בשבע מהדורה דיגיטלית

מצמיחים מחדש

מוטי סנדר הוא שגריר של גוש קטיף, גם בפייסבוק וגם בין הצמחים המרהיבים במשתלה שלו בגני טל

עפרה לקס , י"ח בשבט תשע"ט | עודכן: 23:35

"חקלאות היא סיכון מטורף. אבל העדפתי לשים את הכסף על הברזלים של החממות". סנדר
"חקלאות היא סיכון מטורף. אבל העדפתי לשים את הכסף על הברזלים של החממות". סנדר
צילום: לירון מולדובן

הכניסה למשתלות סנדר בכניסה לגני טל לא משאירה את המבקר אדיש. דגל כתום עם הכיתוב "עוד אבנך ונבנית", ובסמוך לו דגל ישראל גדול, רומזים על המקום שממנו הגיע לכאן הבעלים של המקום, ובאילו ערכים הוא אוחז.

מוזיקת הרקע מנגנת שיר ישראלי עכשווי. בחורים צעירים, מתנדבי השומר החדש, עובדים כאן עכשיו כדי לפרק את החממות של המשתלה שנולדה בגני טל של גוש קטיף. "במרץ אנחנו רוצים לשתול כאן יער", אומר בעל הבית, מוטי סנדר, "ככה אנחנו, תמיד מסתכלים קדימה, לדבר הבא". סנדר ישתול כאן "משהו שיעשה נחת, שיעשה לאנשים ירוק בעיניים". בתוך היער הזה הוא יגדל מזון על - זן גידול שיאפשר לו להוריד הילוך מעבודת האדמה האינטנסיבית שהוא מתמיד בה כבר כמעט 40 שנה.

אנחנו פוסעים יחד לחלק המשתלה שמוקדש למכירות ליחידים. ביתן גדול ושמח, שלל צבעים ומגוון סוגי שתילים ועציצים מקדמים את פנינו. לאחרונה כלות מוצאות בביתן מפלט מהגשם ובאות להצטלם בו ביום חופתן. זה התחיל מכלה אחת שהצטלמה, המשיך בפוסט שפרסמה ובו היא משבחת את סנדר, והיום האפשרות להצטלם כאן בין צמחים מרהיבים עשתה לה כנפיים וירטואליים דרך הפייסבוק. סנדר פעיל ברשת החברתית בצורה קצת יוצאת דופן לבני גילו, אבל האמת היא שזו לא הפעם הראשונה שהוא מתכתב עם הטכנולוגיה והקידמה צעד אחד לפני כולם.

סופרי הפצמ"רים

לפני קצת פחות מ-20 שנה, כשהאינטרנט בישראל היה בחיתולים, החליט סנדר לפתוח אתר אינטרנט שישמש מין אלבום תמונות של גוש קטיף. הוא חלם על אתר שיציג את היישובים היפים שצמחו בחולות, את החממות הפורחות ואת מוסדות החינוך, וגם יעודד רכישה של תוצרת חקלאית מהגוש. כמה חודשים אחר כך המציאות השתנתה מקצה לקצה.

"בראש השנה תשס"א פרצה האינתיפאדה השנייה", מספר סנדר. "חאן יונס, ששימשה לנו כמעבר לחממה בגני טל, הייתה כולה שחורה מההפגנות. כשגרנו בגני טל, היינו הולכים לים לתשליך. בראש השנה ההוא הצבא הודיע לנו שהוא לא מלווה אותנו. אמרנו אל תלוו, אבל הלכנו, רצינו לראות מה קורה עם המשפחות שהיו במלון שהיה על החוף, הן הרי לא משפחות מהגוש. הגענו, ראינו שלא הייתה שם היסטריה, אבל במוצאי החג לא נתנו להם לצאת באופן חופשי. הוציאו אותם ברכבים ממוגנים ורק אחד יכול היה להוציא את הרכב המשפחתי. זה היה סיפור". לא הרבה אחר כך המלון נסגר ואנשים הפסיקו לבוא לגוש, שסבל מטרור קשה ואכזרי ומהפגזה בלתי פוסקת של פצמ"רים. "אמרתי לעצמי, אם אנשים לא מגיעים לגוש קטיף פנימה, צריך להוציא את הסיפור של גוש קטיף החוצה".

סנדר שינה את הכתובת של האתר לשם המוכר "קטיף.נט". מאתר נינוח הוא הפך לכזה שמעדכן על אירועים ביטחוניים סביב השעון, מציג הודעות קהילתיות ואפילו מעלה מדי שבוע דברי תורה. הפרויקט היה משפחתי. חברה מקצועית בנתה את השלד של האתר, אבל מי שתכנן את המנגנון כדי שבני המשפחה יוכלו לעדכן אותו באופן תדיר היה בנו, בוגר השביעית, אלחנן. "הוא ישב כל החופש, למד איך עושים את זה ובנה". בשלב מסוים הגיע סנדר לראשי המועצה האזורית, שלא היה לה אתר משלה, והציע להם שותפות. "אנשים חיפשו מידע ולמועצה לא היה אתר. הגעתי יחד עם חבר, דוד הרניק מירושלים, והבאנו למועצה תוכנית מסודרת. היה לנו גם רעיון של תוכנית למידה בחירום לתלמידי הגוש במידה והוא ייסגר". הרעיון החל להיתפר, עד שלפתע מישהו שאל למה דווקא מוטי. סנדר הבין את המשמעות ועשה אחורה פנה. ניסיונות מאוחרים יותר של שיתוף פעולה עם המועצה האזורית גם הם לא צלחו. המרוויח העיקרי היה האתר הפרטי.

לאט לאט כבש לו קטיף.נט מקום של אמינות בלב אנשי הגוש, קרוביהם, עיתונאים שחיפשו מקור מידע מהימן וכל מי שהגוש היה יקר לו. "זה היה אתר החדשות של הגוש. בתחתית השולחן בבית שלנו היה מוסתר מכשיר הקשר של המועצה שהיה אצלי באופן לא חוקי, כי מה פתאום שאני אדע מה קורה. אבל היה לנו סוויץ' שהבן התקין לנו. לאורך כל שעות היממה היינו שומעים את הרשת עובדת, אבל כשמישהו מבחוץ היה נכנס הביתה, היינו מיד מכבים אותו כדי שלא ישמעו את הרעשים. לא דבר אחד ולא שניים שמענו בזמן אמת בקשר: את אסון המכינה בעצמונה ואת האסון של דב ורחל קול, שנרצחו על הגשר חודש לפני הגירוש. את כל הפיגועים וכל הפצמ"רים שמענו משם".

לאתר קטיף.נט היה מונה פצמ"רים. "במשך חמש שנים ירו עלינו 6,000 פצמ"רים. אנחנו היינו מעדכנים, העיתונאים וההורים היו נכנסים ושואלים ומבקשים פרטים. עיתון 'הצופה' היה מפרסם בכל יום את מונה הפצמ"רים לפי הספירה שלנו. דובר צה"ל היה מתווכח איתנו אם היה או לא היה". סנדר לא הסתפק בהקלדה. אחרי כל נפילה הוא היה משתדל לעזוב הכול, ולנסוע כדי לתעד במצלמה הדיגיטלית שלו. "זה היה על חשבון החממות, בהחלט. אבל מצאתי בזה עניין, אולי ייעוד".

אלחנן, הבן, סידר לאביו את היכולת לעדכן מכל מקום ובזמן אמת, בתקופה שבה הטכנולוגיה הזאת עדיין לא הייתה קיימת, או לפחות לא נפוצה. "בסופו של דבר הבן קיבל מקום שני בתחרות במכון וייצמן על אפשרות לעדכון אתר דרך הפלאפון. זה היה פרס על חדשנות".

כשהתקרב מועד הגירוש, קטיף.נט הפך לרכז שטח של פעילות המחאה נגד הגירוש. היו בו חומרים על גוש קטיף ותרומתו לחברה ולביטחון, מועדים של הפגנות ולו"ז של הפעולות הנוספות המתוכננות. סנדר והאתר שלו לקחו חלק מרכזי במפגן השרשרת האנושית שכללה 130 אלף איש ונמתחה מניסנית שבצפון החבל ועד הכותל. קטיף נט הפנה אנשים שהיו מעוניינים לקחת חלק במפגן וניתב אותם למקומות הריקים בשרשרת. "באירוע ההוא עדכנו את האתר כמעט בשידור חי", נזכר סנדר בהתלהבות, "אנחנו היינו במרכז שפירא, בבית של הרב דרוקמן. הרב נתן לי את המחשב שלו. אנשים צילמו והורדנו את התמונה. זה לא היה קל כמו היום, זה היה תהליך". באותו יום נכנסו לאתר מיליון גולשים, מספר שיא לאותה תקופה. השרת שאירח את האתר קרס מרוב מבקרים.

"האתר שלכם היה עוגן חשוב, יציב ויצוק של הגוש", כתב צחי פנטון, מפעילי המאבק בהתנתקות כתגובה לאחד הפוסטים של סנדר בנושא, "הוא היה ממש מרכז העצבים של הכול. חדר החדשות, חמ"ל, מוקד, גם של כל מעשי החסד והפעילויות שהיו בגוש. אהבנו אותו מאוד, נהנינו ממנו מאוד, והוא גם שימש אכסניה נהדרת לדברי התורה של אמו"ר זצ"ל מדי שבוע, וכן לכל הודעות המטה המשותף שהקמתי לפני הגירוש. הוא מעלה בנו זיכרונות עצובים וזיכרונות שמחים, ממש כמו ספר מתולדות עם ישראל". את דבריו של פנטון מחזקים מגיבים אחרים מהגוש. בשל ייחודיותו נחקר האתר גם על ידי ד"ר אזי לבן און מאוניברסיטת אריאל.

בימים האחרונים שלפני הגירוש הפסיק סנדר לצלם. הוא לא יכול היה לעמוד בנטל הנפשי של תיעוד האריזות וההכנות לפינוי, ומלבד זאת הגוש היה נראה כמו מסיבת עיתונאים אחת גדולה ומתמשכת גם בלי האתר שלו. לאחר הגירוש החליטה המשפחה בעצה אחת להמשיך ולהפעיל אותו, אבל במתכונת אחרת.

"רצינו שאנשים מגוש קטיף ישמרו על קשר ויתעדו את עצמם בעזרת האתר. כשאלחנן בנה את קטיף.נט החדש הייתה אישה מקסימה שעזרה לנו לעצב אותו בהתאם לצרכים. לכל יישוב היה כותרת משלו עם כמה תמונות מאפיינות של היישוב, ופתחנו 2,000 דפים עם שם של כל משפחה. נתנו לכל משפחה מהגוש כתובת דואר אלקטרוני עם סיומת 'קטיף.נט', כדי שכל אחד יוכל להכניס סיפור או חוויה מהמחשב הביתי שלו. חשבנו בעצם על סוג של פייסבוק". המשפחה חשבה על המיזם קצת לפני שפייסבוק נפתחה לכלל הציבור בעולם. אבל הניסיון שלהם לא צלח. "אני חשבתי שכשכותבים מוציאים ומשחררים, אבל אנשים אמרו לי שזה קרוב מדי לגירוש". מאוחר יותר נפרץ האתר ותכולתו אדירת המימדים, על התמונות והערך התיעודי ההיסטורי שלו, נמוגו לתוך החור השחור של האינטרנט.

מג'נונים בדיונות

מוטי וחנה סנדר הם ממייסדי היישוב גני טל. מוטי לא היה חקלאי במקור, רחוק מזה. בראשית נישואיו הוא עבד במשרה די טובה בבנק, אבל בני הזוג תמיד רצו לגור במושב. השניים לא התעצלו וכיתתו רגליים בין בני ראם לגמזו, והגיעו אפילו למירון. "יום אחד מצאנו מודעה בעיתון שמחפשים משפחות צעירות למושב חדש שעומד להיבנות בין דיונות ודקלים. כתבנו מכתב לפי הכתובת שהייתה רשומה וקיבלנו תשובה: 'אתה מוזמן. להתראות, אהרל'ה'". החתום על המכתב התברר כאהרל'ה צור, חבר מהכיתה של סנדר בנחלים. "נסענו לשם לבקר. זה היה בחורף לפני 40 שנה. הגרעין גר אז בכפר דרום, עוד לא נבנו יישובים של קבע. רק נצר חזני כבר גרו על האדמה שלהם. נסענו עם שני ילדים ישר דרך עזה".

משפחת סנדר הצעירה פגשה קבוצה של 10 משפחות, שאליה רצו להצטרף 17 משפחות נוספות. כל המועמדים היו צריכים לעבור ועדת קבלה ומבחנים שונים ואפילו משונים. "בדקו אם אנחנו עיוורי צבעים. מי שעיוור צבעים לא התקבל, כי היה צריך להבחין מתי בדיוק העגבנייה מתחילה להאדים. זה צבע שלעיוור צבעים קשה לראות". בני הזוג סנדר עברו את הוועדה והגברים התבקשו לחזור בקיץ, בשיא החופשה הגדולה והחום, כדי ללמוד את המקצוע החדש. "כולנו עבדנו במקצועות חופשיים והיינו צריכים ללמוד. במשך חודשיים נסענו כל שבוע מראשון בבוקר ועד חמישי בלילה כדי להכיר את עבודת האדמה". הילדים, במקרה של סנדר שני קטנטנים, נשארו עם הנשים, "אבל לא היה רגע של קיטור". אנשי גני טל החלו לעבוד בחממות של נצר חזני, אחר כך הייתה תחנה נוספת במושב קטיף ורק בקיץ שלאחר מכן הבתים היו מוכנים והמשפחות נכנסו. "עוד לא היו מדרכות", מדגיש סנדר, "היו בתים וביניהם רק חול וחול".

גני טל היה מושב של חקלאים. הטרקטורים היו חלק בלתי נפרד משגרת החיים. "בהתחלה גידלנו לפי הספר. הייתה אפשרות לבחור בין כמה סוגים של פרחים, ולכל אחד היו הוראות איך לשתול וכמה להשקות. קיבלנו חממות וחתמנו על תלוש של הסוכנות. פעם קיבלו מיטה וכיסא מהסוכנות, אנחנו קיבלנו חממות וצנרת ותאורה. רק אחר כך הבנו שזו בעצם התחייבות שצריך יום אחד לפרוע ולשלם. בהתחלה לא היו רווחים. כל משפחה קיבלה סכום מסוים שממנו היא הייתה צריכה לחיות".

אחרי הגידול לפי הספר וצבירת הניסיון הגיעה התעוזה ואיתה גם ההתפתחות. אז גם נולד המותג 'משתלות סנדר'. "בשנת 1985 הגיע קול קורא שחיפש חקלאים שיגדלו צמחי בית במשקים פרטיים. התחלתי מדונם, אחרי זה התרחבתי לעוד דונם, עד שהגעתי ליותר מ-12 דונם של צמחי בית. רוב הסחורה נשלחה לאירופה ליצוא".

סנדר, כמו רבים מחבריו חקלאי הגוש, לא מייחס את ההצלחה לטכנולוגיה או לחריצות העובדים. "לראות את ההתפתחות של גוש קטיף זה נס שרק עוד 200 או 300 שנה יבינו. החקלאות הייתה יש מאין. לערבים הייתה את האדמה הזאת שנים. מחנה הפליטים חאן יונס ישב על הדיונה וממנה ירד עד לים. באזור החקלאי שלהם, המואסי, הם גידלו בשלוש קומות: דקלים, מתחתם עצי גויאבה שיכולים לצמוח מתחת לדקל ועל האדמה גידלו עגבניות ומלפפונים. אבל חוץ מזה, בכל שטח הדיונה מרפיח-ים ועד אלי סיני (מרבית השטח שבו היו היישובים היהודיים - ע"ל) הם לא נגעו. מבחינתם זה היה טאבו. רק מג'נון היה נכנס לעבוד שם".

והיהודים המג'נונים האלה הצליחו לא רע. 65 אחוזים מייצוא ירקות החממה האורגניים בישראל ו-90 אחוזים מירקות העלים ללא חרקים בישראל גודלו בגוש קטיף. 320 אלף טון תוצרת חקלאית קטפו חקלאי גוש קטיף מדי שנה. "בשנה האחרונה בגוש הייתה ברכה מיוחדת במינה. הקופה התמלאה. בשבוע האחרון עוד שלחנו משלוח לחו"ל. לקראת הסוף היה פרויקט 'מאמין וזורע'. קראו לחקלאים לשתול למרות גזירת הגירוש. אנחנו שתלנו שתילים צעירים ונשארנו עם כמויות אדירות. חלק מכרתי לחקלאים במחירים נמוכים מאוד רק כדי שלא לייבש אותם".

חממות במקום פסיכיאטר

שלושה שבועות לפני הגירוש אחד מששת ילדי משפחת סנדר חגג בר מצווה. "ביום רביעי של אותו שבוע סגרו את הגוש. להורים של חנה לא נתנו להיכנס פנימה. הם אמרו לחיילים שיש בר מצווה לנכד שלנו, אבל הם ענו להם 'לא, לא תיכנסו'. לשבת הזמנו המון אורחים ולא אישרו להם להיכנס. היינו צריכים להוציא אישורים לכל אחד. היו משפחות שלילדים נתנו ולהורים לא, היה בלגן".

חודשים אחדים לפני העקירה מגוש קטיף החלו לדון בתוך גני טל, כמו בכל היישובים מסביב, מה עושים. הייתה קבוצה שהחליטה למצוא לכולם מקום יישוב חלופי ולקדם את האפשרות שכל תושבי המושב יוכלו לגור שוב יחד, וכנגדם אנשים שחששו שנקיטת מעשים בפועל תחליש את המאבק כלפי הפוליטיקאים, ואת התפילות כלפי שמיים. הדיונים היו קשים ומרים. זה לא היה דיון תיאורטי - מעל כולם הונפה החרב החדה של עקירת כל המוכר והידוע, תלישה שלהם ממפעל חייהם וגדיעה של אמונה חזקה ושל דבקות במשימה. המתיחות הגיעה לשיא והלב התכווץ בצער.

"בשבת האחרונה בגני טל בית הכנסת היה מפוצץ באנשים. ניגשתי לרב שלנו, הרב גבי קדוש, ואמרתי לו" יכול להיות שזו השבת האחרונה. אנחנו בנינו את בית הכנסת הזה בידיים, הרמנו את הרעפים בעצמנו, בוא נגיד תודה לבית הכנסת, ניפרד ממנו. אנשים התפללו פה, עשו פה ראש השנה ויום כיפור, בכו כאן". הרב לא רצה לשאת דברים אבל אפשר לסנדר לדבר עם הציבור. "התחלתי לשיר 'מכניסי רחמים', אחר כך דיברתי על כל מה שהיה. אמרתי: בואו ניקח על עצמנו משימה. ביום שלישי או רביעי אנחנו יוצאים מפה וכולם יודעים שבחפץ חיים מחכים לכולנו. אם כך יהיה, ונגיע לשם, שאף אחד לא יגיד 'אמרנו לכם' לאלה שאמרו שהגירוש לא יקרה. והפוך, אם יתברר שפתאום מתבטלת הגזירה ואומרים תחזרו הביתה, שהמחנה השני לא יגיד אמרנו לכם. בואו נקבל את זה על עצמנו".

סנדר היה מאלה שחשבו שהגירוש אכן יתרחש. "אספתי את הילדים ואמרתי להם שאנחנו חייבים להמשיך קדימה". הוא ואשתו החליטו לצאת מהגוש ערב לפני שהחיילים מגיעים הביתה ועוקרים אותם, כפי שהבטיחו לאמה של חנה, "היא ניצולת שואה וביקשה שלא נתעמת עם חיילים". לא כל הילדים קיבלו את זה. אחת שטפה את הבית שעה לפני שיצאו, כי אולי המשפחה עוד תחזור, בת אחרת, שהייתה בסוף שנות התיכון שלה, נשארה עוד שבועיים בגוש כחובשת מד"א. בן אחר, עתודאי במכון לב, יצא עם ההורים כדי להיות איתם וחווה משבר גדול. "הבן שרק חגג בר מצווה לא זוכר הרבה ממה שהיה שם. קטעים שלמים נמחקו לו מהזיכרון".

גני טל הוא היישוב היחיד מיישובי הגוש שעבר כולו, כחטיבה אחת, לחפץ חיים ומשם למגורים זמניים ביד בנימין. אחרי שבע שנות המתנה עברו תושביו ליישוב החדש הסמוך, שנושא את השם גני טל. בתקופת יד בנימין חזר סנדר לעסוק בחקלאות, למרות שזו לא הייתה התוכנית.

"החלטתי שאני לא חוזר לחקלאות. הייתי בן 55 וזה מספיק. העסק נסגר והייתי בטוח שכל עם ישראל לפחות ירצה אותי לעבודה, הרי היו לא מעט אנשים שהכירו אותי דרך האתר. אמרתי לעצמי: בטח אנשים יגידו 'בוא, תעבוד אצלי' אבל לא מצאתי אפילו אחד".

חנה, שמצטרפת אלינו לשיחה, מחזקת את דבריו. "כל מה שהיו מציעים היה מתקבל", היא אומרת בכנות. חנה איבדה גם היא את מקום עבודתה בעקבות הגירוש. היא עבדה במרכז קטיף למחקר ופיתוח בגוש, "וביום האחרון", אומר סנדר, "פיטרו אותה". אחרי הגירוש היא התחילה לעבוד במועצה האזורית נחל שורק, "כי לא משנה מה, העיקר שתהיה עבודה".

מה שבכל זאת גרם לסנדר להקים את המשק מחדש היה הבן הצעיר. "ישבנו במטבח והוא אמר לחנה: 'אז מה, עכשיו נהיה עניים? אבא לא הולך לעבודה'. אמרתי לו: 'יהודה, מחר אבא הולך לעבודה'". והוא הלך והקים מחדש משק קטן במושב ערוגות, לשם הגיע הציוד החקלאי שלו אחרי העקירה. "אחרי שנה וחצי בא בעל הבית של המשק בערוגות ואמר לי: תשמע, צריך להחליט מה עושים, אתה נשאר או לא, עושים שותפות או לא. אמרתי: בוא נעשה שותפות. אז הוא ענה: רק תדע לך שאני עובד בשבת. אמרתי: טוב, תן לי זמן להתארגן ולצאת מכאן". הוא מצא אדמה בחפץ חיים והעביר את המשתלה לשם. כעבור תקופה העביר אותה שוב, הפעם לכניסה למושב גני טל. "שלוש פעמים פתחנו אחרי הגירוש".

סיפורם של החקלאים איננו פשוט. רובם המכריע של חקלאי הגוש לא חזר לעבוד, ואלה שכן היו צריכים להמר ולהאמין. "למורים ואנשי רפואה שומרים את מקומות העבודה. לעצמאים זה יותר קשה, אבל בסוף הם מעבירים את המכונות ומתחילים לעבוד. בחקלאות, עד שמתחילים לראות מכירות והכנסות לוקח לפחות שלוש שנים, ובינתיים הכספים של הפיצויים נאכלים. זה סיכון סופר מטורף ובלי אמונה אי אפשר. לא איש אחד ולא שניים שאלו אותי למה אני עושה את זה. אמרתי שאני מעדיף לשים את הכסף על הברזלים של החממות ולא על פסיכיאטר. וגם ככה השתגעתי, היא", הוא מצביע על חנה, "יכולה להעיד".

גוש לעם

אל חנות המשתלה נכנסת לקוחה מבאר יעקב. סנדר מזהה אותה. הוא מודה לה על כך שהיא מגיעה משם עד לכאן כדי להשיג את מבוקשה. "כאן נחמד לי", היא אומרת וסנדר מחייך. "השולחן הזה", הוא אומר ומצביע על עמדת המוכר, "יכול לספר לך הרבה דברים שהוא שמע. אנשים רואים בנו מבוגרים, סבא וסבתא שיש להם זמן, אז המחשבות מתחילות להתגלגל במין משחק אסוציאציות. אנחנו מדברים הרבה עם הקונים, לא רק על גוש קטיף". לא רק, אבל גם.

חנה ומוטי אומנם יצאו מביתם שבגוש לפני שהגיעו החיילים, אבל הם השאירו להם דרישת שלום לא פשוטה לקריאה, מכתב מרגש וכואב פרי עטה של חנה. "שלום רב לך חייל יקר", כתבה, "לא, אין זו חולשה, אין זו כניעה. נכון שאנחנו לא כאן עכשיו. אין לי את הכוח הפיזי והנפשי לחכות לך כאן בביתי". חנה מתארת לחיילים את קורות המשפחה בגוש, את הולדת הילדים והנכדים, את המשק שטיפחו ואת הערכים שהיו נר לרגליהם ובהם אמונה ואהבת הארץ. "אני קמה והולכת. אני הולכת בצער נוראי... אני הולכת בחולשת ידיים ורגליים. זו מציאות שמי שאינו חלק ממנה לעולם לא יכול להבין... אך אני יודעת - אנחנו ניצחנו! ניצחנו כי אנחנו כאן היום, ניצחנו כי התמודדנו עם כל הקשיים במשך השנים... ניצחנו כי נאבקנו מתוך אמונה בבורא עולם ואהבת עמו, ניצחנו כי אמונתנו בבורא עולם אינה על תנאי". את מכתבה חתמה חנה בכך שהיא אוהבת את החייל שקורא את המכתב ומבקשת להתייחס לילדיה שיחכו לחייל המגרש באופן מכובד.

כשהגיעו פרחי טיס לעקור את הילדים מהבית, היה חייל אחד שהגיע ושב על עקבותיו שלוש פעמים. הוא כתב לחנה מכתב תשובה ובו טען שמעולם לא קיבל כזה פרק בציונות. אל בני הזוג מגיעות קבוצות שמסיירות בסביבה ושומעות מהם על מה שהיה בגוש, ועל קורותיהם מאז. "כשחנה מקריאה את המכתב זה הופך את הלבבות של האנשים", אומר סנדר, וחנה מוסיפה: "כולם מוציאים את הטישואים".

"יש אוכלוסיות רבות שמגיעות לכאן. אנחנו סוג של שגרירות, חשוב לנו לספר מה היה", אומר מוטי, ומשתף במפגש לא שגרתי שחווה. "פעם הגיעה אלינו מישהי מקק"ל הביתה כדי להסדיר עניינים כספיים. ראיתי שהיא לא מרגישה בנוח. שאלתי אותה מה מפריע לה, אז היא אמרה לי: 'אני הייתי חיילת בגירוש, וזו פעם ראשונה שאני יושבת עם אנשים מהגוש. מתהפכת לי הבטן ואני לא יכולה להסתכל עליך מרוב בושה'. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא הרגישה שהיא מדברת עם בני אדם מהגוש. הרי חינכו אותם להתנהג כמו רובוטים".

"בגוש היינו מאוד סגורים בתוך עצמנו וכאן אנחנו עם הקיבוצים מסביב ופוגשים הרבה אנשים", מוסיפה חנה על דברי בעלה, "הם לא תמיד יודעים שאנחנו מהגוש, והרבה פעמים נרתעים לאחור כשהם מגלים שזה כך". היום כבר אולי אין קטיף.נט, אבל סנדר ממשיך בתפקיד שנטל על עצמו אי אז בגוש. המפגשים האנושיים הם רק צד אחד, הפייסבוק הוא הצד המשלים. הוא כותב על לא מעט נושאים, ככל העולה על רוחו, אבל כמעט תמיד שותל את הקשר לגוש. באופן הזה, סיפורו של הגוש ממשיך לחיות בעולם הווירטואלי הרחב.