לראות את האנושי שבאחר-ביקורת ספר

'קשורה בנפשו' מאפשר לקורא להתנתק רגע מהסחי של מלחמות השמאל והימין בישראל, ולהיכנס לתוך נעלי הבית של השמאל התל-אביבי.

הדר תאנה , י"ט בטבת תשע"ט

לא נופל במלכדות הצהוב. קשורה בנפשו
לא נופל במלכדות הצהוב. קשורה בנפשו
מאת: ליאור אנגלמן. בהוצאת: כנרת זמורה-דביר

הכתיבה של ליאור אנגלמן (שבמקומות אחרים מצטרף לשמו התואר "רב") ב'קשורה בנפשו' ראויה לציון: היא רהוטה ללא ספק, נעה על הגבול הדק שבין בשלות כבדה לקלילות וסרקזם, מציירת בבירור עולם בדיוני ודואגת להשאיר פתח לעוד. כתיבה בהחלט משובחת. עברית כזאת כבר לא רואים, וכשלשון מסוגננת מתלבשת על עלילה שמצליחה לעניין העונג הוא גדול.

קשה להעביר ביקורת אמיתית על רומן שיש בו כמעט הכול. כשאנגלמן בא לתאר משפחה חילונית שמאלנית תל-אביבית טיפוסית, התקשיתי להאמין שלא ייפול למלכודות של סטריאוטיפים, אמיתות למחצה וסתם חוסר אותנטיות. הרי רוב עולמו של הסופר נטוע במחנה הימין, ומה לו ולשארית הפליטה ממפא"י של אז, שמאמינה בלהט משיחי שהכיבוש הוא אבן יסוד לכל הרעות החולות בישראל? זה כמו יצהרניק בקורס מגדר באוניברסיטת בן גוריון, זה פשוט לא הולך.

אבל משפחת לב-ארי, מהאבנים הכבדות בחומת השמאל הישראלי, מספקת את החלק המעניין והצבעוני ביותר ברומן. דווקא בגלל שהסופר לא מהסס ללכת עם הדמויות שלו עד הסוף, לתאר אותן מבפנים וכמה שיותר אותנטי, בגלל שהוא חף מהפיתוי ללעוג להם בחצי שורה או בהינף קולמוס - הרומן הוא אתגר לקורא, וככזה הוא מספק הנאה עמוקה יותר מסתם בידור. כן, זה מאתגר להתנתק לרגע מהסחי המאוס של מלחמות השמאל והימין בישראל, ולהיכנס לתוך נעלי הבית של אמנון לב ארי, אב המשפחה, להבין את הגיונו הפנימי ואת שפתו השונה ובנקודות מסוימות גם להתחבר אליו. הכי קל ליפול במלכודת הצהוב ולארוב לו בפינה למקרה שיגלה את עקב אכילס של השמאל. יותר קשה להפיל אידיאולוגיות מבוססות וצודקות ולרגע אחד לראות את האנושי המסתתר מבעדן.

הטרגדיה הפוקדת את משפחת לב ארי קשורה בקשר בל יינתק עם אנשים שלא היו רוצים לפגוש לעולם – "ההם", "אלו ששם" – משפחת הייצלר, מהמתנחלים הראשונים במצפה עודד. מות הבן והאח התאום, עידן, מטיל צל כבד על חיי המשפחה, שעד כה התנהלו כמו פרסומת לקוראי 'הארץ'. משפחה עם שני ילדים, שתי משרות מכובדות ורתיעה אחת יוקדת מהמתיישבים, ממשיחיותם ומדתם. עכשיו, עם מות הבן, הם נאלצים להסתכל בעיניהם של מי שמשחיתים את המוסר הישראלי עם הכיבוש המתמשך. בייחוד הם מתוודעים להילה הייצלר, הבת הגדולה, שקשר מיוחד הספיק להתרקם בינה ובין בנם שנפל.

מעניין שדווקא החלק השני של הספר, זה היותר דתי והיותר מוכר, פחות משכנע מהחלק הראשון. סיפור של חזרה בתשובה (לא נגלה כאן של מי) הוא בדרך כלל סיפור שבא עם הארות בסגנון מסוים, וגם כאן ההארה לא מאחרת לבוא. עוד לא פגשתי מישהו שתיאר תשובה מתוך רציונליזם טהור, וחבל. היהדות היא הרבה יותר מחוויה חד-פעמית, עמוקה ומשחררת ככל שתהיה.

כמו כן, השימוש המוגזם בגוף שלישי הופך את הרומן לסיפור-מעשה בלשון עבר ופוגם בחוויה הראשונית ובחדות של הדמויות. כדאי לתת לקוראים להתוודע בעצמם אל הדמויות מתוך ההתרחשות החיה, ופחות לתווך את העלילה דרך עין המספר. דיאלוגים רבים יותר היו מוסיפים לרומן את הטאץ' האחרון שהיה זקוק לו.

אבל בעצם אפשר לומר שאלו רק נקודות קטנות לעומת ההנאה המתמשכת מהספר הרהוט ורב העניין הזה. ליאור אנגלמן הפליא לטוות סיפור שנוגע בנקודות לא פשוטות, ובמקום לצאת בשן ועין הוא יצא עם יצירה נהדרת.