בשבע מהדורה דיגיטלית

לעקוף את האסלאם מהצ'אד

הביקור של נשיא צ'אד לא היה רק חימום יחסים עם מדינה קטנה ושולית, אלא חלק ממגמה רחבה של כינון יחסים עם מדינות מוסלמיות באפריקה.

ניצן קידר , כ"א בכסלו תשע"ט

המגעים מתנהלים הרחק מעיני הציבור. ביקור נשיא צ'אד
המגעים מתנהלים הרחק מעיני הציבור. ביקור נשיא צ'אד
צילום: הדס פרוש, פלאש 90

ראש הממשלה מדבר לא מעט על כך שמעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית הולך ומשתפר.

לפי אירועי השבוע האחרון, נראה שמגמת העלייה רק מתחזקת. אפשר לבקר את נתניהו על הניסיונות להתקרב למדינות קטנות כמו צ'אד, ולתהות מה שווה צ'אד כשצרפת מצביעה לפעמים נגדנו, אבל זו ציניות לשמה. ראש הממשלה ערך ביקור היסטורי בעומאן, ובקרוב הוא ייסע לצ'אד אחרי שאירח כאן את נשיאה ויחתום על חידוש היחסים הדיפלומטיים. חימום היחסים עם נסיכות ערבית, לצד חיבור למדינה מוסלמית באפריקה, מראה את הכיוון שאליו חותר ראש הממשלה.

בזירה האפריקנית, כך אומרים בסביבת נתניהו, המטרה היא לקרב כעת את המדינות המוסלמיות, אלה שבדרך כלל מפנות לישראל את הגב. מבין המדינות שנעשים מאמצים כדי לקרב אותן לישראל, בולטת במיוחד סודן. יש כמה סיבות לכך, אבל הנושא הזה מתנהל בחדרי חדרים, ובמגעים מעורבים מעט מאוד שותפי סוד. מרביתם יושבים קרוב מאוד לנתניהו עצמו.

בזירה האזורית ראש הממשלה סימן את בחריין, וגורם בסביבתו רמז שהמגעים עם המדינה נמצאים בהילוך גבוה. גם הם, אגב, נעשים במכוון הרחק מעיני הציבור, באמצעות קאדר מצומצם מאוד של שליח או שניים. יש להם קילומטרז' ארוך במיוחד בשליחויות מעין אלו, שרובן ככולן יישארו עלומות.

מי שחולש על כל הזירות הוא ראש המל"ל, מאיר בן שבת. מי שניסה לתפוס אותו על חם בשבוע שעבר בשיחה עם זקן רבני הציונות הדתית, הרב דרוקמן, על נושאים פוליטיים כביכול, מחפש את האיש הלא נכון. בן שבת הוא אולי האיש שנמצא הכי עמוק בסיפור ניסיונותיה של ישראל לכונן יחסים עם מדינות מוסלמיות. מאמצים כבירים נעשים דווקא במזרח התיכון ובמפרץ הפרסי. בישראל יודעים שככל שהמאמצים יימשכו והסיכויים יגברו, הסחף לכיוון כינון יחסים מפתיעים יותר ופחות של מדינות שונות עם ישראל, ילך ויגדל.

אירופה בדרך למטה

כשהוא עלה לבמה, היה נראה מילוש זמאן כמו סבא זקן שנשען על מקל. גם דיבורו האיטי אולי מתאים לצורה שבה עלה בקושי לדוכן הנואמים במליאת הכנסת. ובכל זאת מדובר באחד מידידי ישראל הגדולים ביותר באירופה. בנאומו בכנסת, זמאן אף שתל רמיזה סרקסטית, ותהה מדוע ראש הממשלה הגדיר אותו רק כ"חבר הטוב ביותר של ישראל באירופה". נתניהו ענה לו בהמשך שהוא החבר הטוב ביותר של ישראל בחצי הכדור הזה, שנמצא בתחרות צמודה עם חצי הכדור האחר – כשהכוונה כמובן היא לארצות הברית.

זמאן, נשיא צ'כיה, הוא אחד מהאישים שמסייעים לנתניהו לפצח את האיחוד האירופי מבפנים. לצ'כיה יש בפרלמנט האירופי שני נציגים, שהקימו שם שדולה למען ההתיישבות ביהודה ושומרון. צ'כיה אינה מצטרפת באופן אוטומטי לכל מיני יוזמות אירופיות, ומנעה בעבר לא מעט החלטות אנטי ישראליות, רק בגלל הצורך להגיע להחלטה מוסכמת פה אחד. הצ'כים לא לבד, יש להם עוד שותפות קטנות, כגון רומניה. ישראל בונה את התמיכה הזאת עקב בצד אגודל.

בביקורי בפרלמנט האירופי לפני חודשים אחדים, יכולתי לראות שיש שינוי קל בעמדות, אבל עדיין מדינות רבות מסתכלות על ישראל במעין סטיגמה מוכרת. צ'כיה היא אי של שפיות במקום הזה. זמאן, שהכריז "אני יהודי" וגם אמר ש"בגידה במדינת ישראל היא בגידה בעצמנו", הוא אולי המנהיג אוהד ישראל השני בעוצמתו אחרי הנשיא טראמפ. בביקור של כמה ימים כאן הוא הספיק להתייחס בביטול לאפשרות של מגעים עם הפלשתינים ("עם מי תנהלו משא ומתן? מי נמצא בצד השני?", תהה כשנשאל על כך), לדבר על הקשר הייחודי עם העם היהודי, לחמם את הלב לכמה אנשים וגם לומר שיעשה כל שביכולתו כדי שבשנה הבאה תיפתח בירושלים שגרירות צ'כית.

אם המהלך הזה יצלח, ואם גם רומניה תעמוד בהבטחתה ותעביר את שגרירותה לירושלים, בתוספת עוד מדינה קטנה או שתיים מאירופה, יימצא האיחוד בבעיה. כמובן שצרפת ובריטניה אינן עשויות להעביר בקרוב את השגרירויות שלהן לעיר הקודש, אבל הסדק הקטן שכבר נפער באיחוד עלול להפוך לחור של ממש, שאולי מדאיג ואולי כלל לא מטריד את ההנהגה האירופית שעתידה להתחלף בקרוב.

לא שיש למישהו אשליות שהאיחוד האירופי יצא לדרך חדשה בכל הקשור לישראל, אבל שינוי מדיניות שנעשה מלמטה, דווקא מהמדינות הקטנות, יכול להיות משמעותי יותר מהוראה מגבוה של המדינות שנותנות את הטון באירופה.

מבחן הסיום של היילי

במקביל מתחזקת גם הפעילות הדיפלומטית באו"ם. אחד המבחנים הגדולים ביותר של ארצות הברית בניסיונה לשנות את דפוסי ההצבעה באו"ם, אשר ידועים כאנטי-ישראליים, יתרחש ביומיים הקרובים או לכל המאוחר בתחילת השבוע הבא. ניקי היילי, השגרירה היוצאת שחתומה כבר על מתנה או שתיים לישראל בזירה הבינלאומית, מובילה יחד עם השגריר הישראלי, דני דנון, הצעת החלטה מפורטת מאוד לגינויו של החמאס.

ההצעה כוללת לראשונה ובאופן תקדימי גינוי לכל פעולות הטרור של הארגון - כולל פיגועים, ירי רקטות לשטח ישראל וכן שימוש בתושבי עזה כמגן אנושי ולשם חפירת מנהרות טרור.

בטיוטת ההצעה שהגיעה לידי 'בשבע' נכתב כי "העצרת הכללית מחזקת את התמיכה האיתנה שלה בחתירה לשלום אמת, על פי אמות המידה של החוק הבינלאומי. העצרת מגנה את ארגון חמאס בשל הירי החוזר והנשנה של רקטות לעבר ישראל, בשל ההסתה לאלימות ובשל השימוש באוכלוסייה אזרחית וסיכונה המתמיד". ההצעה מעלה גם דרישה שחמאס יפסיק לאלתר כל פעילות טרור, כולל צעדות לגדר ושיגור עפיפוני ובלוני תבערה. היא כוללת גם הבהרה לעובדי האו"ם וארגוניו, שעליהם לפעול באופן ניטרלי בעזה.

כדי לאשר הצעה כזאת אין צורך ברוב מיוחד, וגם המשמעות שלה היא בעיקר הצהרתית. אבל הדיפלומטיה הישראלית והאמריקנית באו"ם עושה שעות נוספות כדי שלראשונה תתייצב העצרת הכללית ותחליט על גינוי לארגון חמאס, לא סתם על רקע פעילות טרור – אלא באופן מובהק על רקע ניסיונו לפגוע בישראל.

האמריקנים מעלים את ההצעה לא רק כדי לעורר גינוי, אלא גם כדי לסמן את המדינות שיצביעו נגד ההחלטה. בשיחות שעורכים גורמים אמריקניים עם נציגי המדינות השונות בעצרת הכללית, מובהר להם שמדינה שלא תתמוך בגינוי חמאס תיחשב בעיני ארצות הברית כמי שמעודדת טרור אסלאמי קיצוני.

בשביל לא מעט מדינות ההצעה יוצרת בעיה אמיתית. מצד אחד, תחת כל עץ רענן מדברים בחלק מהמדינות על "פשעיה של ישראל" ועל "הכיבוש". אבל מצד שני, אי גינוי שממנו משתמעת הזדהות בינלאומית עם ארגון טרור הוא מלכוד בשביל לא מעט מדינות – לא רק באירופה אלא גם ביבשות אחרות. סיכויי המהלך ייוודעו רק סמוך מאוד להצבעה. ההצעה נמצאת על השולחן כבר לא מעט זמן, והמאמצים שננקטים הם אדירים. הדיפלומטיה האמריקנית, שהבינה שהיילי רוצה לפרוש עם ההישג הזה, מתגייסת בכל כוחה לסייע.

אין להמעיט בערך ההצעה הזאת, גם אם היא לא תהווה סמן לשינוי ביחס לישראל באו"ם. יש שינוי איטי ומתמשך, אבל היילי רוצה הישג חד וברור. היא רוצה לומר לרבות ממדינות העולם, שבאופן אוטומטי מחפשות בדרך כלל את הסיבה לתקוף את ישראל, שלפני כן הן צריכות להביט מסביבן – ולראות את המציאות מבעד למשקפיים אובייקטיביים יותר.

האם מתנת הפרידה האחרונה בהחלט של היילי תצא אל הפועל? בישראל מקווים מאוד שהתשובה תהיה חיובית. גם לדנון, שמסיים בקרוב את הקדנציה שלו, זה יהיה אקורד סיום מצוין לפני שהוא חוזר לעומק הביצה הפוליטית הישראלית.

האיחוד הלאומי – כל הדרישות

השבוע צברתי שעות ארוכות של שיחות בנושא הדרישות החדשות של מפלגת האיחוד הלאומי, כפי שהועלו בישיבת מרכז המפלגה השבוע. על קצה המזלג: באיחוד הלאומי דורשים לקבל חופש הצבעה בענייני דת ומדינה, חברות של יו"ר המפלגה בהנהלת ראשי הקואליציה ושותפות מלאה בקמפיין הבחירות. עוד הם דורשים שהרשימה הבאה לכנסת תורכב מיחס של נציג המפלגה אחרי כל שני נציגי הבית היהודי, כלומר שלושה מועמדים בכל עשירייה.

שמעתי גם לעומק על המהות. ח"כ בצלאל סמוטריץ' הסביר כי "אחדות אינה אחידות, והיא לא יכולה להתבסס על טשטוש הזהות והמאפיינים הייחודיים שיש לכל מפלגה. יש הבדל מהותי. השר בנט שואף להוביל את הבית היהודי ממפלגה דתית למפלגת ימין ישראלית, מפלגת שלטון שתהיה פלטפורמה שתאפשר לו להתמודד על ראשות הממשלה. אנחנו מבקשים לשמר מפלגה דתית לאורך זמן, ויש לזה נגזרות במחויבות הערכית לציבור ולמפעלים, ונגזרות בהיבט ההלכתי ובהיבט סדר היום שבו אנחנו עוסקים".

הוא גם עונה לטענתה של שרת המשפטים איילת שקד, שבמפלגה מחפשים כיסאות. "אנחנו לא מתביישים בכך שאנחנו רוצים שיהיו לנו יותר חברי כנסת, יותר תקציב ויותר יכולת לעבוד. זו המשמעות של מפלגה שקובעת סדר יום". עוד טענה שעולה מהמפלגה היא שבטרם הגיע בנט, כוחה של האיחוד הלאומי היה גדול יותר מזה של הבית היהודי, ושיטת בניית הרשימה שהם מציעים היא בסך הכול עשיית צדק.

אחרי ששמעתי את שני הצדדים הגיע הזמן לפרקטיקה. כשהעליתי את המילה פשרה, כל צד הגיב באופן שונה, ולעיתים שני אישים באותו צד אמרו שני דברים אחרים לגמרי. באופן פרקטי יודעים בשתי המפלגות שאין להם את הלוקסוס לרוץ בנפרד. בנט יודע שמפלגה חפצת חיים שבסיסה בציבור הדתי צריכה לשלב בתוכה את האיחוד הלאומי. באיחוד יודעים שריצה שלהם לבד עלולה להשאיר אותם, במצב מסוים, במקום שאליו מגיעות מפלגות שנותרות בחוץ ומבזבזות את קולות הימין, במיוחד כשיש צורך ביותר מארבעה מנדטים כדי להיכנס לכנסת.

ראוי לציין שבבית היהודי ניסו בחודשים האחרונים למצוא את נוסחת הקסם, אחרי שתקופה מסוימת דווקא האיחוד הלאומי היא זו שחיזרה אחרי אנשי הבית היהודי בניסיון לסגור את הריצה המשותפת בבחירות הבאות. לאחרונה היו אלה אנשי האיחוד הלאומי שהעדיפו לקחת צעד אחורה, והשבוע לקחו עוד ארבעה צעדים אחורה, ליתר ביטחון.

שני דברים צריכים להתרחש כדי שהפלונטר הזה יגיע אחת ולתמיד, או לפחות לקראת מערכת הבחירות הבאה, לסיומו. הראשון הוא פריימריז לראשות האיחוד הלאומי, שנדע אחת ולתמיד מי יעמוד בראש המפלגה לקראת הבחירות הבאות. אם יהיו כאלה, יכול להיות שהשגת הפשרה תהיה קלה יותר. אחרי שזה יקרה, שכן בבית היהודי כבר ברור מי הוא היו"ר, הגיע הזמן ששני יושבי הראש יפשילו שרוולים, יישבו יחד כשווים לדיון ועוד דיון, עד שיוציאו את הבשורה.

אחריות לאומית היא מושג עם פרשנות נרחבת כשמגיעים לזירה הפוליטית. נפתלי בנט היה יכול לפרק את הממשלה בשבוע שעבר ונמנע מלעשות זאת, מפני שהוא נהג באחריות. עכשיו כדאי שגם באיחוד הלאומי ייקחו אחריות ויימנעו בכל מצב, גם בדרך של פשרה, ריצה בשני ראשים. ההפסד מריצה כזאת, גם אם תסתיים בכניסה של שתי המפלגות לכנסת, יהיה כולו שלנו – הציבור.

לתגובות: nitsankeidar@gmail.com