ליצור תשתית בריאה

הסטטיסטיקה מדברת על כך שכשישית מהילדים נתקלים בחומרים פורנוגרפיים עד כיתה ג', ומחציתם עד כיתה ו'.

אסתי רמתי , י"ט בטבת תשע"ט

האחריות ההורית שלנו היא להעביר את הנושאים האלה לילדים בצורה נכונה
האחריות ההורית שלנו היא להעביר את הנושאים האלה לילדים בצורה נכונה
איור: עדי דוד

לפני כמה שבועות שמעתי שיחה מרתקת מפי מאור קפלן על חינוך למיניות בריאה.

היה מחכים ומגלגל מצחוק, אך בעיקר מדאיג. גם אני שמתי לב לכך שהעולם שילדיי גדלים בו הרבה פחות תמים מהעולם של ילדותי נטולת האינטרנט, ובכל זאת מאור סיפרה כמה סיפורים מסמרי שיער. היא תיארה כיצד גם בקהילה חרד"לית ומסוננת תכנים ילד אחד עם אייפון במחנה יכול להראות לחבריו (בשבט נבטים!) סרטים לא ראויים כל הלילה. היא אמרה שהסטטיסטיקה מדברת על כך שכשישית מהילדים נתקלים בחומרים פורנוגרפיים עד כיתה ג', ומחציתם עד כיתה ו'. היא סיפרה על בחור ובחורה, דוסים שבדוסים מתנועת אריאל, שלא היו חולמים לעבור על איסור נגיעה ונסחפו להחלפת תמונות שלא נדע בווטסאפ. קפלן דיברה על הגדרת המרחב הציבורי שלנו כ"פורנוספירה", כאשר מסרים לא צנועים מועברים בשלטי חוצות ובכל מקום אפשרי, ומרוב הרגל אנחנו אפילו לא שמים לב לזה.

ומה קורה מבחינת השיח בבית דתי ממוצע, קל וחומר חרד"לי? לא בדיוק מדובר בנושאים שברוב הבתים יעלו אותם בשולחן שבת. מצד שני יש דיבור, ולא מעט דיבור, על צניעות, על הגבלות ואיסורים. ומה שאסור ומוצנע יכול להיתפס מאוד בקלות כסוד אפל, מה שמוביל לא אחת לכדור שלג של ייסורי מצפון וחיבוטי נפש. מסכנים החבר'ה הצעירים, מלאי האידיאלים ויראת השמיים מחד וההורמונים מאידך, כשהם מוקפים במסרים מתירניים מכל עבר ועם יכולת להגיע לחומרים הכי נוראיים בלחיצת מקש. מחקרים מראים שלא מעט דתל"שים עוזבים את המחנה על הרקע הזה, ודי מובן מדוע.

אז מה עושים? מנסים ליצור תשתית בריאה. עם כל הפדיחה שבעניין, האחריות ההורית שלנו היא להעביר את הנושאים האלה לילדים בצורה נכונה, ועדיף בגיל צעיר שבו הדברים יתקבלו בטבעיות. צריך להבהיר את המסר המורכב שהעובדה שאנחנו מצניעים משהו אינה מעידה על כך שהוא פסול או מכוער. כל מערכות הגוף שלנו הן פלא אחד גדול, בוודאי ובוודאי המערכת שאחראית על הבאת ילדים לעולם.

וכאן נכנס לתמונה ספרה המצוין של אביה שדה 'הפלא שבי'. אביה, גם היא מנחה אמונית למיניות בריאה, בחרה לעסוק דווקא בהתבגרות של בנים, שקצת מוזנחים בשיח. הספר מסופר מנקודת מבטו הסקרנית של אור בן העשר, שזוכה לשיחת הכנה טרום התבגרותית מהוריו. הם מדברים איתו על המעבר מילדות לבגרות, על השינויים הרגשיים, הקוגניטיביים והפיזיולוגיים שהוא יעבור, ועל הבסיס הביולוגי שמאחוריהם. מה שמבדיל את הספר הזה מהספרים שהיו בזמן שאני הייתי בגיל ההתבגרות הוא הדגשת החיוב, השמחה והיופי שבתהליך, באופן שמשלב פתיחות עם עדינות וצניעות.

דוגמה טובה לכך היא "מפת האוצר" הסגורה, המודבקת לגב הספר. המפה היא בעצם תרשים של המבנה הפיזיולוגי הגברי עם הסברים לצידה, אך היא מוצנעת במתכוון. "לא רציתי שהתמונה תופיע בלי הכנה מול עיני הילד והוריו", הסבירה לי אביה, "אני רוצה למסור מסר שכמו שהאיברים הפרטיים הם מוצנעים בגוף, מכוסים, והחשיפה אליהם נעשית בבחירה, בזמן ובמקום המתאים, כך צריכה להיות החשיפה גם בנפש". בקיצור, מומלץ ביותר. הספר לא נמצא בחנויות, אבל תוכלו ליצור קשר עם אביה בדף הפייסבוק שלה.

למה פיקטיבית?

גילוי נאות: זכיתי ללמוד את אצל הרב אנגלמן בסדנת כתיבה יוצרת, וכשנודע לי שהוא הוציא ספר חדש השתדלתי להשיג עותק. לא בטוח שזה היה כל כך חכם מצידי, כי כשאני מניחה את ידי על ספר מעניין מדי אני נוטה לשכוח את חובותיי לאנושות. שהילדים ירעבו ללחם. שהבגדים יתכבסו לבד.

ואכן, כפי שחששתי, קורותיהן של משפחת לב ארי התל-אביבית ומשפחת הייצלר המתנחלת גרמו לי להזניח את הבית. אז מה היה לנו? כל החומרים שמאפיינים את חיינו כאן: פיגועים, סיפור אהבה או שניים, מתחים פוליטיים והתנגדות בין ערכי מוסר. אמנון ותרצה לב ארי, שמאלנים שבשמאלנים, שולחים את התאומים שלהם מיקי ועידן לצבא, מה שמאפשר להם היכרות עם מה שמתרחש מחוץ לקו הירוק ומעבר להרי החושך. מכאן העניינים רק מסתבכים, ומובילים לשאלה איך אפשר לשמר את הביחד המשפחתי כשקווים נחצים ואמונות מתערערות? נראה שרק הסבתא, למודת ניסיון השואה המרה, יודעת מה הם סדרי העדיפויות הנכונים.

לשונו של הרב אנגלמן שוטפת וקלילה ומתובלת פה ושם בעוקצנות מחויכת, ולפחות חלק מהדמויות נכנסו לי ישר ללב. אך פטור בלי קצת ביקורת בונה אי אפשר. לא כל האירועים המתוארים בספר היו אמינים בעיניי, ומצד שני חלקם היו צפויים מדי. גם הסטריאוטיפיות המופגנת הפריעה לי - כמה מתנחלות צעירות מסתובבות בימינו עם חצאיות ארוכות? לקח לי יותר מחצי ספר כדי להתחבר לאמנון לב ארי, הדוקטור לענייני כיבוש, עד כדי כך שתהיתי אם גם המחבר לא כל כך אוהב אותו, או שאולי הבעיה היא אצלי. יכול להיות שאם הייתי נותנת לחברותיי החילוניות מקבוצת 'אידיא' לקרוא את 'קשורה בנפשו', הן היו סולדות באופן אוטומטי מאשר הייצלר, המתנחל המזוקן עם הכיפה הגדולה? וזה הרי כל הסיפור - שנצליח לראות את האדם מבעד לתווית שהדבקנו עליו.

ועניין קטן נוסף. הקמת התנחלויות פיקטיביות היא נורמה ספרותית מקובלת במקומותינו. יש בזה מן ההיגיון, שלא לפגוע בתושבי יישוב כזה או אחר. אלא מה? כשמציבים את "מצפה עודד" המומצא מול תל אביב, ולא מול "תל קיץ", יוצרים כאן אסימטריה ורושם שההתנחלויות כולן שוות ושיש בהן משהו תלוש מהמציאות. יכול להיות שהציבור שלנו בוגר מספיק כדי לעכל סיפור שמתרחש בבית אל, באפרת או בשבי שומרון בלי לקחת אותו באופן אישי?

לתגובות: eramati@gmail.com