בשבע מהדורה דיגיטלית

מעשה ניסים

בעיניים נוצצות נזכר משה נסים בכנסת הרביעית, ובביקורת לא מוסתרת מדבר על הכנסת ה-20 , ויש גם מילה לנתניהו

רבקי גולדפינגר , י"א בשבט תשע"ט | עודכן: 18:01

"התנאי שלי היה שהמפלגה לא תקבל החלטות אנטי דתיות". משה ניסים
"התנאי שלי היה שהמפלגה לא תקבל החלטות אנטי דתיות". משה ניסים
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

במשך 37 שנים כיהן משה נסים כחבר בכנסת ישראל, 15 מתוכן כשר במשרדי ממשלה שונים, אבל עד היום, עשרות שנים אחר כך, עיניו נוצצות מדמעות כשהוא מדבר על כנסת ישראל.

"הכנסת היא הביטוי העליון לתקומת ישראל ומפגן הריבונות שלנו", הוא פותח את דבריו וקולו רועד. "כינונה של הכנסת היה יום חג לאומי. הפרלמנט של העם היהודי קם לתחייה. זוהי הגשמה מפורשת של חזון נביאי ישראל. אנחנו רואים את הנבואה מתגשמת לנגד עינינו".

"אני זוכר את עצמי כשר התעשייה והמסחר בתחילת שנות התשעים, בזמן העלייה המסיבית מברית המועצות, קורא בספר ירמיהו, שם נאמר: 'הנני מביא אותם מארץ צפון וקיבצתים מירכתי ארץ'. מה זה אם לא העלייה ההמונית של מיליון איש מברית המועצות?".

תוך כדי דיבורו הוא קם ממקומו ושולף מהמדף ספר תנ"ך עב כרס ומצטט מתוכו פסוקי נבואה בהדגשה. "כשאני קורא את ספרי הנביאים אני נטרף. כל כך הרבה פסוקים, שמתקיימים עין בעין בדור שלנו. ממש דברי אלוקים חיים. אני חש שאנחנו חיים בדור של הגשמת חזון וזוהי זכות ענקית. אנחנו צריכים להכיר במשמעות האדירה של הנס הגדול הזה", הוא מסכם בהתרגשות.

שלא תטעו, יחד עם כל המילים החמות והנרגשות על המשכן, משה נסים לא חוסך את שבט לשונו מהתנהלות הנבחרים בכנסת ישראל. "המציאות כיום מטרידה ביותר. תרבות הפרלמנטרים בירידה. הייתי שמח שהכנסת תהיה בית רם ונישא ויהיה בו תוכן, רמה ואיכות", הוא אומר בביקורתיות, ומחזיר אותנו אל הקרקע אחרי ההתהלכות בשבילי חזון הנביאים.

עצה מהרב מרדכי אליהו

משה נסים בן ה-83 נולד וגדל בירושלים להוריו ויקטוריה והרב יצחק נסים, שכיהן במשך כמעט שני עשורים כרבה הראשי של ישראל. "אמא הייתה עיקר הבית. היא לא נשאה בתפקיד רשמי אבל ניהלה את הבית, גידלה את הילדים, דאגה לנו בכל המובנים. היינו שבעה ילדים, שלושה בנים וארבע אחיות, ואני הצעיר בחבורה. חיינו תשע נפשות בשלושה חדרים קטנים ואף אחד לא אמר צר לי המקום".

מגיל צעיר זכורים לו ביקורי אישים בכירים ורבנים נכבדים, שיצאו ובאו בבית הוריו. "לא חלף יום בלי שרבנים ותלמידי חכמים יבקרו אצל אבא. אבא ישב בחדר העבודה, שם למד וקיבל את המבקרים, ובלילה החדר הפך לחדר השינה שלנו. הייתה לו ספרייה גדולה ועתיקה ששימשה חומר לפסיקה הלכתית. כשאבא היה רב ראשי מלוא כל הארץ היה ביתו. עד היום, בעיני רוחי אני רואה את הדמויות שבאו להיוועץ וללמוד יחד איתו. מי לא היה? הרב צבי פסח פרנק רבה הראשי של ירושלים, הרב שלמה זלמן אוירבך הענק שבענקים, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל כשהיה הראשון לציון, רבים מהרבנים מהעדה הספרדית. גדולי הרבנים הגיעו לבית. גם הרב עובדיה יוסף כרב צעיר בא ללמוד אצלו. אני זוכר אותו, הוא היה בור סוד שלא מאבד טיפה, בכל הזדמנות היה שולף ספר מכיס מעילו ולומד כדי לא להפסיד דקה. הייתה לאבא תהודה גדולה של תלמיד חכם ופיקחות וחוכמה, לכן רבים כל כך באו לבקש ממנו עצה. הביקורים הללו היו מראות עיניי מגיל צעיר".

למרות עיסוקיו הציבוריים הרבים, תפקידו המרכזי של אביו היה ההקפדה על חינוך ילדיו למצוות וליראת שמיים. "קריאה הוא לימד אותי כבר בגיל חמש. מולנו היה בית ספר תלמוד תורה 'מגן דוד'. המורים שם היו ברמה הכי גבוהה שאפשר לדמות. בגיל 6 וחצי נכנסתי ללמוד שם, הכניסו אותי ישר לכיתה ג'. למדנו אנגלית, חשבון, היסטוריה וספרות עברית". בהמשך למד בתיכון הדתי 'מעלה'. את לימודי התיכון סיים בגיל צעיר מן המקובל. "בגיל 16 וחצי סיימתי י"ב ולפני צבא נכנסתי לישיבת 'שערי ציון', שייסד הרב עוזיאל המנוח. שם למדתי, ובמקביל גם בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית. באותן שנים הייתי פעיל קצת בהסתדרות הסטודנטים", הוא נזכר.

המשיכה לעולם הפוליטי קיננה בו כבר משחר ילדותו. "בבית היה לנו את עיתון הבוקר של הסתדרות הציונים הכלליים, שהייתי קורא בשקיקה. מאז שידעתי לקרוא הייתי קורא את העיתון, מעוניין לדעת מה קורה. זה הלהיב אותי. בדרך הביתה מבית הספר הייתי נכנס לקיוסק, משלם חצי גרוש וקורא את העיתונים היומיים שהיו פרוסים על השולחן ורק אז צועד הביתה. הייתי קורא 'על המשמר', 'דבר', 'ג'רוזלם פוסט' וכל עיתון אחר שהיה שם. התעניינתי, זה סיקרן אותי. ככל הנראה היה בי כבר אז את אותו החיידק לפוליטיקה, כולל המפלגתי. גם בימים שעוד לא הורשתי להיכנס לכנסת כי הייתי מתחת לגיל 18, הייתי משיג אישורי כניסה, מתיישב ביציע ומתבונן בעניין בהליכות, בנאומים, בשיחות באולם הישיבות של הכנסת. זה העסיק אותי מאוד". באותם ימים נסים לא שיער כי יום יבוא והוא ישב באולם הכנסת כחבר מן המניין.

"זה הגיע אליי בהפתעה גמורה. באחד הימים, כשהייתי קרוב לגיל 24, נכנסתי הביתה ואחי שקיבל את פניי אמר לי: 'משה, אתה עומד להפוך חבר כנסת'. שאלתי אותו: 'אתה מתלוצץ עליי?'. הוא ליווה אותי לשליח ממנהיגי מפלגת הציונים הכלליים שנכח אצלנו בבית וביקש לדבר איתי. סופר לי שיוסף ספיר יו"ר המפלגה ואברהם קריניצי רוצים אותי בכנסת. לא האמנתי למשמע אוזניי. במהלך השנים היו הרבה אישי ציבור והנהגה שהיו מבאי הבית. משה שרת כראש הממשלה, מנחם בגין, יוסף ספיר, יוסף בורג ואחרים והייתי קצת מוכר. הם כנראה הבינו שאני מתעניין ומצוי בעולם הפוליטי. השבתי להם בלא נחרץ, ומאז החל מסע שכנועים. כששאלו את דעתו של אבי לעניין הוא אמר 'משה בוגר ויחליט בעצמו', אבל אבא לא התנגד לכך ואולי אף שמח בשל השליחות".

איך משלילה נחרצת השתנתה החלטתך?

"קבענו פגישה במלון עדן עם יוסף ספיר. זה היה קרוב לכנסת, ששכנה באותו זמן בבית פרומין ברחוב המלך ג'ורג'. בדרך לפגישה אני מביט על בניין הכנסת ומהרהר לעצמי: 'שוטה שבעולם. אנשים רוצים להיכנס לכנסת ואתה הולך לומר להם לא'. באותה פגישה ספיר אמר לי להתייעץ עם אנשים. הלכתי ברחוב יפו ופגשתי את הרב מרדכי אליהו, שהיה צעיר לימים ומתלמידיו של אבא. 'רבי מרדכי, מה אתה אומר?', שאלתי והוא השיב: 'חייב להיכנס'. גם עם הסופר ש"י עגנון שהיה ידיד של אבא התייעצתי. מדי שבת אחי ואני באנו לבקר אותו. הביקורים הללו היו התענוג בהתגלמותו. היינו מסתובבים בנחת מסביב לביתו בתלפיות. בחורף היינו יושבים אצלו בבית ומשוחחים. שאלתי אותו בלא היסוס והוא ענה לי באלו המילים: 'אתה חייב לקבל זאת, שאם לא כן, אתה תצטער על כך כל החיים'. כששמעתי את תשובתו נעשה בשרי חידודין חידודין. אמרתי אם ש"י עגנון, איש עם חשיבה ופיקחות, אומר לי כך - נמניתי וגמרתי לענות בחיוב. וכך נכנסתי לתפקידי לראשונה בכנסת הרביעית. עדיין לא הייתי נשוי ועוד לא סיימתי את השירות הצבאי, אבל על פי חוק שחררו אותי מהשירות כדי להיות חבר כנסת".

הינוקא של הכנסת

משה נסים הפך לחבר כנסת בשנת 1959 בגיל 24 בלבד, וזכה לתואר חבר הכנסת הצעיר ביותר שנבחר אי פעם. היו שהגדירו אותו בהומור "הינוקא של הכנסת". נסים הוא מוותיקי הכנסת, ומבין 120 חברי הכנסת הרביעית שבה כיהן, הוא ככל הנראה האחרון שנותר בחיים.

החיבור שלך למפלגת הציונים הכלליים לא לגמרי ברור. אתה יהודי שומר תורה ומצוות, בנו של הרב הראשי לישראל, וחברת למפלגה לא דתית.

"כפי שראית ההחלטה להצטרף למפלגה לא נעשתה כלאחר יד. במשך זמן לא קצר התלבטתי עמוקות ורק אחרי התייעצויות עם מספר אנשים, כפי שסיפרתי, נתתי את הסכמתי להצטרפות. אבל היה לי תנאי אחד בלבד: אני לא בא לכפות את דעתי על אף אחד, כל אחד יאמר את אשר בלבבו ולכל אחד יש חופש להצביע לפי צו מצפונו, התנאי היחיד שלי היה שהמפלגה לא תקבל החלטות אנטי דתיות. הם קיבלו את זה ברצון, כי זה ממילא לא נגד את האמונה שלהם".

האם אתה רואה מקום כיום למפלגה מגזרית?

"בשיטה הפרלמנטרית הישראלית ישנו ריבוי עצום של מפלגות ורשימות לכנסת. אינני זוכר במדויק, אבל כבר לכנסת הראשונה היו עשרים ואחת רשימות של מפלגות. השאלה היא האם אנחנו רוצים משטר של מיעוט מפלגות או בשיטה הנהוגה בישראל מראשית ימיה של ריבוי מפלגות. יש לקחת בחשבון שבישראל קיימים זרמים שלא יוותרו על הקיום הנפרד שלהם. אינני רואה מציאות של שתי מפלגות בלבד בישראל, למרות שהמצב הקיים אכן מופרז. אומנם העלו את אחוז החסימה כדי לסלק מהדרך רשימות קיקיוניות, אבל זה לא עזר דיו".

נסים סבור כי במציאות הקיימת, שבה ישנו ריבוי של מפלגות, קיומה של מפלגה שמרימה את דגלי המורשת היהודית הוא דבר ראוי. "החיים הפוליטיים הם לא רק כלכלה וביטחון ישראל. זאת מדינת הלאום של העם היהודי. זאת לא מדינה ככל מדינה אחרת, ובלי מורשת איננו עם, אין לנו זכות קיום. לכן אני לא מתנגד שתהיה מפלגה שמטרתה המרכזית תהיה שמירה של המורשת ככל שניתן. זה כמובן לא אומר, שאסור לה לפעול ולהשפיע בתחומים חשובים אחרים".

במבט לאחור אתה מרוצה מהחלטתך להצטרף לכנסת?

"מראשית כהונתי לא היה לי קשה בעשייה הפרלמנטרית. הרי מאז ומתמיד העולם הזה סיקרן ועניין אותי. בכנסת שאחרי הייתי יו"ר החטיבה הליברלית, ובזו שאחרי יו"ר סיעת הליכוד עם מנחם בגין. בפעילות שלי אני יושב בממשלה בצומת קבלת ההחלטות, וזאת אחריות גדולה אבל גם סיפוק אדיר ובעל ערך ומשמעות. גם על מנחם בגין השפעתי הרבה, בניגוד אולי למה שאנשים חשבו שאי אפשר להשפיע עליו, גם בנושאים כבדים ביותר, כולל העברת משרד ראש הממשלה לירושלים, הפצצת הכור העירקי ועוד. נגענו בנושאים בעלי ערך היסטורי. זכיתי לשמש בתפקידים רמים בממשלת ישראל. אני לא אוהב להתפאר, אבל הייתי שותף בהכרעות ובהחלטות הרות גורל למדינה ואני רואה בכך זכות גדולה".

ואכן, האתגרים שעמדו לפתחו היו רבים. כך למשל, באפריל 1986, בעקבות פיטוריו של שר האוצר יצחק מודעי היה משה נסים מועמד להחליפו בתפקיד. מצב המשק באותה תקופה היה בכי רע ונסים, שהיה נטול השכלה כלכלית, דחה את ההצעה בשתי ידיו. "אני משפטן, כלכלה לא היה תחום עיסוקי. המצב הכלכלי במדינה היה קשה, עם אינפלציה של 440 אחוזים. אמרו לי: 'משה, אין מה לעשות, אתה חייב להיות שר אוצר'. עניתי להם: 'אתם שפויים? נטרפה דעתכם? אני שר האוצר? אני מתרה בכם שלא תעזו להעלות את שמי'. גם יצחק שמיר שהיה ממלא מקום ראש הממשלה קרא לי לשיחה ואמר: 'אתה חייב לקבל את תיק האוצר'. עניתי בזעם: 'איך אתם בכלל מעלים על דעתכם דבר כזה?'. ובשעה עשר בלילה נבחרתי, בניגוד לרצוני, בפחד ובאימה", הוא נזכר.

"יצאנו מישיבת הממשלה, ולתקשורת שהמתינה לי בחוץ אמרתי שאני נכנס לתפקיד בדחילו ורחימו, באימה וביראה. כך באמת היה. משם רצתי לכותל להתפלל על עצמי. התפללתי: 'יהי רצון שלא תצא תקלה תחת ידיי', על הצלחה לא חלמתי", הוא אומר בכנות. "ברגע שהמסה הזאת מונחת על הכתפיים שלך אתה כבר לא בן חורין. אתה מוכרח לצלול פנימה ולעשות ככל יכולתך למען המדינה". למרות החששות הכבדים שחש עם כניסתו לתפקיד, משה נסים הצליח באמצעות תוכנית חירום כלכלית שיצאה לדרך, ושלל רפורמות במס הכנסה ושוק ההון, לייצב את מצב הכלכלה והמשק וזכה על תפקודו להערכה מקצועית רבה.

דמוקרטיזציה משחיתה

כמי שכיהן שנים רבות מאוד במשכן הכנסת, ועוקב עד היום אחר הנעשה שם, נסים מלא תסכול ממצבה הנוכחי של הכנסת. בשיחה שאנו עורכים הוא רואה לנכון להקדיש חלק גדול לביקורת שיש לו על צורת ההתנהלות של הפוליטיקאים, וגם על הכישורים שלהם.

"הכנסת כיום שונה ממה שהכרתי. הליכותיה ותרבות הדיון בתוכה אינן לרוחי. כיום אין אמון, לצערי, בנבחרי העם. מזלזלים בפוליטיקאים ולא מעריכים אותם. בימים ההם בממשלת ישראל כיהנו דמויות בעלות רמה, בעלי יכולות, שרואים בתפקיד שלהם שליחות שקודמת לאגו האישי. היום הבעיה של הפוליטיקה הישראלית היא שהאגו קודם למהות. זה היה הדבר שפרשתי בגללו, המניע המרכזי אך לא היחידי, כשהחלטתי אחרי כמעט ארבעה עשורים שזה לא בשבילי".

מה הם הגורמים לדעתך להבדלים בין התקופות?

"תרבות הפריימריז השתלטה עלינו. בעוברנו משיטת הבחירה במרכזים שאינה זכורה לטוב לשיטת הפריימריז, עברנו מן הפח אל הפחת. היו ימים שהייתה ועדת מינויים, או כפי שכונתה ועדה מסדרת, שהצמיחה לעניות דעתי תוצאות יוצאות מן הכלל".

בעודו מדבר, נסים מושיט לי דף נייר בכתב ידו שבו כתב את שמות חבריו לכנסת הרביעית. "תראי מי היו חברי הכנסת יחד איתי בכנסת הרביעית, לצערי אני היחיד שנותרתי בחיים מאותה רשימה. דוד בן גוריון, גולדה מאיר, משה דיין, פנחס ספיר, מנחם בגין, משה שרת, משה סנה ועוד ועוד. פקחת את אוזנייך? הדגולים שבישראל, אלו היו חברי הכנסת ועוד כמותם. הגיעו הימים ובאה הקריאה לדמוקרטיזציה והתחילו לבחור במרכזים של המפלגות ובהמשך בפריימריז. והנה, אתה צריך ללכת, להפציר שיבחרו בך, להתחנן ולשלם", הוא קובל.

"כשאני נכנסתי לפוליטיקה אדם שרצה להיכנס למפלגה היה צריך להופיע בפני ועדה של שלושה אנשים. הם היו שואלים אותו שאלות ולבסוף ישבה הוועדה ודנה האם לקבלו או לא. כיום אם אתה רוצה להיבחר, אתה חייב להיקשר עם קבלני קולות, לשלם, לממן, זאת דמוקרטיה? זה זיוף. זאת דמוקרטיה משחיתה. בימינו כדי להיבחר אי אפשר שלא להשחית מידות", הוא מתריע. "כמה מועמדים יכולים או רוצים להוציא מכיסם את מאות האלפים או מיליוני השקלים בריצתם אל הפריימריז? ויותר מכך, חברי הכנסת רוצים לשוב ולהיבחר. הם עולים לדוכן ונושאים דברים גם כשאינם בקיאים בנושא הנדון אך התקשורת מתעדת וזה פרסום חינם אין כסף. תרבות הפריימריז השתלטה על הכנסת והכול מכוון אל היעד הזה. איזה אדם איכותי יבוא להיבחר בנסיבות האלו? בדמוקרטיה משפילה שכזו?", הוא תמה.

במהלך כמעט ארבעה עשורים כיהן נסים בתפקידים מגוונים ובעלי השפעה: יושב ראש של שתי סיעות, שר בלי תיק, שר המשפטים, האוצר, התעשייה והמסחר וסגן ראש הממשלה. בשלהי הכנסת ה-13 החליט כי בשלה השעה לפרוש.

"פרשתי בשנת 1996 מהכנסת. מעט קודם, אישיות כלכלית רמת מעלה, טייקון, ביקשה שניפגש. הוזמנתי לארוחת צהריים במלון המלך דוד בירושלים. דיברנו על הא ועל דא ולקראת סיום הוא שאל מדוע עדיין לא פניתי אליו לבקשת תרומה. עניתי לו: 'תיגדע יד ימיני ולא אהיה מוכן לעולם לקבל פרוטה מכל אדם כדי לקדם את בחירתי לתפקיד ציבורי. לא אקנה את בחירתי בכסף. הרי אחר כך אצטרך לשלם לו חזרה. כשראיתי שהנפש של אלה שהולכים לחיים הפוליטיים היא קודם כול מונעת מהשאיפה לקידום מעמדם האישי, והם אפילו מכוונים את ההתנהלות הפוליטית שלהם לצורך כך, אמרתי לא יהיה חלקי עמם. כתבתי מכתב לראש המפלגה שלי נתניהו, והודעתי על פרישתי".

בנימין נתניהו, ראש מפלגתך, עדיין נושא בתפקיד ומועמד שוב לראשות הממשלה.

"מדינת ישראל אפופה במסכת גדולה של בעיות קיומיות ממש. סובבים אותנו אויבים שמייחלים לכלותנו וכאשר אנחנו רואים עולם שונא ומתנכל לנו, בעיות בכלכלה ובביטחון אנחנו נדרשים לשאול מי ינהיג? מי יעמוד בראש מדינה בעלת אתגרים שכאלו? אני מתבונן על הגוורדיה שמסביב והאיש היחיד המתאים, מכל אלה שהיו רוצים לעמוד בראשות ממשלת ישראל, הוא בנימין נתניהו. אין לו מתחרה, לא בקומתו ולא במותניו ולא למטה מכך. נכון, יש לי הערות על התנהלות ראש הממשלה ואני אומר לו אותן, אבל אני רוצה שבראש הנהגת המדינה תעמוד דמות שתהיה מסוגלת להתמודד עם האתגרים העצומים שעומדים לפתחה".

ומה עם החקירות אודותיו? זה לא פוגם בהתאמתו לתפקיד?

"חרף ליקויים באישיות שלו הוא הנבחר מכלל המתחרים, וכפי שאמרתי המועמדים האחרים לא מגיעים למותניו. שיהיה ברור, אני בעד גישה מוסרית, יש לי עמדה וקווים של אתיקה ויושרה ואמינות, אבל אני לא יכול לשפוט ולגבש עמדה כלפי ההאשמות נגדו מבלי שיהיו כל הנתונים בידיי. אני עדיין לא שופט את נתניהו לא לחומרה ולא לזכות. אמרתי לו יותר מפעם אחת: אני בעדך, לא בשבילך אלא בשבילי, כאזרח ישראל".

"לא אמלא את ימיי בריק"

לאחר שעזב את השדה הפוליטי נסים החל להקדיש את ימיו למקצוע עריכת הדין. יחד עם עורכי הדין מוטי רינקוב ואבי סנדרוביץ' הוא הקים משרד עורכי דין מצליח בקומה ה-20 במגדל קומות ברמת גן. את הריאיון עמו אנו עורכים במשרדו רחב הידיים. הנוף הפנורמי הנשקף מחלונו עוצר נשימה. למרות גילו המתקדם הוא לא מרשה לעצמו לנוח על זרי הדפנה וממשיך בעשייה נמרצת בשלל תחומים.

נסים נשוי לרות ואב לחמישה, תושב ירושלים, משכים קום מדי יום בארבע וחצי לפנות בוקר, "מקסימום חמש", הוא מדייק. לאחר קימה והתארגנות הוא יוצא בעשרים לשש מביתו אל עבר בית הכנסת השכונתי. בסיום התפילה הוא שב לביתו, אוכל ארוחה קלה, קורא עיתונים, מתעדכן באקטואליה ונוסע למשרדו שברמת גן. הוא מקפיד על סדר יום עמוס וגדוש. "אני לא מוכן לשבת בבית ולמלא את ימיי בריק. כל עוד אני מסוגל ויכול אני עובד ואומר על כך תודה".

rivki@besheva.co.il