שיר כאב – ביקורת הצגה

אביחי שילה עומד בהצגה שלו ומטיח בצופים תמונה שלמה של חיים מלאי כאב שלא נגמר, ואז גם מעניק לקהל הזדמנות לפרוק את מה שהצטבר בבטן

אסף פני-אל , ל' בחשון תשע"ט

מסר חשוב לחברה. 'מי שלחם'
מסר חשוב לחברה. 'מי שלחם'
צילום: דנה כספי

לא יכול להיות שלא חוויתם ימים של נאחס, אבל כאלה שבאמת הרגשתם שכנראה שמישהו מתנכל לכם מלמעלה ושום דבר לא הולך.

אולי היה עדיף לא לקום מהמיטה ולישון עד שהכול יעבור ותקומו מחר בבוקר להתחלה חדשה. אבל מה אם הימים האלה היו מתארכים לשנים? ומה אם הנאחס היה הופך למציאות בלתי נסבלת של בדידות קשה ואלימות? ומה אם הייתם הולכים לישון בלילה, ומתעוררים לאותה מציאות בבוקר? ומה אם לא היה לכם בכלל איפה ללכת לישון?

ממציאות כזו נוצרים כאבים גדולים, מכאבים כאלה אומנים יוצרים את יצירותיהם הגדולות ביותר. יצירה כזו למשל היא 'מי שלחם' של השחקן אביחי שילה, שבא מתוך מציאות שאנחנו שומעים עליה רק, ובכן, רק בהצגות. אבל ההצגה הזאת היא אמיתית.

ברגע הראשון אביחי נראה בחור עדין וחמוד. אולי תחשבו שהוא עוסק בנגרות, אולי הוא מכוון פסנתרים ואולי מנהל כספים בעמותה. הארשת הרגועה העוטפת אותו מתקלפת באחת כשהוא עולה על הבמה. ברגע אחד אפשר לראות איך המרחב הדרמטי מאפשר לאביחי להוציא החוצה חספוס, כאב, צעקה, תסכול ושאלות נוקבות.

מסגרת ההצגה היא שאביחי מגיע לעולם הבא ומעוניין להיכנס פנימה, אך מגלה לתדהמתו שחלה טעות והוא צריך להישלח חזרה לעולם. במהלך הצגת היחיד מנסה אביחי לשכנע את בית הדין של מעלה שבאמת ראוי להשאיר אותו בעולם האמת. עטיפה משעשעת שבתוכה סוערים מושגים כמו התאבדות ומאיסה בחיים.

כשצופים במונודרמה של אביחי, צריכים להתכונן לזה שהבטן הולכת להתהפך. החומרים שהוא מביא, החומרים של חייו, הם לא קלים. הצורה שבה הוא מביא אותם היא גם מתוך כוחניות, ומזכירה פואטרי סלאם שבו עומד האומן ומשתמש בכוחן של המילים ויורה אותן כדי ליצור מונולוג עוצמתי ומטלטל.

עד כמה המונולוג מטלטל? במשך כל ההצגה אביחי כמעט לא זז ממקומו, ועדיין הקהל שבוי, מהופנט, מחזיק את הבטן ומצפה (וגם חרד) לראות לאן אביחי ייקח אותנו בשלב הבא. המהלך לא תמיד כרונולוגי, אלא יותר כמו קילוף בצל. לאט לאט מתחיל הצופה לחבר את חלקי הפאזל ולהבין את התמונה השלמה של החיים שאביחי חושף בפניו. הפרטים נחשפים בכל מיני צורות: מתוך מונולוגים של דמויות שונות, מתוך שירים שאביחי שר בהפתעה, מתוך הבעות פנים ושתיקות קשות.

עם כל הכאב, ההצגה הולכת ומטפסת, תרה ומחפשת אחרי המשמעות. אביחי פותח צוהר אל חייו, ומשתף אותנו במסקנה הסופית: למה לחזור לעולם הזה? איך אפשר, בתוך כאב בלתי נסבל, למצוא משמעות לחיים? איך אפשר להחזיק באמונה כשנראה שלא נשאר במה להאמין? אגב, בתהליך בניית ההצגה אביחי הציג את ההצגה בפני רב, ומתוך כך הגיעו לעיבוד של הנקודות האלה ואפילו למסקנות הלכתיות שהשפיעו על המחזה.

פעמים רבות שהקהל מסוקרן לגבי השחקן שהציג. איך זה לדבר איתו על כוס קפה, כשהוא לא על הבמה? אביחי מסיים את ההצגה, ולהפתעת הקהל נשאר עומד לאחר מחיאות הכפיים ואומר: אשמח לקבל שאלות. הקהל שאל ושאל והביע ושיתף, ואביחי נתן לנו גם הזדמנות לפרוק את מה שהצטבר בבטן במהלך הצפייה ופתח עוד צוהר ייחודי לתהליך היצירה.

במהלך הופעותיו בפתח תקווה (ב'גולה' בשלישי הקרוב), בבנימין (כוכב השחר במוצ"ש הזה), בירושלים ובשאר המקומות שההצגה עולה בהם, אביחי מפיץ גם את המסר החשוב בחברה שלנו: אל תחכו לבוא להצגה כדי להיחשף לחיים קשים של מישהו שגר דלת לידכם. תהיו ערניים, ואולי אתם תוכלו להיות אלה שמשכנעים אותו שיש בשביל מה לחזור לחיים.