את הרגע הזה ציירתי בדמיוני אינספור פעמים בשבע השנים האחרונות.
אני עומדת מאחורי המחיצה, משקיפה אל הנעשה בעזרת הגברים. שם, ליד ארון הקודש, עומד בעלי מעוטר בטלית ותפילין.
הפעם הוא לא כאן על תקן קווטר, וגם לא קרוב משפחה או חבר שמשקיף מהצד. הוא אבי הבן, שבעוד רגעים ספורים יקיים את המצווה היקרה לראשונה בחייו.
"שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד", מהדהד הפסוק הפותח את ברית המילה בין קירות בית המדרש. כמה פעמים שמעתי אותו פורץ מפיות נרגשים של אבות אחרים, אני נזכרת, ואיך בכל פעם כזאת חיכיתי ליום שבו יישמע גם מפה נוסף. והנה, הכול מתרחש לנגד עיניי, הדמיון הופך ממש עכשיו למציאות חיה ונושמת, לפרטי פרטים, נפלאים הרבה יותר מכל מה שהרשו לעצמם החלומות.
***
את חג האורות והניסים של השנה ציינו כמובן בהדלקת נרות על פתח הבית מבחוץ, כדי לקיים בהם דין פרסומי ניסא. אבל לנס הפרטי שלנו יש השנה פרסום כמעט בכל פינה בבית: הבגדים הקטנים שתלויים על החבל, המוצץ שמושלך אי שם, הבקבוק שממתין על השיש, ואפילו הפח שמלא פתאום בטיטולים.
ובתוך כל השגרה הברוכה החדשה, שנלמדת אט אט בין לילות לבנים ובגדים תכולים, ברור לי שראוי לו לנס הזה להתפרסם גם מחוץ לד' אמותינו. כי לא רק על המתנה המופלאה שהעניק לנו הבורא יתברך ברחמיו וברוב חסדיו אנו מודים, אלא גם על הדרך שבה הוביל אותנו יום יום, שעה שעה, כדי לזכות ליום שבו יגיח לאוויר העולם בננו בכורנו הי"ו.
זוג צעיר די מבוגר היינו כשהתחלנו לבנות את ביתנו המשותף. גם אל האושר הזה הובילה אותי סייעתא דשמיא גדולה, שהציצה מן החרכים בשנות הרווקות הלא פשוטות. עכשיו הכול יבוא בלי בעיות, הייתי בטוחה, הרי כבר חיכיתי מספיק. אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד. הזמן חלף בלי להתחשב בציפיותיי, ועדיין אנחנו זוג שכמה להקים משפחה. מסביב מתחילים להישמע זמזומי רקע לגבי מה צריך או כדאי לעשות, לבדוק אם יש בעיה, לפנות לרופאים, לנסות טיפולים. אבל מלמעלה בחרו להוביל אותי בדרך אחרת, כזו שלא הייתה פשוטה בשבילי אבל העניקה משמעות גם לרגעי האכזבה.
"מי שאמר לשמן וידלוק – הוא יאמר לחומץ וידלוק", חידש רבי חנינא בן דוסא לבתו, ואת האמונה הפשוטה הזאת בחרנו לאמץ הישר מן הספרים אל החיים האמיתיים. החלטנו להשליך יהבנו במאת האחוזים אל בורא כל הנשמות, כי באמת רק בידו מפתח היריון ולידה, ואין לו צורך לא בכדורים, לא בזריקות ולא בעצת רופאים, הוא אמר – ויהי. וכך, לאט לאט, תרגמתי את ההחלטה לחיי היומיום.
בגילוי לב יש לומר: שום דבר בבחירה הזאת, אמיתית ככל שתהיה, לא היה לי מובן מאליו. העבודה על מידת הביטחון בה' נבנתה לה בכל יום, בכל רגע מחדש. כל שיחה אקראית, חילופי דברים עם חברה או סתם השתתפות באירוע משפחתי כזה או אחר, הפכו לניסיון חדש, לבנה נוספת שיש להניח בבניין הביטחון השלם. לא פעם הייתי שבה הביתה בתחושה שהקיר מתמוטט, אין בניין, אין ביטחון, ואיפה ה' יתברך שאני כל כך מבקשת לסמוך עליו? אבל אז מרימים שוב עיניים לשמיים, מרגישים הכי קרוב גם כשנראה הכי רחוק, ומתחילים לבנות שוב את הכול מחדש.
"אתם צריכים לעשות גם השתדלות", "ללכת לרופא לא סותר את הביטחון", וגם "בגילך כדאי שתספיקי, שיהיו לך לפחות ארבעה ילדים". לא מעט טיעונים הושמעו באוזניי בשנים הללו, והוסיפו עוד דקירה בלב. לא תמיד היו לי תשובות, אפילו לא לעצמי. אבל דווקא ככל שחלף הזמן, ככל שרבו האכזבות, ככל שגדלו קשיי ההתמודדות עם הבית הריק לעומת המשפחות ההולכות וגדלות סביבנו, משהו פשוט ותמים בתוכי הלך והתחזק: הרי באמת ה' לא זקוק לשום סיוע שלנו, "וכל מאמינים שהוא יוצרם בבטן". ובעצם, איפה נפגשים כל הדיבורים הגבוהים על אמונה וביטחון עם חיי היומיום שלנו? חיים שנשענים כל כך על "השתדלות", אבל אולי גם על צורך בשליטה, מחשבה מדומיינת שיש לנו יכולת לקבוע את גורלנו בלי רצונו יתברך?
ומבין דמעות הקושי התבררה לה דרך חדשה שהולכת ונסללת. אומנם אינה מחויבת לרבים, אבל טובה ונכונה בשבילנו, ובתחושה עמוקה שה' צופן בה איזו שליחות, בוחר בנו להיות כלי, נותן בידינו שופר שישמיע לעולם את הקול המסוים הזה. ובהדרגה מחלחלת ההבנה שצריך כאן תהליך של אתהפכא: לא להיות הצד המתנצל, לא להצטדק על הבחירה ה"הזויה" ואפילו "מסוכנת" שאנחנו עושים, אלא לקרוא בביטחון מלא ומתוך תחושת ייעוד: "אין עוד מלבדו", שכחתם? "בדרך שאדם הולך, מוליכין אותו" אינו רק פתגם, ואם אנחנו בוחרים לבטוח בה', בוודאי שגם הוא ימדוד לנו במידה זו. ופתאום מתגלים אורות, וכשמדברים על ה' בתמימות, גם העומד מולך מגלה בתוכו את האמונה הפשוטה ומתחיל להרהר ולברר, והקושי הפרטי שלי מקבל תפקיד וצורה ושם, וטפיחת עידוד מלמעלה להמשיך למרות הכול.
"השתדלות", אמרו לנו שוב ושוב, והתכוונו לאפיק מסוים מאוד, שכולל קופת חולים ובתי מרקחת. "השתדלות", אמרנו לעצמנו, ובחרנו אמצעים שנראו לנו לא פחות יעילים ולא פחות אהובים ורצויים בעיני שמיא. כמעט שש שנים חלפו, ול"ג בעומר של אותה שנה חל בשבת. "את רוצה שיעשו איתך ניסים מחוץ לגדרי הטבע, תצאי גם את מגדרי הטבע שלך", אמרתי לעצמי. ארזנו אוהל, תיק ואוכל לשבת, ונסענו לשבות אצל ר' שמעון במירון. לא היה קל להעביר שבת בחום, בין קוצים, בצפיפות ובתנאים מינימליים. אבל השתדלות הרי צריך לעשות, וכדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק. שוב צפו התפילות השגורות כבר כל כך לזרע של קיימא, שלא יפסוק ולא יבטול מפתגמי אורייתא, באמונה שכל ההשתדלויות הרוחניות אינן שבות ריקם, בוודאי שלא פחות מהשתדלויות אחרות.
שנה חולפת, וכעת חיה אני ניצבת שוב מול ציון התנא האלוקי. הפעם השפתיים כבר ממלמלות פסוקי הודיה אין קץ, והדמעות הן של שמחה צרופה. אבל לא רק על הפקידה המיוחלת אנחנו מודים, אלא גם על הבשורה הגדולה. "ולא נבוש כי בך בטחנו", התפללתי מדי יום, לא רק על עצם הבקשה הפרטית להיפקד, אלא גם על השליחות – שחלילה לא ישיב פנינו ריקם, שלא נבוש בבחירה לבטוח בו, שנזכה להודיע כי לא יבושו ולא ייכלמו לנצח כל החוסים בך.
והנה הבגדים מתרחבים, וכבר מתחיל להיות כבד, ופתאום גם אני יכולה להשתתף בשיח מצוי של נשים על היריון ולקראת לידה, וגם עכשיו הקב"ה ממשיך ואוחז בידי בכל רגע, כשאנחנו בוחרים להמשיך ולסמוך רק עליו, והוא שומר עלינו ועל הנשמה החדשה שירדה אלינו מידו הפתוחה והרחבה בלבד.
רק על עצמי לספר ידעתי, אמרה המשוררת, וכך גם אני. אין בדברים אלו כדי לשכנע אחרים לבחור כך או אחרת, רק להודיע: יש מנהיג לבירה, ובידו – ורק בידו - נפש כל חי. הוא אדון כל תולדות, וברצותו יפקוד את המצפים לישועה, גם אם יבטחו בו באמת ובתמים, בלא הישענות על קביים של העולם הזה.
***
הברית נגמרת, וסעודת המצווה מלווה בריקודי שמחה שמעבר לגבולות העולם הזה. עכשיו כבר אפשר להשלים את השליחות, זו שהופקדה בידינו בשבע שנות הציפייה, ואת הפסוקים שליוו אותי במהלכן אני אומרת כעת בידיעה ולא רק בתחינה: "נפשנו חיכתה לה' עזרנו ומגיננו הוא, כי בו ישמח ליבנו כי בשם קודשו בטחנו. יהי חסדך ה' עלינו כאשר ייחלנו לך".
Hagitr72@gmail.com