איך כותבים הספד על אדם אהוב? איך נפרדים ממישהו שאולי לא חולקים איתו את אותה גנטיקה, אבל בדם שלך יש קצת מהדם שלו, כי זה מה שזה אומר להיות משפחה?
מה כותבים על מישהו שתמיד נהג בך רק בנדיבות וברוחב לב, בכזו טבעיות וקלות שאפילו לא ידעת שזו נדיבות? אני לא יודעת. אני רק יודעת שאני חייבת לכתוב. יש לי דוד. היה לי דוד. לדוד שלי קוראים יגאל בשן. כן. זה שכולם מכירים. יגאל הזמר והיוצר. זה שכולם מזמזמים את השירים שלו. זה שהוא נכס צאן ברזל. זה שכתב ויצר, ששר והלחין. זה שליווה אלפי ילדים ב"הופה היי". זה שזכה בפרסים. זה שנשאר בארץ בגלל נקודה אחת. זה שסיוון זוכרת אותו. זה שיש לו ציפור קטנה בלב.
גדלתי במשפחה מיוחדת במינה. כולנו גרנו באותו בניין. אנחנו בקומה 11, סבתא וסבא שלי - יעקב מרידור שהיה מפקד האצ"ל, בקומה 9, ודודה ודוד שלי, מיקה ויגאל בשן, בקומה 4. כשאני אומרת את זה בהרצאות, אני מחכה רגע, ואז בבת אחת כולם אומרים "אההההה". זה תמיד מצחיק אותי. כי בשבילי הוא יגאל, ממיקה ויגאל. דוד שלי. במקרה יצא שהוא גם בשן.
ענווה עצומה
אני תוהה מה לספר. על ההישגים? על השירה? על הפרסים? על הפרסום? אני יכולה, אבל האמת שזה לא מעניין אותי. יש אחרים שיתארו טוב ממני את תולדות חייו המקצועיים. אני בוחרת לדבר על האיש, על איזה איש משפחה מדהים הוא היה. על אמא שלו המופלאה, סבתא ציונה, שלמרות שלא הייתה סבתא שלי, הייתי באה לאכול אצלה כמעט כל שבת. היא הייתה מקבלת את פניי בחיוך כל כך מהלב, כזה שהגיע עד העיניים.
אני בוחרת לספר על דוד שבחיים לא עיקם את האף כשהוא גילה ששוב אני רובצת אצלו בבית, משחקת עם אלינור, בת דודה שהיא כמו אחות. ששוב אני נוסעת איתם לחברים שלהם לבריכה, או לעל האש אצל אחותו. תמיד הייתי חלק מהחבילה, תמיד היה בשבילי מקום, כי מקום זה משהו שעושים בלב, אם הוא רחב מספיק.
אני בוחרת לספר על זה שהבית שלו ושל מיקה היה גם שלי. ידעתי שצריך לדפוק בדלת, כי אף פעם הפעמון לא עובד. ידעתי איפה הארון ממתקים, איפה השמונצעס ובדיוק איך לכוון את המים באמבטיה שלא יהיו קרים ושלא ישרפו. לא שאלתי אם אפשר ולא הייתי צריכה לבקש רשות, הרגשתי שהכול כמו שלי, כי כשהלב פתוח, הוא נדיב.
אני בוחרת לספר על כך שבחיים לא הרגשנו שהזמר המפורסם יגאל בשן יושב איתנו בשולחן השבת. אף פעם לא שמעתי ממנו התרברבות, גאווה. גם בתקופה שכל שבועיים הם החליפו מספר טלפון כי המעריצות גילו והתקשרו נון-סטופ, אף פעם לא שמעתי "אני ואני ואני". הייתה לו ענווה עצומה, ופשטות, כזו שכבר אין היום. כזו שזה כבר אפילו לא רומנטי שתהיה.
הייתה לו שמחה מדברים קטנים. מזה שהוא מצא בסופר פסטרמה חדשה והכין לעצמו סנדוויצ'ים מעולים לצהריים. מזה שבארוחת ליל שבת יש עוף בגריל ופתיתים שהוא כל כך אהב, אפילו שהיו כאלה בכל יום שישי במשך ארבעים השנים האחרונות, לפחות. מזה שהוא הלך עם הכלבה לטיול בפארק. מזה שכולנו נפגשים. מזה שהוא מצא ז'קט שחור חדש שהוא גם קל וגם מחמם. מזה שהילד שלי בא לראות הופעה שלו לפני שבועיים.
הכי אבהי
אני בוחרת לספר על דוד עם הרבה חוש הומור וצחוקים, צחוקים שעושים דמעות בעיניים. דוד שהמציא את המושג הגאוני "ז׳אן ז׳ה ז׳ה ז׳ו", שזה מיקס של שמות כל מעצבי האופנה הכי מפורסמים בעולם, שממש לא אכפת לו איך קוראים להם, אבל הוא מהנהן למיקה כשהיא מספרת עליהם כי היא אוהבת מעצבים והוא אוהב אותה אהבת עולם.
אני בוחרת לספר על דוד שישב מחוץ לחדר הלידה שלי חצי לילה בלידה הראשונה. ששר לילד שלי שירים ספונטניים בגיטרה, על הכלבות שלנו או על חברות מהגן. על דוד שקנה נדנדת סוס פוני ענקית שהייתה שנים אצלנו בסלון, מחכה לילד שלי שיתנדנד עליה. על דוד שבא לימי הולדת של הבן שלי בגן, וכמו אמא שלו, בדיוק, גם לדוד שלי היה חיוך שמגיע עד העיניים, כשהוא ראה נכד לא בדיוק שלו.
אני בוחרת לספר על דוד שקיבל למשפחה, בידיים פתוחות ובחברות אמת, בחור צעיר שהודעתי שיהיה בעלי. ומאז הוא דוד גם שלו. בלי שאלות.
אני בוחרת לספר על דוד שעשה את הדבר הכי אבהי שאי פעם עשו לי. זה היה ליל שבת אצל סבתא שלי. אחרי הארוחה יצאתי למסיבה. הייתי אולי בת 14. לבשתי שמלה שאחותי תפרה, חסודה זו מילה חושפנית לתאר אותה: מתחת לברכיים, שרוולים ארוכים ואפילו צווארון גולף. הייתי יכולה לקנות כזו בבני ברק. הכול טוב, רק שאפעס היא הייתה צמודה. מאוד. כשירדתי חזרה לבית של סבתא כדי להגיד לכולם לילה טוב, הוא הביט בי ואמר בהוראה ברורה ואבהית ביותר: לכי תחליפי בגדים, את לא יוצאת ככה. ניסיתי להביע תרעומת, והמבט שלו היה מאוד ברור. אין מה לדבר. עליתי והחלפתי. זו הייתה הפעם היחידה בחיים שמישהו דיבר איתו על צניעות.
אני בוחרת לדבר על דוד שתמיד היה לצידי, גם כשהגעתי אליהם בהפתעה למלון בניו יורק. עזבתי את הפנימייה באמצע השנה, בהחלטה של רגע. הגעתי עם קביים ושתי מזוודות. הם פשוט הכניסו אותי למיטה במלון, חיבקו אותי והזמינו שירות חדרים. בלי שאלות, בלי הטפות, רק אהבה. תמיד.
אני בוחרת לדבר על דוד שפסקול השירים שלו מלווה את חיי.
בעצם הרבה אנשים היו יכולים לומר את זה. אבל רק אני יכולה לספר על דוד שהנדיבות שלו והמקום בלב שלו, ילוו אותי תמיד.
לתגובות: ayakremerman@gmail.com