר פעילות מרכזי נוסף השנה היה המשך פיתוחה של היוזמה לעידוד ביקורים ושיח עם המגזר הדתי-לאומי, תוך קיבוע המהלך בדעת הקהל", הם כותבים. "עדות להצלחתו של המהלך ניתנה לנו מסקר מקצועי בלתי תלוי שערכנו בקרב מדגם מייצג של הציבור הדתי-לאומי. הסקר העלה נכונות גבוהה של המגזר לבקר במוזיאון ותגובות חיוביות למהלך של המרכז. אגוז שטרם פוצח הוא החינוך הממלכתי דתי. מאז שנת העשרים לרצח אנו מנהלים בעניין זה שיח עם הנהלת החמ"ד, אשר עדיין מתנהל אך לא הביא לפריצת דרך. על כן יצרנו גם מסלול ישיר מול בית הספר. אחת הסנוניות הראשונות הייתה אירוח של כנס נוער מאלקנה, אלפי מנשה ומעלה אפרים", לשון הדו"ח.

ממשיכים בסיור. המוזיאון בנוי בצורה ייחודית, כאשר מסדרון מרכזי מלווה את תקופות חייו של יצחק רבין ומשמש כציר זמן, וממנו יוצאים מסדרונות קטנים שמתארים את קורות המדינה באותה תקופה. ההשקעה במוזיאון היא אדירה – עשרות רבות של מסכים ומקרנים ממלאים אותו, מיצגים פיזיים והדמיות ארכיטקטוניות מעניקים למבקר תחושה ריאליסטית, והטכנולוגיה המתקדמת של האוזניות האישיות מאפשרת להן להתחבר אוטומטית לפס הקול של הסרטים עם ההתקרבות אל המסך.

בין השתלשלות המאורעות, מן השנים שקדמו לקום המדינה ועד השנה שבה נרצח רבין, משולבים שלטים משולשים בצבע אדום, בהם מוצגים קונפליקטים שקרעו את החברה הישראלית במהלך השנים. הוגי המוזיאון השתדלו להציג את הדברים בצורה מאוזנת, כצופים מן הצד, ובחלק מהפעמים זה אפילו הצליח להם. על כל פנים, בשאלות הקשות ביותר שבין ימין ושמאל, בייחוד אלה שרבין היה מעורב בהן, הם פחות הצליחו.

ממש במסדרון הראשון, מסדרון העצמאות והתקומה, מופיעה מלחמת העצמאות בליווי תיעוד היסטורי נדיר ומרתק. את עיניי צד מסך אחד, שמעלה סוגיה נפיצה עד היום. הטקסט שליד המסך מתאר את הבעיה שנוצרה במהלך המלחמה ועם סיומה, כאשר עשרות אלפי פליטים ערבים גורשו ממקומם והתקבצו במחנות. הסרטונים הנדירים שמוצגים שם חזור והצג, מציגים תמונות קורעות לב. על רקע מוזיקה מלנכולית במיוחד, נראים על המסך הקטן חיילים ישראלים צוהלים משמחה לאחר כיבוש כפר ערבי, ולצידם נשים וילדים עלובים מעמיסים את מיטלטליהם. התמונה מתחלפת, ועכשיו למולי סרטון של רגליים קטנות ויחפות מתפלשות ומחליקות בבוץ סמיך. התמונה מתרחבת, ומשפחה ערבית מוכת גורל נראית צועדת עם שקים גדולים על הגב, מחליקה ומועדת בבוץ. הסרטון שערוך באופן קורע לב מותיר את הצופה עם תמונה של קלגס אכזר אל מול משפחות עלובות ומסכנות, בניגוד די מושלם למה שבאמת התרחש כאן באותן שנים.

ברחבי המוזיאון מסתובבות קבוצות רבות של נערים בגילים שונים, כמו גם תיירים ומבקרים עצמאיים. לקבוצות מוצמד מדריך מטעם המרכז, שמתווך לנערים את המוצגים במוזיאון באופן רציף. זה לא יום מיוחד, בכל יום עוברים במוזיאון הישראלי עשרות ילדים ובני נוער ממסגרות חינוכיות שונות. על פי נתוני המרכז, בשנת 2017 ביקרו 19,453 נערים ונערות ממערכת החינוך במוזיאון, ובסך הכול, מאז הקמתו בשנת 2010, מגיע מספרם ל‑130,391. מדובר במספרים מרשימים, שגם נמצאים במגמת עלייה מתמדת.

לא רק קבוצות ממערכת החינוך מושפעות מפעילות המרכז. במוזיאון הישראלי, כך על פי אותו דו"ח, ביקרו במהלך שנת הפעילות האחרונה 17,734 חיילים וחיילות, ובסך הכול מאז הקמתו 123,953. גם כאן, כמו במערכת החינוך, הקבוצות מודרכות על ידי מדריכים מטעם המרכז. ראוי להזכיר כי חיילים ובני נוער שמגיעים בשנים האלה למוזיאון הישראלי, נולדו לאחר שהתחולל הרצח. התודעה שלהם לגבי ההתרחשויות באותם הימים נבנית במידה מרובה על בסיס מה שלמדו וחוו במוזיאון, אשר מעניק חוויה מרשימה שמותירה אחריה חותם חזק.

איפה היה רבין בפרשת אלטלנה?

התחנה הבאה שמעוררת את תשומת ליבי היא משולש אדום – אשר מסמל כאמור קונפליקט בתולדות המדינה – שעוסק בסיפור הכואב של האונייה אלטלנה. המשולש הזה צריך היה להיות נקודת תורפה למוזיאון הסובב סביב דמותו של רבין, שהיה מעורב ישירות בירי על אנשי האצ"ל שהיו על הספינה. בספרו 'פנקס שירות' ובריאיון מצולם שבו התייחס לאירוע, דיבר רבין על חלקו שלו בירי והשתתפותו בקרב שהתחולל. עם זאת, בחלק שחתכו יוצרי המוזיאון מתוך אותו ריאיון, מופיע רבין כצופה מן הצד שמיצר על המאורע. "היו שם לוחמי אצ"ל על החוף שצעקו 'בגין בספינה!', החבר'ה מההגנה ששמעו את זה התחילו לירות על הספינה אש כבדה בלי מעצורים", הוא נצפה אומר בסרטון. "זה היה אחד המחזות הנוראים שראיתי בחיי, יום קשה". צורם היה לראות שהמסר המרכזי שאליו מכוון המוזיאון, שלילת אלימות עד כדי רצח על רקע פוליטי, מוחבא פתאום על רקע הנסיבות ומוצג כקונפליקט קשה ותו לא.

סוגיה נוספת שמפלגת עד היום את העם בישראל, וקיבלה התייחסות מוטה במוזיאון, היא גורלם של האזורים שנכבשו בזמן מלחמת ששת הימים, בדגש על יהודה ושומרון. מיד אחרי הסרטון המרשים והמרגש על מלחמת ששת הימים – אכן יש גם מוצגים מרתקים וחשובים במוזיאון – מופיע קיר לבן ענק ועליו תמונתו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ' בתנוחת הראש נתמך ביד המפורסמת שלו. מתחת לתמונה הגדולה, טקסט ארוך שבו מסביר ליבוביץ' מדוע אין זה נכון אסטרטגית ומוסרית לשלוט במיליונים של פלשתינים. בצד הקיר הגדול והמרשים, לוח זכוכית קטן ומעומעם שרק המבקרים המצטיינים יפנו לראותו. על הלוח תמונתו של הרב צבי יהודה קוק, ומתחתיה שניים-שלושה משפטים על הזכות באותם שטחים והאיסור לסגת מהם. נגד הנסיגה מיהודה ושומרון מוצג רק הטיעון הדתי, וגם הוא לא בצורה מעמיקה או מחמיאה. 'התנועה למען ארץ ישראל השלמה' של אלתרמן, ושאר המצדדים בהחזקה באותם שטחים, לא קיימים מבחינת המוזיאון. קל לנחש עם איזה מהצדדים יחוש התלמיד או החייל החילוני שמגיע לכאן הזדהות.

גם בהמשך הציר ההיסטורי שבו אני צועד, תיאור מפעל ההתיישבות לא מיישר קו בהכרח עם המציאות. רבין עצמו מוצג בסרטון כמי שמתנגד למעשה ההתנחלות, בטענה שהתיישבות היא משימה שעל הממשלה להחליט בה ולא נכון שיחידים יכריעו בה בעצמם. העובדה שממשלות השמאל, כולל ממשלתו של רבין עצמו, תמכו בהתנחלויות והקימו חלק נכבד מהן, נעדרת. שוב המציאות מתעצבת מחדש לעיני התלמיד או החייל הצעיר – זוהי מלחמה בין שומרי החוק לפורעי החוק, בין הדתיים הפנאטים למנהיגות הרציונלית.

הנרטיב ההיסטורי של ראשי ומעצבי המוזיאון ממשיך לבוא לידי ביטוי בעוד נקודות, לפני שהוא מגיע אל השיא בסיפור הרצח עצמו והמחאה שקדמה לו. מלחמת יום הכיפורים מתוארת כמפלה ישראלית, או כפי שזה נוסח שם – "המצרים התגאו, הישראלים התאבלו". האינתיפאדה הראשונה מוצגת כמי שהביאה אל לב הדיון הציבורי את המצוקה והקושי של הפלשתינים. "האינתיפאדה הראשונה הביאה לתודעת הציבור את המצוקה ואת הצורך לפתרון שלום שיעניק להם הכרה לאומית ושלטון עצמי", קובע השלט על קיר המוזיאון, ובעצם מציב את הסכם אוסלו כמחויב המציאות שאין להרהר אחריו.

מתקרבים לסוף המוזיאון, אל שיאו. הציר ההיסטורי וצירו האישי של רבין מתאחדים מהרגע שבו חזר לשלטון, על רקע נאום הניצחון המפורסם שלו ב‑'92, "אני אקבע, אני אנווט". בין אם היה זה הוא שניווט לשם, או אחרים שניווטו אותו, קירות המוזיאון מספרים עתה בהרחבה על תהליך אוסלו. הקו שמוצג כאן מאוד ברור, והוא גם נשמע לא פעם בראיונות של דליה רבין, העומדת בראש המרכז. לצד נאומי השלום הנרגשים של רבין שמשודרים על המסכים, התמונות ההיסטוריות של החתימה והחגיגות של חלק מהציבור בישראל, מוצג גם הצד החשדני והביטחוניסטי של רבין. לצלילי "הם לא ילמדו אותי על ביטחון" שאמר רבין באותו נאום ניצחון, נעצר לידי מדריך עם קבוצת תלמידי תיכון ופותח בהסבר. אחרי שהתרשמו מקצב הפיגועים הרצחני של אותה התקופה, הוא מבקש מהם להסתכל על תמונת החתימה המפורסמת של ההסכמים, ולקרוא את רגשותיו של רבין על פי הבעת פניו.

דעות התלמידים היו אומנם חלוקות, אבל המדריך הסביר כי דעתו של רבין לא הייתה נוחה מחתימת ההסכם עם ערפאת, כפי שגם התבטא בעצמו. הוא המשיך והסביר שרבין התעקש לחתום על הסכם ביניים, ולהמתין עם ההסכם הסופי עד שנת 99', כדי להיווכח ברצינות כוונותיו של הצד השני. "אנחנו לא יודעים איך רבין היה מגיב לו היה רואה את פיגועי הטרור שהתרחשו אחרי שנרצח", הוא אומר לנערים, ומדגיש בפניהם שהשמירה על ביטחון ישראל הייתה בראש מעייניו. "רבין לא היה כמו ברק ואולמרט, שהציעו הצעות נדיבות לפלשתינים", הוא מסכם, "הוא שמר את הקלפים קרוב אל החזה ורצה לראות איך הדברים יתקדמו".

הטפה לשנאה במעטפת וירטואוזית

זהו, תם החלק ההיסטורי, נכנסים אל החלק האחרון והמשמעותי ביותר של המוזיאון. המדריך עוצר את הקבוצה ליד תמונה גדולה ועליה שלטים שונים שהונפו בהפגנות הימין נגד הסכמי אוסלו. את תשומת ליבם הוא מבקש להפנות, איך לא, אל שלט אחד ובו תמונתו של רבין לבוש במדי אס אס. על מקורו של השלט הזה כבר ערערו עשרות רבות של פעמים, ואם לא השב"כ בעצמו יצר אותו, הוא לכל הפחות זה שדאג לפרסם אותו. כל זה לא הפריע למדריך להעלות לדיון בפני הנערים את השאלה מה ביקש יוצר השלט להביע בתמונה הזאת. משלא קיבל את התשובה הרצויה, המשיך המדריך לכוון אותם אל הפרשנות הנכונה לשיטתו. "אתם יודעים מה העבירה היחידה בחוק הישראלי שהעונש עליה הוא עונש מוות?", הוא שאל, והתלמידים ידעו לענות שזהו החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם.

משקיבל את התשובה שרצה, המשיך המדריך והסביר שלכך בדיוק התכוון לרמוז השלט הזה. "בוודאי שיש זכות מחאה וחופש דיבור", הוא מסביר לנערים, "אבל כאן נחצו הקווים האדומים והתחילו 'ללכת על הראש' של רבין. הוויכוח הפסיק להיות לגיטימי". "בואו נראה לאן זה הולך", הוא בנה בשבילם את סדר השתלשלות המאורעות על פי הנרטיב של המרכז, והצעיד אותם אל התחנה הבאה.

זו התחנה הכמעט אחרונה במוזיאון. הקבוצה נעצרה מול מסך גדול, ששידר את הפגנת הימין המפורסמת בכיכר ציון, מתובלת בצילומי תקריב ופסקול מאיים. קריאות "בדם ואש את רבין נגרש", "רבין רוצח" ו"רבין בוגד" נשמעות שוב ושוב למול עיניהם המזועזעות של התלמידים. על המרפסת הם רואים את ראש הממשלה הנוכחי שלהם, עומד ונואם בגנות הסכמי אוסלו. עורכי הסרטון החליטו שהקטע שבו מהסה נתניהו את הקהל, וקורא לו שלא לכנות את רבין בוגד ורוצח, לא מעניין. גם המדריך, שבישרות מסוימת ציין שנתניהו ביקש מהקהל להפסיק את הקריאות, הכריע בפרשנותו ש"זה היה בשפה רפה והוא לא נתן לזה מספיק פומבי". צריך גם לציין, שמקירות המוזיאון נעדרות ההתבטאויות של רבין כלפי המתנחלים, "סרטן בגופה של הדמוקרטיה הישראלית" או "יכולים להסתובב כמו פרופלור", והוא מוצג כמי ששומע חרפתו ואינו משיב.

חשבתי לעצמי על הסתירה הפנימית שהתצוגה המרשימה הזאת מכילה. לפני כחצי שעה, באחד המשולשים האדומים, שודר סרטון של הפגנת 'שלום עכשיו' נגד בגין בעקבות טבח סברה ושתילה, ושם הקריאות "בגין רוצח" הוצגו כעוד אחד מהקונפליקטים שידעה מדינת ישראל. לעומת זאת, כשמדובר בהפגנות נגד הסכמי אוסלו והעומד מאחוריהם, גם קריאות ההרגעה של הדמות הבכירה ביותר מהצד השני של המתרס לא יכשירו את השרץ.

אחרי שקבוצת התלמידים התקדמה, התקרבתי אל הקיר שבו תוארו הפגנות הימין באותה תקופה. בטקסט הזה, האצבע המאשימה מופנית לא ברמז ולא על דרך האפשר, אלא כקביעה מוחלטת – הפגנות הימין הן שגרמו לרצח. "הפגנות המתנגדים להסכמי אוסלו של תנועת 'זו ארצנו', ערערו תחילה על חוקיות ההסכם", נכתב באותו קיר, "ואחר כך הוקעו החותמים כבוגדים ורוצחים. כך הותר דמו של ראש הממשלה".

מכאן נכנסים אל החלל האחרון של המוזיאון, שמהווה סגירת מעגל ומדמה שוב את כיכר מלכי ישראל. אלא שהפעם, לא עצרת המונים רעשנית במסכי ענק שם, אלא אלפי נרות וקול הספדה של נכדתו של רבין לסבה. באומנות וירטואוזית של שימוש בקול, תמונה, תפאורה וטקסט, מטיף המרכז שחרת על דגלו את "קידום שלומו ואחדותו של העם היהודי לנוכח הסכנות של מחלוקות אלימות" לשנאת מחנה הימין.

================================================================

תגובות:

בעקבות הסיור, פנינו אל מרכז רבין בשאלות הבאות:

1. אתם מציינים את הקשר עם הציבור הדתי-לאומי בדו"חות שלכם כיעד מרכזי. מה המניע שלכם לכך?

2. המוזיאון הישראלי מציג לאורך כל הדרך תמונה חד משמעית, לפיה ההפגנות נגד אוסלו היו לא לגיטימיות והיוו גורם ישיר לרצח. האם לא ייתכן לדעתכם, ולא ראוי להציג אפילו תפיסה כזאת, שיגאל עמיר הוא אדם קיצוני שפעל על דעת עצמו?

3. איך אתם חושבים לקרב את הציבור הדתי-לאומי, בשעה שאתם מאשימים אותו ברצח בתור מי שהוביל את אותן הפגנות?

4. מדוע בתיאור הוויכוח בתקופת אוסלו, נעדרות לחלוטין התבטאויותיו של רבין עצמו נגד המתנחלים, שהיו לעיתים חריפות וחמורות במיוחד?

ממרכז יצחק רבין נמסר בתגובה לשאלות:

"אנחנו עומדים על כך שאין במוזיאון ולו בדל האשמה קולקטיבית כנגד ציבור שלם. הן התצוגה והן ההדרכות מחדדות את ההפרדה בין המחאה הלגיטימית, הדמוקרטית והמתבקשת כנגד הסכמי אוסלו, לבין הגלישה להסתה והתרת דמו של ראש הממשלה יצחק רבין. כך לדוגמה, מוצג הסכם אוסלו בעמוד מחלוקת, אחד האלמנטים החוזרים במוזיאון, כאשר שתי העמדות בעדו ונגדו מוצגות במידה שווה. בה בעת, אחד מתפקידי המוזיאון הוא לספר את הסיפור ההיסטורי וחלק בלתי נפרד מההיסטוריה הוא ההסתה נגד ראש הממשלה רבין. תחושות הכתב במהלך הביקור במוזיאון הן כמובן אותנטיות, אך יש לציין כי מבקרים רבים מהמגזר הדתי-לאומי לא היו שותפים לתחושות אלה ואף ציינו מפורשות, כי בניגוד לחששם המוקדם, לא חשו כלל מואשמים בהאשמה קולקטיבית כלשהי. אנחנו מזמינים את ציבור הקוראים לבוא ולבקר במוזיאון הישראלי ובתערוכת ששת הימים שבמרכז יצחק רבין, ולהתרשם באופן בלתי אמצעי״.

ממשרד החינוך נמסר בתגובה לשאלה על מדיניות החמ"ד ביחס לביקורי תלמידים במרכז רבין: "בתי הספר בחינוך הממלכתי-דתי מציינים את יום הזיכרון ליצחק רבין בשלל פעילויות, כמו יתר בתי הספר בישראל, כשהבחירה אם לבקר במוזיאון כזה או אחר נתונה בידי המנהלים. יובהר שהנהלת החמ"ד הביאה לידיעת המנהלים את שלל הפעילויות האפשריות, ובכללן ביקור במוזיאון רבין".

חננאל דורני, יו"ר מועצת יש"ע ומועצה מקומית קדומים, שהשתתף בסיור שערכה מועצת יש"ע במוזיאון, מסר בתגובה: "ביקרתי בעבר במרכז רבין, ביקור שכלל מפגש עם דליה רבין והצוות. התרשמתי מאוד מהרצון הכן והאמיתי שלהם לדיאלוג, להקמת גשר ולפתוח את המקום גם לציבור הימני, הדתי-לאומי ולתושבי יהודה ושומרון.

"לצערי, דבר זה לא בא לידי ביטוי במרחב הפיזי ובתערוכה המוצגת במרכז רבין. הייתי שמח לו המיצגים במקום לא היו מפנים אצבע מאשימה ברצח לציבור שלם, לו היו מציגים שם יותר את פועלו ההיסטורי של יצחק רבין ז"ל בשחרור יהודה ושומרון וכן לו ראשית מפעל ההתיישבות והמאבקים הציבוריים שהתלוו לכך היו מוצגים באופן יותר אובייקטיבי".