בשבע מהדורה דיגיטלית

המעזה מנצחת

נגד הרוח, מול כל הסיכויים, באמונה גדולה ובאחדות כל המגזרים. אוסף הקלישאות הזה הוא סיפור ההצלחה של הבחירות בבית שמש

דביר שרייבר , א' בכסלו תשע"ט

חולמת בגדול. עליזה בלוך
חולמת בגדול. עליזה בלוך
צילום: יעקב לדרמן, פלאש 90

אני רוצה לספר לכם על אישה מיוחדת, אישה שהיא השראה בשבילי ובשביל רבים אחרים. אני רוצה לספר לכם על עליזה בלוך.

שמעתי עליה בפעם הראשונה לפני כמעט 30 שנה (כן, ילדים, אני זקן. מה תעשו לי?). זה היה בימי העלייה הגדולה מברית המועצות ומאתיופיה, והיא הייתה אגדה מהלכת (האמת שיותר מתרוצצת) במסדרונות ההנהלה הארצית בבני עקיבא כשהקימה את מחלקת הקליטה. ותיקי התנועה עוד זוכרים בחורה צנומה, עם צמה משתלשלת וחיוך מסתלסל, חורשת את כבישי הארץ בסובארו חבוטה ומייסדת במו ידיה עשרות סניפים לאחים שזה מקרוב באו ולתפארת מדינת ישראל.

כמה שנים אחר כך, כבר כתושב בית שמש, ראיתי בהשתאות גדולה איך היא לוקחת חטיבת ביניים קטנטנה והופכת אותה לאימפריה חינוכית. בעירייה ביקשו שהחטיבה תצמח לתיכון עיוני ושאחוזי ההצלחה בבחינות הבגרות בעיר יעלו מ‑40 ל‑50 אחוזים. היא אמרה שעל פחות מ‑100 אחוזים אין מה לדבר. אמרו לה שהיא יומרנית מדי, שבית שמש היא עיר פיתוח ומה נראה לה שהיא חושבת לעצמה. אבל היא לימדה את המורים ואת התלמידים לחשוב בגדול. היא נלחמה בתחושות הקיפוח, החדירה בהם את ההכרה שהם לא פחות טובים מאף אחד ושהכול עניין של אמונה, השקעה והתמדה.

היא עמדה על כך שכל תלמיד יהיה קודם כול בן אדם. החדירה בהם יהדות, ציונות, מעורבות חברתית, הכירה להם את הארץ דרך הרגליים, הפגישה אותם עם חרדים תושבי העיר כדי להוריד את מפלס החשדנות ולבנות תשתית חברתית של כבוד הדדי ושיתוף פעולה. וכל זה בלי לסנן אף אחד, בלי להדיח את המתקשים ובלי לרמוז בסוף השנה ש"הפוטנציאל שלך קיים, אבל לא בבית ספרנו". עד היום באים לברנקו-וייס בבית שמש מנהלים מכל הארץ כדי ללמוד איך מצליחים בגדול.

לפני חמש שנים, אחרי הרבה התלבטויות, היא החליטה להתמודד על ראשות העיר. בית שמש הפכה לעיר שסועה עם פוטנציאל מבוזבז, עיר שהפסיקה להאמין בעצמה, עיר שצריכה מנהלת טובה שתלמד אותה לחשוב בגדול. קנוניה מכוערת ובגידה של פוליטיקאים קטנים הותירו אותה זמן קצר לפני הבחירות עם התלבטות לא פשוטה: להמשיך בהתמודדות, לפצל קולות ולפגוע בסיכוי להחליף את ראש העיר הכושל, או לפרוש ולהותיר את הזירה למתמודד שהיה שותף לתרגיל המסריח נגדה. באצילות אופיינית היא הלכה הביתה וראתה בכאב איך מערכת הבחירות מידרדרת למלחמה קולנית בין חילונים לחרדים, מלחמת אחים שמקבעת את בית שמש בתודעה הלאומית כעיר מסוכסכת, אלימה, חסרת תקנה.

לבנות את הגשר הזה

בחמש השנים הבאות בית שמש הפכה לעיר עוד יותר מתוסכלת, מלוכלכת ומוזנחת. עליזה, כהרגלה, דווקא עשתה חיל. היא כתבה דוקטורט, ניהלה את הרשת הארצית של ברנקו-וייס, הקימה בתי ספר חדשים בכל רחבי הארץ, ייסדה תוכנית למנהלים בכירים במכללת לוינסקי וכתבה את הספר 'לבנות את הגשר הזה', שמבוסס על משנתה החינוכית וחוויותיה כמנהלת. ביוזמתה (תמיד היא זו שיוזמת, מניעה, מגשימה) עיבדנו היא ואני את הספר למופע תיאטרלי והופענו איתו בפני מנהלים, מורים, הורים ותלמידים.

אחד הקטעים במופע מספר על תלמידה שניסתה להגשים חלום, שהרי בבית הספר לימדו אותה שהשמיים הם הגבול, והתרסקה בגדול. תמיד כשאנחנו מגיעים לסיפור הזה מתעורר בקהל ויכוח סוער: האם עדיף לחלום בגדול ולהסתכן בנפילה כואבת, או ללכת בקטן ולהישאר קרובים לקרקע. בשיא הדיון עליזה תמיד אומרת שאסור לתת לפחדים להשתלט עלינו, כי מי שלא חולם – לא מגשים. אי אפשר להגיע להישגים אם לא מעזים להעז.

לפני חמישה חודשים היא הודיעה שהיא שוב מתמודדת על ראשות העיר. לא בשביל עצמה. לה יש חיים מאתגרים ומרתקים, מלאי עשייה והערכה, היא לא צריכה את כאב הראש של ניהול עיר קשה עם גירעון זועק לשמיים. היא עשתה את זה כדי לתת מענה לייאוש הגדול שהשתלט על תושבי העיר, חילונים, חרדים ודתיים לאומיים כאחד. היא עשתה את זה כדי – כמו שהיא אוהבת להגיד – לייצר תקווה. אופטימיסטית חסרת תקנה שכמותה.

בעיר חשבו שהיא השתגעה לגמרי. שהיא הרפתקנית חסרת אחריות. אמרו שאין לה סיכוי. שיש בעיר רוב חרדי מוצק וחרדים בחיים לא יבחרו באישה, ועוד כזו שמתמודדת מול ראש עיר חרדי מכהן. הסבירו לה שהעירייה נשלטת בידי עסקנים ממולחים אשר מגובים בחברי כנסת ושרים בכירים, והם בחיים לא ייתנו למעוז הזה ליפול לידיים של מישהי שתפסיק להם את החגיגה. שהיא תתרסק. שהיא תתבזה. שהיא תפסיד המון כסף. שהכישלון שלה רק יחמיר את הייאוש המכרסם. שעדיף לסגור דיל עם ראש העיר המכהן תמורת כמה פירורים מאשר ללכת על כל הקופה ואחר כך להתגלגל מכל המדרגות.

אבל היא, עקשנית כמו תמיד, לא הקשיבה. היא יצאה לדרך עם קומץ מתנדבים – חילונים, דתיים לאומיים וכן, גם חרדים – שלא ביקשו לעצמם דבר, רק לסייע לה לייצר את התקווה. במשך חמישה חודשים היא חרשה את העיר, עברה מרחוב לרחוב, מדלת לדלת, שוחחה עם התושבים, הקשיבה להם, שכנעה אותם להאמין, לחשוב בגדול. לאט לאט הצטרפו אליה עוד ועוד פעילים, כולם בהתנדבות, שנשבו בקסמה של פצצת האנרגיה העקשנית והחייכנית הזאת.

הקלישאות הפכו למציאות

ראש העיר ופעיליו לא עשו לה הנחות. הם לעגו לה, ביזו אותה, קראו לה המן, פרעה, היטלר. העלילו שהיא ממומנת על ידי הקרן החדשה, שהיא מועמדת סמויה של יאיר לפיד, שהיא רק מדברת על אחדות אבל בעצם היא רוצה לגרש מהעיר את כל החרדים. אמרו שאין לה כישורי ניהול, שהיא בסך הכול מורה קטנה ושברירית, שהיא תחטוף פיק ברכיים כשהיא תבין מה זה לנהל עיר.

והיא, כבר מהרגע שיצאה לדרך, קבעה שהיא תהיה מהנעלבים ואינם עולבים. כי היא באה לפרק את המחיצות בין המגזרים, לא להגביה אותן. במשך כל מסע הבחירות היא חזרה ודרשה מתומכיה להבליג, לא להתלהם, לא להיסחף בזרם העכור של השנאה והלעג. זו לא הייתה רק אסטרטגיה של מסע בחירות. זו מהות חייה.

כמה ימים לפני הבחירות פתאום נתקפתי חרדה. ידעתי שיש לה סיכויים מצוינים לנצח, אבל באותה מידה גם להפסיד. ובבחירות האלה לא מספיק להפסיד בכבוד, כי ראש העיר אמר בפירוש שדלתו תהיה סגורה בפני מי שלא תמך בו. מה יהיה על העיר הזאת אם בסוף יתברר שזה היה כמעט, אבל כמעט זה בעצם כלום? איך נתמודד עם תהומות האכזבה והייאוש, אחרי שטיפסנו לשחקים חדשים של תקווה? האם באמת שווה לטפס גבוה כל כך, ולהסתכן בנפילה כואבת?

והיא ניצחה. בפער של אחוז וקצת, אבל ניצחה. ולא רק היא. ניצחו האחדות, הסובלנות, האמונה שאפשר וצריך לחיות ביחד. לא רק בבית שמש, במדינת ישראל כולה. אני יודע, זה נשמע כמו אוסף קלישאות נאיביות. אבל אצלנו בבית שמש, דווקא בבית שמש, הקלישאות הפכו למציאות.

כי המעזה, מנצחת.

לתגובות: dvirshrayber@gmail.com