בית חדש

במוצ"ש בנט ושקד הבינו שזה או לקחת סיכון עכשיו, או לגווע באיטיות במפלגה שכוח התמרון שלה מוגבל

יאיר שרקי , כ"ו בטבת תשע"ט

היא יותר פופולרית אבל התעוזה הפוליטית שייכת לו. בנט ושקד במסיבת העיתונאים
היא יותר פופולרית אבל התעוזה הפוליטית שייכת לו. בנט ושקד במסיבת העיתונאים
צילום: יוסי זליגר, פלאש 90

גירושין הם אף פעם לא דבר נעים. כשאחד הצדדים מחליט לפרק את החבילה צריך לחלק את הרכוש, לקבוע מזונות, ובעיקר למצוא הסדר מתאים לגידול הילדים.

אולם בפוליטיקה החיבורים מלכתחילה הם לא של אהבה אלא של אינטרס, ולכן גם הפרידה אמורה להיות פחות מסעירה. ובכל זאת, האמוציות במערכת הבחירות הזאת, שבכלל הייתה אמורה לייצר חיבורים של גושים גדולים בימין ובשמאל, חורגות מהפוליטיקה אל השדה האישי של האכזבות והנקמות.

בשני המקרים שהציגה הפוליטיקה הישראלית השבוע, ההחלטה להתגרש הייתה חד צדדית. אבל תהום פעורה בין האופן שבו גבאי התיז את ראשה של לבני ובין האופן שבו עזבו בנט ושקד את הבית היהודי. גבאי הקפיד להרדים את לבני היטב כדי שההפתעה תהיה מושלמת, ואילו בנט שלח סימנים מקדימים ודאג שהמפלגה תוכל להתאושש ביום שאחרי. גבאי הציג את לבני כחתרנית ומתנשאת ואיחל לה הצלחה "בכל מפלגה שבה תהיי", ואילו בנט לא הפסיק להרעיף על הציונות הדתית תודות ומחמאות. אבל נדמה שדווקא הפרידה הרכה יותר סטייל בנט ושקד, היא גם הכואבת יותר. לבני ההמומה נעמדה בזריזות על הרגליים, כינסה בתוך שלוש שעות מסיבת עיתונאים והשיבה על שאלות. לחברי הבית היהודי לקחו ימים ארוכים כדי להתעשת.

הרעיון מקנן בראשו של בנט כבר זמן ארוך. את מפלגת המדף הוא דאג לרכוש בחשאיות כבר לפני שמונה חודשים. ההכרזה של נתניהו על בחירות בשבוע שעבר חייבה אותו ואת שקד לקבל החלטה. ביום חמישי הוא זימן לכנסת בבהילות את הרב חיים דרוקמן והרב זלמן מלמד, הראשון כנגד הבית היהודי והשני כנגד האיחוד הלאומי. במשך שש שעות הציגו בנט ושקד את המהלך לרבנים. במהלך הישיבה נקראו לחדר גם עורכי העיתונים המגזריים (גילוי נאות: בהם גם עורך העיתון הזה), שאם תרצו אפשר לראות גם בהם סמל לשני פלגיו של המגזר. בשלב מסוים צורף להתייעצות גם ח"כ בצלאל סמוטריץ', שמסומן גם על ידי בנט כמי שינהיג את המפלגה הנטושה (והביע התנגדות למהלך).

התוכנית הייתה לכנס מסיבת עיתונאים כבר באותו ערב ולהכריז על המהלך. צעד כזה צריך לקרות באופן חד ומהיר. דיון ממושך וסמינריון בנושא "הציונות הדתית לאן?" היה מביא לדליפת התוכנית וסיכולה. מבחינת בנט ושקד זו הייתה העברת מקל מסודרת: הם תיאמו עם הרב דרוקמן כיצד תנוהל המפלגה ביום שאחרי, מה התהליך המומלץ לבחירת רשימה בשתי המפלגות, ואפילו הציעו כיצד ייקבע לבסוף מי יעמוד בראש הרשימה - באמצעות סקר ענק. אפילו זימונם של מנכ"לי המפלגות וחברי הכנסת אל הרב דרוקמן במקביל למסיבת העיתונאים היה חלק מתוכנית ההפעלה שכתב בנט. את התמונה הקבוצתית בחולצות הלבנות של שבת בנט אולי לא צפה, אבל היא שירתה אותו. אלא שלקראת ערב הספקות המשיכו לנקר. בנט ושקד החליטו לישון על זה בשבת. לנוכחים הם הודיעו שהתוכנית יורדת מהפרק. במוצאי השבת הם כבר ידעו: זה או לקחת סיכון ענקי עכשיו, או לגווע באיטיות במפלגה שכוח התמרון שלה מוגבל.

הבחירה להחזיר את המפתחות דווקא לרב דרוקמן, מעל ראשם של חברי הכנסת, קשורה אולי לתפקיד המפתח שהוא מילא בדרך להחלטה. ברמה האישית בנט מעריך את הרב דרוקמן, אולי אפילו מעריץ, אבל מבחינתו הוא היה חלק מהבעיה. שיגורו של מאיר בן שבת על ידי נתניהו כדי למנוע באמצעות הרב דרוקמן פרישה של בנט מהממשלה, הוא רק סמל לשתי תופעות שהטרידו את בנט במהלך הקדנציה: שליטתו ובחישתו של נתניהו בציונות הדתית מאחורי גבו, וניסיונם של רבנים מסוימים לנהל את המפלגה במקומו.

בנט הפך אותו לחלק מהפתרון. הוא שכנע אותו שהוא ושקד לא מחפשים לקחת את קולות הציונות הדתית אלא לפרוץ לקהלים אחרים וכך קיבל את ברכתו. המודל החדש הזה מזכיר דווקא את חלומו הישן של דרעי, להקים לצידה של ש"ס החרדית והקטנה מפלגה מזרחית מסורתית שתפנה לציבור הרחב. כשבנט ושקד הגיעו לבית היהודי הם חשבו שהציונות הדתית לא זקוקה למודל מפוצל, שאפשר באותה מסגרת פוליטית לייצג גם את המגזר וגם לפרוץ לקהלים חדשים, אבל הניסוי הזה נכשל. בנט ניסה לרתום את הציונות הדתית לחלום ההנהגה, אבל גילה שאי אפשר להעביר בכוח לכיסא הנהג את מי שמרגיש בנוח דווקא במושב האחורי.

הפריימריז של הציונות הדתית

זו שעתם של הקצוות. שני המותגים החזקים ביותר בימין שמחוץ לליכוד הם שקד וסמוטריץ'. בריצה משותפת, על כל יתרונותיה של האחדות, הם מקזזים זה את זה. בנט ושקד מבריחים מצביעים חרד"ליים, וסמוטריץ' מרתיע את המצביעים הליברליים. אם יחליטו על הסכם אי התקפה ובמקום להתחרות על קהל מצביעים משותף יקפידו על בידול מובהק של הרשימות, הבית היהודי תוכל לחבור לעוצמה לישראל ואולי אפילו לאלי ישי, ולהחזיר לגוש הימין שלושה מנדטים שהלכו לפח בפעם שעברה. בנט ושקד יוכלו להביא חזרה מספר גבוה אפילו יותר של קולות שהתפזרו בינתיים בליכוד, ביש עתיד ואצל כחלון ובני גנץ.

ברור שבנט לוקח איתו גם לא מעט ממצביעי הציונות הדתית. המצביעים חובשי הכיפה הסרוגה אינם רכושה של המפד"ל, ולכן איש אינו גונב ממנה מצביעים. קבלת קולות במרמה היא כאשר אדם מבטיח דבר אחד ומקיים דבר אחר, אבל בנט ושקד דווקא גלויים לגמרי. בכנסת היוצאת יש יותר נציגים סרוגים במפלגות כלליות כמו יש עתיד, כולנו והליכוד מאשר במפלגה הציונית-דתית ההיסטורית. זהו תהליך טבעי, שקשור גם בכך שהאגף הליברלי הגדול לא מצא ייצוג לעמדותיו בענייני דת ומדינה בבית היהודי, שבה הוכתב הקו על ידי הצד השמרני יותר (ספק למשל אם הצעת הגיור של משה ניסים, שנתמכה בתוקף על ידי הרב דרוקמן, הייתה עוברת בהרכבה הנוכחי של המפלגה), וגם בכך שרבים במגזר מאסו בתפיסה הסקטוריאלית. ההשפעה על הנהגת המדינה מעניינת אותם יותר מהשגת עוד תקציבים לחמ"ד או לישיבות ההסדר הנפלאות. אם הבחירות המקומיות היו "הפריימריז החרדי" וחילקו מחדש את הכוח בין הפלגים בתוך המפלגות החרדיות, הבחירות לכנסת יהיו הפריימריז של הציונות הדתית - בין החרד"ל לליברל. אדרבה, אולי הריצה הנפרדת תגדיר את יחסי הכוחות, תביא לשקט ותחסוך את החיכוך המתמיד.

רבים טענו השבוע שבנט השתמש בציונות הדתית וזרק. אבל אפשר לטעון שבמידה רבה הציונות הדתית השתמשה בו: ההסדר שבו בנט ושקד תורמים את פניהם היפות ואת היכולות הפוליטיות אבל ההחלטות הפוליטיות אינן בידיהם - תם. שני הצדדים הרוויחו הרבה מהשותפות הזאת. בנט ושקד קיבלו בסיס פוליטי איתן, והמפלגה הציונית-דתית קיבלה דם חדש והישגים כבירים אחרי תקופה של שקיעה פוליטית. אם עזיבתם של השניים מורידה את המפלגה אל מתחת לאחוז החסימה (וזה לא המצב להתרשמותי) ייתכן שהבעיה לא בהם אלא במפלגה, או יותר מדויק - באוסף המפלגות במגזר שבו כל תת זרם רעיוני מייסד מפלגה. רק בשבוע שעבר בכירים באיחוד הלאומי אמרו שהם לא בכיס של בנט, שיש להם אלטרנטיבות אם לא ייענה לדרישותיהם. בנט הקדים והוכיח שגם לו יש.

ארבע מפלגות נותרו מימין לבנט: הבית היהודי, האיחוד הלאומי, עוצמה לישראל ויחד (זהות של פייגלין בכל מקרה לא תצטרף לאיחוד כזה. באופן מרתק דווקא פייגלין היה זה שהניע מבחינה רעיונית רבים מהתהליכים הפוליטיים שעוברים על הציונות הדתית, גם אם אינו שותף בהם כעת). יש בהן די כדי לבנות את המחנה הפוליטי הסקטוריאלי הנחוץ.

אחריו במדבר

וכשמדברים על גירושין אי אפשר שלא לשים לב גם לזוגיות נדירה: על פי כללי העולם הפוליטי בנט ושקד היו אמורים לריב מזמן. הנהגה משותפת היא מודל שנכשל באופן קבוע, בטח כשמסביב גם הסקרים וגם הפרשנים מחדדים שוב ושוב לשקד, מספר שתיים, שהיא יותר פופולרית, רומזים ודוחקים וממתינים לרגע שבו היא תקום ותדיח את מספר אחת. אבל שקד כמו חירשת. היא שומעת את כולם אך דבר לא נסדק בשותפות ההדוקה ביניהם. גם את המהלך הזה בנט הוביל, והיא הלכה אחריו במדבר עם לא מעט ספקות. וזה כנראה ההסבר מדוע הוא בראש: היא יותר פופולרית אבל התעוזה הפוליטית שייכת לו. היא הייתה שרת משפטים מעולה, אבל את התפקיד לא הייתה מקבלת מנתניהו בלי היכולות הפוליטיות של בנט. יש משהו מעורר השתאות בחיבור החברי שלהם. ואפשר רק להאמין שגם אם יום אחד, אחרי עידן נתניהו, יחליטו על גירושין פוליטיים, הם בכל מקרה לא יהיו בנוסח שהציגו השבוע בשמאל.

לתגובות: 2sherki@gmail.com