בשבע מהדורה דיגיטלית

נטשו את הבית

הפרישה של בנט ושקד למפלגה משלהם עשויה להניב תוצאות טובות בטווח הארוך, אבל העיתוי המפתיע שבו היא הוכרזה מסכן את גוש הימין

עמנואל שילה , כ"ו בטבת תשע"ט

נפתלי בנט ואיילת שקד
נפתלי בנט ואיילת שקד
צילום: גרשון אלינסון, פלאש 90

1

המהלך הפוליטי הדרמטי והמטלטל שעליו הודיעו נפתלי בנט ואיילת שקד במוצאי השבת האחרונה צריך להיבחן בשני היבטים: בהיבט המהותי ובהיבט של הדרך. אלו שתי שאלות שונות.

ראשית, האם הפרישה שלהם מהבית היהודי והקמת מפלגת הימין החדש היא צעד נכון וראוי במהותו, ושנית, האם היא נעשתה באופן ובעיתוי ראוי ונכון. אז ככה, לגבי ההיבט המהותי - אפשר למצוא צידוקים להחלטתם, ולראות את פוטנציאל התועלת שיכולה אולי לצמוח ממנו. לגבי האופן והעיתוי - התמונה לדעתי הרבה פחות חיובית, גם מבחינת הסיכון שהם לקחו על עצמם, וגם בגלל המצב הקשה שבו הותירו את הספינה הנטושה.

2

למרות ההפתעה שהתחוללה סביב עיתוי ההחלטה, זמן קצר לפני הבחירות, עצם הפרישה של בנט ושקד למפלגה חדשה בראשותם לא ממש הפתיעה. למעשה, רבים בציונות הדתית שיערו שביום מן הימים השניים יעשו אקזיט מהבית היהודי. הסיבה להערכה הזאת הייתה שכבר בתחילת דרכו במערכת הפוליטית, בנט דיבר על שאיפתו להיבחר לראשות הממשלה. בשיטת הבחירות הקיימת בישראל, כדי להיבחר לראשות הממשלה צריך לעמוד בראש מפלגת שלטון. מלבד האפיזודה הקצרה של קדימה, עד היום היו כאן רק שתי מפלגות שלטון: העבודה משמאל והליכוד מימין. איש ימין שמסמן את ראשות הממשלה כמטרה, מקומו הטבעי הוא בליכוד. בגלל קצר שאירע ביחסיהם האישיים עם נתניהו בתקופת עבודתם בלשכתו, בנט ושקד התקשו להשתלב בליכוד. אבל רבים משוכנעים שגם מפלגתם הנוכחית היא רק שלב ביניים בדרך להשתלבות בליכוד - לאחר עידן נתניהו.

3

אבל בנט עצמו דיבר לא פעם על הפיכת מפלגת הבית היהודי עצמה למפלגת שלטון. בשם המטרה המלהיבה הזאת הוא דרש וקיבל סמכויות נרחבות בניהול מפלגתו - כולל שני מקומות משוריינים בעשירייה הראשונה שיועדו לחילונים, לצורך שבירת התדמית המגזרית והרחבת מעגלי התמיכה. התוכנית האסטרטגית המוצהרת שלו הייתה להתבסס קודם כול על הגרעין הקשה של הבוחר הדתי-לאומי, ומכאן לצאת ולהרחיב מעגלים לציבורים נוספים.

היעד המוצהר לטווח הקרוב היה להתמנות לשר הביטחון, תפקיד שהצלחה בו תהפוך אותו לדמות ממלכתית על-מגזרית, מועמד לגיטימי לראשות הממשלה. וכך, לאחר תקופת התלבטות לא קצרה שבה אותת על כוונה להיפרד מהשותפות עם האיחוד הלאומי, בנט הכריז בריאיון ל'בשבע' על כוונתו להמשיך לרוץ ביחד. איש לא חלם שבמקביל הוא רוכש לעצמו מפלגת מדף מיוסף פריצקי ומכין אופציה להיפרד - לא רק מהאיחוד הלאומי אלא גם ממפלגתו שלו, הבית היהודי.

את המהלך המפתיע של השבוע הוביל בנט. שקד הלכה אחריו בלב כבד, בעיקר משום שהיא סומכת עליו ובגלל הברית הפוליטית ביניהם. הוא לא היה עושה את המהלך הזה בלי שותפתו הפופולרית, אבל אילו זה היה תלוי רק בה, זה לא היה קורה.

4

מה רוצים בנט ושקד להשיג במהלך שלהם? כמה מנדטים הם צריכים לקבל כדי שהמהלך יצדיק את עצמו מבחינתם? האם הם מאמינים שרשימתם החדשה תניב להם כוח אלקטורלי חזק יותר מזה שהיו מגיעים אליו עם הבית היהודי? אם כן, מדובר בהימור נועז. לרשימת הבית היהודי בראשותם היה צפוי הישג דומה לשמונת המנדטים הקיימים, עם פוטנציאל לעלייה למספר דו-ספרתי. האם הימין החדש מסוגלת להניב הישג דומה? ספק, וימים יגידו.

ההסבר הוא כנראה אחר. בנט מעדיף אפילו פחות מנדטים, אבל שיהיו כאלה שהוא יכול לתמרן איתם כרצונו. הוא מסתכל לצדדים ורואה איך אביגדור ליברמן, משה כחלון, יאיר לפיד ובני גנץ מחזיקים שלטון יחיד במפלגות שלהם ומרכיבים רשימות לפי רצונם. הוא ראה איך ליברמן התעקש להישאר באופוזיציה עד שקיבל את תיק הביטחון עם חמישה מנדטים, בעוד הוא עם שמונת הח"כים שלו נכשל בניסיון לרשת את ליברמן. לתחושתו – זה קרה באשמת הציפיות המגזריות, שאילצו אותו לסגת מהאולטימטום שהציב לנתניהו. אגב, בעניין הזה הניסיון להאשים את רבני המגזר הוא בריחה מאחריות. אי אפשר לכנס מסיבת עיתונאים מרגשת ולספר על שיחת טלפון משכנעת עם פרופסור ישראל אומן, וחודש אחר כך להטיל את האחריות על הרב דרוקמן. ואם נתניהו השתמש ביועץ לביטחון לאומי כדי להציג לרב דרוקמן מצג שווא ביטחוני, על חברי הקבינט בנט ושקד מוטל להאיר את עיניו או לא לשמוע לו. מדובר בנושא ביטחוני, לא הלכתי.

בכל אופן, בנט ושקד גמרו בדעתם שהדרך לראשות הממשלה עוברת במפלגה לא מגזרית, ולכן חבל להם על כל רגע שהם מתעכבים מלבצע את הקפיצה לשם. אילו היו מבצעים את המהלך הזה בעוד מועד ובאופן מסודר, אפשר היה ללוות אותם בברכת הצלחה בלב שלם, גם אם ספקני לגבי סיכויהם להגיע אל היעד. הבעיה היא שהמהלך בוצע בחיפזון, אולי אפילו בפזיזות, ובאופן שמעורר תהיות על הגינות וחברות בפוליטיקה. הנוטשים הותירו מפלגה במצב קשה, שיש לפניה מעט מדי זמן והרבה מדי מכשולים שיקשו עליה להיחלץ ממנו. לא פלא שאלו שנשארו במפלגה, וגם חלק לא מבוטל מציבור הבוחרים, מרגישים נבגדים. בטווח הארוך הציונות הדתית תדע לשקם את הנציגות הפוליטית שלה, ואולי אף תצא נשכרת מבחינת המחיר שהיא שילמה בתקופה שבה הונהגה בידי חילונית ודתי-ליברלי. אבל בטווח המיידי הפגיעה עלולה להיות קשה.

5

לפי חוקת המפלגה, יו"ר הבית היהודי אמור להיבחר בפריימריז. אבל הזמן הקצר שנותר עד הבחירות, והכסף המועט שנותר בקופת המפלגה לאחר שנגרע ממנה מימון מפלגות של שלושה ח"כים, יקשו על עריכת פריימריז. עזיבתם של שלושת הח"כים היותר ליברלים במפלגה מותיר אותה עם הרכב ח"כים לא מגוון, ובלי מנגנון בחירה מוסכם שיאפשר לערוך בו שינויים.

למרות היומרה למשוך מנדטים מהליכוד וממפלגות המרכז, עדיין נראה שבנט ושקד בונים גם על קולות הציבור הדתי-לאומי. הדתיים הליברלים נוטים מעצמם ללכת איתם, אבל אם הם ינסו להתחרות גם על קולות המיינסטרים הדתי-לאומי מול הבית היהודי שמלקק את פצעיו ונאבק על חייו, תתחולל כאן מלחמת עולם בתוך הנגמ"ש. האבק שיעלה מההתגוששות הזאת יכסה על כל הדיבורים היפים, שממילא אינם חצובים בסלע, על פרידה ידידותית, על מפלגות אחיות שילכו כגוש אחד למשא ומתן הקואליציוני, ואפילו על הקמת סיעה משותפת בכנסת לאחר הבחירות.

כמי שהובילו את הגירושין האלה בהחלטה חד-צדדית ובעיתוי מאוד בעייתי, האחריות על שלום הבית המגזרי מוטלת קודם כול על בנט, שקד ומועלם ושותפיהם לדרך. המהלך שלהם ייבחן בעיקר בהצלחתו להביא קולות חילוניים. הם יצטרכו לגלות איפוק ונדיבות, ולחפש את המנדטים שלהם שם. אם הבית היהודי לא תעבור את אחוז החסימה, ואם כתוצאה מכך ייפגע הרוב של קואליציית הימין, האחריות לכך תהיה מוטלת לפתחם.

6

את שורות הסיום אקדיש למפגש שחולל השבוע סערה בכוס אספרסו בברנז'ה התקשורתית, וגרם לי לדחות הצעות לריאיון בכעשר תוכניות רדיו וטלוויזיה. את ההסברים אני מעדיף לתת קודם כול כאן, לקוראי 'בשבע'.

ביום רביעי בלילה לפני שבוע, כשהגיליון הקודם של 'בשבע' כבר היה בבית הדפוס, הוזמנתי לפגישה עם בנט ושקד שתתקיים למחרת בכנסת. הזמנה לפגישות תדרוך שלא לפרסום (אוף רקורד) עם פוליטיקאים ושרי ממשלה היא עניין שגרתי בעבודה העיתונאית, שמסייע לנו להבין את התהליכים ולבצע טוב יותר את תפקידנו. המיוחד הפעם היה רק התכיפות, שבישרה על משהו דרמטי.

במקום פגישת תדרוך בשש עיניים אשר לה ציפיתי, פגשתי במקום בנוסף לבנט ושקד עוד שניים מראשי כלי התקשורת המובילים במגזר, רבנים בכירים, את ח"כ סמוטריץ' ועוזרים של בנט ושקד. את התדרוך הוביל בנט. בתחילת השיחה הוא אמר שהתוכניות הפוליטיות שיימסרו לנו עדיין מוטלות בספק. אם הן לא יתפרסמו עוד באותו ערב, סימן שהן נגנזו ונאסר עלינו לפרסמן. כשהתבקשתי להביע את דעתי על התוכנית, הבעתי את ספקותיי בטיעונים שאת מרביתם קראתם כאן בטור. בהמשך הערב נמסר לי שהרעיון נגנז, כך שלא יכולתי לפרסם דבר בגלל מחויבות אתית, כנהוג בשיחות אוף רקורד. רק במוצאי שבת, כשבנט ושקד הודיעו על מסיבת עיתונאים דחופה, הבנתי שכנראה התוכנית חזרה לחיים.

פגישות תדרוך בין עיתונאים לפוליטיקאים, שמתקיימת בהם החלפת אינפורמציה ודעות, הן מעשים שבכל יום בכל כלי התקשורת. מה גרם ליתוש הזה להפוך לפיל? מה מקור הטענות להתנהלות אתית לקויה? אולי קנאה של אלה שלא היו בסוד העניין והופתעו. ואולי ניסיון צדקני להטיף מוסר לעיתונות הדתית-לאומית על פרקטיקה מקצועית שאיש לא מערער עליה כשהיא נעשית על ידי חבריו בתקשורת הכללית.

לתגובות: eshilo777@gmail.com