בשבע מהדורה דיגיטלית

חסידים מספרים על עצמם

אירועי י"ט כסלו השבוע: שני סיפורים מהבמה ואחד מהמדרגות

ידידיה מאיר , כ"ב בכסלו תשע"ט

ידידיה מאיר
ידידיה מאיר
מנדי אור

1 יש לי בעיה עם אירועי 'צמאה'. אני מגיע לשם ונכנס להתוועדות נפלאה, עם דיבורים באמת מרוממים וניגונים עמוקים – אבל תמיד יש איזו תחושת החמצה קטנה. אני יודע בוודאות שממש באותו רגע אני מפסיד התרחשות אחרת, לא פחות מרגשת, באולם אחר באותו מתחם.

מי אמר שבחרתי נכון? אולי הייתי צריך להיות עכשיו שם ולא כאן? אולי הדיבור שם יכול להיות יותר משמעותי בשבילי? אולי הניגון שם הוא הניגון שלי?

ובעצם את אותה בעיה יש גם כשבאים לכתוב על 'צמאה'. מה מכל הטוב שחוויתי שם השבוע, ששמעתי, שקראתי, חייב להיכנס לטור, ומה יכול להישאר על רצפת חדר ההתוועדות? חתיכת דילמה. טוב, הנה שני סיפורים קצרים שתפסו אותי מאוד ואני מקווה שיתפסו גם אתכם. ומזל שלטור בעיתון אין דרך להכניס מוזיקה, כי אחרת מי יודע אם היינו מגיעים לסיפורים האלה.

2 הרב שבתי סלבטיצקי גדל בבית ליטאי, למד בישיבת קול תורה בירושלים והתקרב לחסידות חב"ד. לאחר נישואיו לרעייתו רישא, שבאה ממשפחה חב"דית מאנטוורפן, הוא החל לשמש כשליח הרבי מלובביץ' בעיר. אומרים שהוא זכה לקרב מאות יהודים ליהדות, שם בבלגיה, והוא זכה גם לקרב אותי ליהדות עם שני הסיפורים שסיפר השבוע בבנייני האומה.

"אנחנו נמצאים פה היום בחג הגאולה. ממה צריך להיגאל?" הוא שאל את הקהל. וכאן מגיע הסיפור הראשון, על כינוס של ארגון נשי חב"ד שהתקיים בשנות ה-50 באולם בדטרויט. הדיונים נמשכו שם כמה ימים, באמצע השבוע, ואז ביום שישי הנשים היו אמורות לטוס חזרה, כל שליחה לנקודה שבה היא גרה.

"הן באות לשדה התעופה", מספר הרב סליבטצקי, "ופתאום אומרים להן שאין טיסה. יש תקלה במטוס. הן נכנסו ללחץ. מה יהיה? מי יכין את השבת? הבעלים שבבית יעשו את כל הבישולים? ואז הגברת פופאק, שעמדה בראש הארגון, הרימה טלפון בהול למזכירות של הרבי, להתייעץ מה לעשות. תגיד לרבי - היא אומרת למזכיר, הרב בנימין קליין - שאנחנו בבעיה גדולה.

אנחנו סטאק, נתקענו בדטרויט, לא יכולות לחזור הביתה. חכי על הקו, עונה לה הרב קליין, אשאל את הרבי. אחרי כמה רגעים הוא חוזר לטלפון ואומר לה: הרבי שואל מה הפירוש 'סטאק'? והיא מסבירה לו. סטאק באנגלית זה תקוע. אנחנו תקועים כאן, האווירון לא נוסע. הרב בנימין שומע את תשובתה וצוחק. את חושבת שהרבי לא יודע מה זה סטאק? הוא יודע שבע שפות. כשאמרתי לו שאתן סטאק, הוא אמר: 'א ייד איז קיין מאל נישט סטאק'.

יהודי אף פעם לא תקוע. אתן חושבות שאתן צריכות להישאר בדטרויט בגלל שהמטוס התקלקל? הפוך. יש לכן שליחות בדטרויט, בירורי ניצוצות, להמשיך אלוקות בדטרויט - ולכן המטוס התקלקל".

הנשים הבינו את המסר. הן פתחו את המזוודות, הוציאו נרות שבת, ופרוספקטים שהיו להן בנושא השבת, והתחילו לחפש יהודים ויהודיות ברחובות דטרויט. "האישה שסיפרה לי את הסיפור", מסיים הרב סלבטיצקי, "אמרה לי שעד היום היא בקשר עם אנשים מדטרויט שהפכו לשומרי שבת בזכות אותו 'סטאק'. רבותיי, אנחנו צריכים לדעת: כל יהודי מרגיש לפעמים תקוע. למשל, תקוע בעבודה. איך הוא נפל לכאן ונתקע עם הבוס הזה? או עם המשפחה, אשתו לא בדיוק חושבת כמו שהוא חושב, הילדים לא בדיוק נולדו עם התכונות שהוא רוצה, השכן שלו לא בדיוק כמו שהוא רוצה. כל אחד והסטאק שלו. לפעמים אדם תקוע עם עצמו... הוא עצמו לא בדיוק כמו שהוא היה רוצה להיות. אבל צריכים לדעת שאין כזה דבר תקוע. יהודי אף פעם לא תקוע. זאת המשימה שלך. זאת השליחות. אם אתה כאן, זה מה שאתה צריך לתקן".



טוען....

3 עוד מעט יגיע הסיפור השני. אבל לפני זה, אל רגע משמעותי נוסף שחוויתי ב'צמאה'. לא בהתוועדות כזו או אחרת, אלא במדרגות הרחבות ביציאה מאולם אוסישקין בבנייני האומה. אחרי המופע העוצמתי של אברהם פריד, שולי רנד ואביתר בנאי, נשפכתי בשעת לילה מאוחרת עם ההמונים המוארים החוצה, ופגשתי שם בין האלפים את שמוליק סלבין, מנכ"ל משרד האוצר לשעבר. שאלתי אותו איך הוא מרגיש, והיה ברור לי שהתשובה לא תהיה סתם "ברוך השם". אני מכיר אותו.

ואכן, סלבין לא אכזב: "שני הסבים שלי היו מחמישים התלמידים הראשונים של ישיבת תומכי תמימים בעיירה לובביץ', לפני יותר ממאה שנה. אבא של אבא שלי, הרב אברהם סלבין, נשלח כאחד משני השליחים הראשונים של חב"ד בגרוזיה, שליח אחד נשלח לטביליסי הבירה וסבי נשלח לקוטאיסי, כדי לחזק את היהדות בגרוזיה. הוא הרביץ תורה ברבים והקים מוסדות לתפארת, עד שנתפס על ידי השלטונות הקומוניסטיים, נעצר, עבר עינויים קשים ונשלח לסיביר. תאריך פטירתו ומקום קבורתו אינם ידועים.

"סבי השני, הרב שמואל נוטיק, אבי אמי, היה למדן עצום. הוא היה רב בעיר אורשה ברוסיה הלבנה. בשנת 1932 הוא פנה במכתב מרגש לרב קוק ולרבנות הראשית בישראל וביקש לחלץ אותו מסכנת המוות שריחפה עליו, אבל הוא לא הצליח לעלות לארץ. וגם הסבא הזה – תאריך פטירתו ומקום קבורתו אינם ידועים לנו. אגב, כשמשפחתי שאלה את הרבי מלובביץ' מתי לקבוע את יום הזיכרון שלהם, הוא אמר שעלינו לציין את היארצייט ביום ב' בניסן. למה? כי זה תאריך הפטירה של האדמו"ר ששלח אותם, הרש"ב. הם מקושרים איתו לנצח".

וסלבין ממשיך ומספר בהתרגשות גדולה: "לפני עשר שנים הגיע אליי משה שילת, וסיפר שהוא רוצה לארגן ערב בי"ט כסלו ולמלא את בנייני האומה באנשים שיבואו לחגוג את שמחת הגאולה. אמרתי לו שזה נשמע לי דמיוני, איך תמלא את בנייני האומה? אבל בסדר, עזרתי לו עם תרומה לארגון הערב הראשון. לתדהמתי האולם היה מלא, ושילת אמר לי שבשנה הבאה הוא רוצה לארגן שני ערבים כאלה. והנה היום, עשר שנים אחרי, הגענו לעשרות התוועדויות ומופעים שממלאים את האולמות וכל הכרטיסים נמכרים חודשים מראש. עשרות אלפים מגיעים. תסתכל מה הולך כאן סביבנו... לראות עשרות אלפי יהודים חוגגים בירושלים, בירת ישראל, מעורר בי גאווה עצומה, והרבה מחשבות על שני הסבים שלי, שלא זכו לראות את הגאולה והפריחה שאליה הובילה דרכם".



טוען....

4 ומהגבורה היהודית, ההרואית, של יהודי ברית המועצות, אל ההתמודדויות שלנו, כאן בישראל 2018. אף צאר לא רודף אותנו ברוך השם, אנחנו בארץ ישראל, במדינת היהודים, אין חוק או גזירות שמד שאוסרים עלינו לקיים מצוות או ללמוד תורה, אבל בכל זאת יש התמודדויות. כל דור ואתגריו. אז נכון, סיכמנו כבר שיהודי לא נתקע סתם, זה האתגר שלו, אבל איך מתמודדים? מאיפה הכוחות?

הו, אז כאן מגיע הסיפור השני של הרב סלבטיצקי. "לפני שנים הכרנו בבלגיה בחור מאוד מוכשר שהתחיל לחזור בתשובה אצלנו. הוא כבר הניח תפילין, שמר שבת, הקפיד על כשרות, אבל הייתה לו בת זוג איטלקייה. גויה. הוא אמר לנו: אני לא יכול לוותר, אני לא מסוגל להיפרד ממנה. טסתי איתו לרבי לארצות הברית. נכנסנו לחלוקת הדולרים, ואמרתי לו: תספר לרבי על הבעיה שלך, אבל בקיצור כי אין זמן כאן. והנה, התור שלנו מגיע, הוא נעמד מול הרבי, ואני רואה אותו מתרגש מאוד. ממש לא מצליח להוציא מילה מהפה. הרבי כבר מחזיק את הדולר כדי לתת לו, ואני חושב לעצמי: איזו החמצה, הגענו לפה מבלגיה, והבחור לא מדבר. הוא הולך להחמיץ את הרגע.

ואז אני רואה שהרבי מחזיק את הדולר, אבל לא נותן לו. הוא מביט בו, מחייך אליו, והבחור קצת נרגע. הוא מספר לרבי בקצרה את הסיפור שלו. איך הוא כבר שומר מצוות, חוץ מעניין אחד, בת הזוג הגויה. הוא ציפה שהרבי יגיד לו: ישרפו אותך בגיהינום, אתה לא יודע אילו עונשים צפויים לך! אבל אז הרבי אמר לו משפט אחד: 'אני מקנא בך'. הוא לא הבין. הרבי מקנא בי? והרבי הסביר לו. כשהקב"ה רוצה להרים בנאדם הוא נותן לו ניסיון.

הניסיונות הם כמו שלבים בסולם. כל ניסיון הוא הזדמנות לעלות, להתקרב לקב"ה. וכשהוא נותן לך את הניסיון הזה הוא מאמין בך שאתה יכול לעמוד בו. הוא רוצה להרים אותך. אז למה אני מקנא בך? כי לי את הניסיון הזה שלך - אף פעם לא היה. לא זכיתי לזה. הבחורצ'יק יצא מהרבי והתחיל לבכות. עמד ובכה אולי חצי שעה. ואז הוא אומר לי 'פיניטו, פיניטו...'. בהתחלה לא הבנתי מה הוא אומר. ואז קלטתי שהוא לא מדבר איתי עכשיו, אלא עם האיטלקייה. פיניטו. נגמר.

"חזרנו לבלגיה", מסיים הרב סלביטצקי, "הוא כתב לה מכתב, אפילו לא התקשר. וזה לא היה פשוט. היא לא ויתרה עליו בקלות, אפילו הגיעה אלינו הביתה כדי לנסות לשכנע אותנו שנחזיר אותו... לימים הוא עלה לארץ ובנה משפחה לתפארת. אז עכשיו, רבותיי, אנחנו נשיר את ניגון הארבע בבות ולמי שיש כוח, שיעצום את העיניים ויחשוב, איזה דבר אני נותן לקב"ה. במה אני יכול קצת לצאת מעצמי, לעלות עוד שלב בסולם, איפה אני יכול לגאול את עצמי".

לתגובות: yedidyameir@gmail.com

ההמונים מתפזרים אחרי מופע 'צמאה', השבוע
צילום סלולרי: ידידיה מאיר