אי שם בסוף העשור הקודם, כשעם ישראל שוב מצא את עצמו עוסק בתחביב המועדף עליו – הבחירות, בתשדיר הבחירות של הבית היהודי הסתובבו במעגל סנדלי שורש, ספר אורות וכיפה בסגנון מרכז הרב, לקול צלילי הלהיט המגזרי "או-או-או-איי-איי-איי" משנות השישים.
רק עשר שנים עברו מאז, והתשדיר נראה היום נאיבי עד מופרך. מאז אותן בחירות הספיק הבית היהודי לצלוח שש שנות נפתלי בנט ואיילת שקד, ואת הדיבורים הנחושים של פרופסור הרשקוביץ על שמירת הזהות היהודית של המדינה החליפו התנגחויות של בנט עם ראש הממשלה על מנהרות ותיק הביטחון. גם את השפמים המרובים, כמובן, החליפו קרחת בוהקת לצד שיער שחור גולש.
הקמת מפלגת 'הימין החדש' של בנט ושקד השאירה מאחוריה עיי חורבות במפלגת הבית היהודי. עוד בימים אלה מטכסים חברי המרכז והנהלת המפלגה עצה כיצד לצאת מהמצוקה התקציבית והפוליטית שאליה נקלעו. בסקרים השונים לא מצליחה המפלגה לעבור את אחוז החסימה, אחרי שהשיגה 8 מנדטים בבחירות האחרונות ו-12 באלו שלפניהן. הסיטואציה הפוליטית היא קשה, אבל אפשר שמדובר כאן בתהליך עומק שהוא הרבה יותר מפוליטיקה. יש שיאמרו שאחרי עשרות שנים של השתייכות מגזרית ברורה ודפוסי הצבעה בהתאם, המיינסטרים של הציונות הדתית מבקש להיפרד מהתיוג הזה, ולהתמזג עם הציבוריות הישראלית מבחינה חברתית ופוליטית.
"השאלה שתקבע את גורל המפלגה הדתית-לאומית היא כיצד תיראה הרשימה של הבית היהודי והאיחוד הלאומי בסופו של תהליך", טוען פרופ' אשר כהן מאוניברסיטת בר אילן. "זה שהציבור הדתי-לאומי מחולק לשלושה חלקים מרכזיים, זה דבר שאנחנו מכירים כבר הרבה זמן ממחקרים. יש שני קצוות מובהקים – תורני וליברלי – וביניהם יש את המיינסטרים, שנע בסוגיות השונות בין שני הקצוות האלה. עד היום הציבור הזה התרכז סביב מפלגת הבית היהודי יחד עם האיחוד הלאומי שהיא מפלגה יותר תורנית. לטעמי, היה צריך ליזום מהלך מושכל ומתוכנן כבר בבחירות הקודמות, שיחלק את מפלגות הציונות הדתית למפלגה תורנית שתאחד את תקומה ו'יחד', ואת הבית היהודי לפתוח גם לציבורים כלליים, אך בהובלה דתית לאומית. היות שזה לא קרה, זה התפוצץ בסוף בצורה לא מבוקרת והביא אותנו למשבר הנוכחי".
כהן מסביר שהמציאות החדשה שנוצרה, שבה מפלגת הימין החדש אינה דתית-לאומית באופן מוצהר ומאידך האיחוד הלאומי מייצגת תפיסת עולם תורנית יותר, השאירה את אותו מיינסטרים קרוע לגזרים, כפי שזה בא לידי ביטוי בסקרים. "חלק מהמיינסטרים לא רואים בעיה במפלגה חילונית-דתית, והם אכן עברו לימין החדש. הייתי מעריך שמדובר בשלושה מנדטים מתוך האלקטורט שלהם. אבל השאלה מה יקרה עם השאר. הם אומנם לא אוהבים את השימוש במונח מפלגה מגזרית, אבל בסופו של דבר זה מה שהם רוצים. במובן הזה, רשימה שתורכב בצורה מושכלת בבית היהודי יחד עם האיחוד הלאומי היא המפתח להחזיר אותם חזרה".
תנועת המטוטלת של המיינסטרים, כך מנתח כהן, מושפעת מהמתח המתמיד של אנשיו בין הצרכים המגזריים לרצון להיות חלק אינטגרלי מהחברה הישראלית. בעוד שבעבודה, בלימודים, בתרבות וברוב הנושאים הפוליטיים רואים אנשי המיינסטרים את עצמם כישראלים ללא הסתייגויות, הרי שבתחומים אחרים הם מוצאים את עצמם על כורחם עוסקים בעניינים מגזריים, ואף זקוקים לייצוג פוליטי בהם. "בכל הנוגע למערכת החינוך, רובו המכריע של המיינסטרים לא רוצה לשלוח את ילדיו לבתי ספר מעורבים. הוא ישלם שכר לימוד יקר בשביל תוספת של שעות תורניות. זה מטריד אותו מאוד – הרי משפחה שיש לה בן במכינה, בת באולפנה ועוד אחד ביסודי, יכולה להגיע ל-3000 שקלים בחודש רק על שכר לימוד. זאת סוגיה מגזרית, והיא זקוקה לייצוג פוליטי כדי לקדם אותה. כך הדבר גם לגבי פעילויות תורניות שרוצים לקבל בעבורן תקצוב מהמדינה, תמיכה בבתי כנסת ובעוד תחומים רבים שבהם גם המיינסטרים מוצא את עצמו פתאום מגזרי בעל כורחו".
מחיר ההשתלבות: דת ומדינה
אבל לא רק בצרכים המגזריים הטכניים קיים הקונפליקט, אלא גם בערכים שמייחדים את הציונות הדתית על פני שאר התנועות הימניות והפוליטיות. הבולטת שבהם, כמובן, היא סוגיית דת ומדינה. "אנחנו מוצאים קורלציה בין מידת התורניות ובין דפוסי ההצבעה בציונות הדתית", אומר חוקר הציונות הדתית ד"ר חנן מוזס. "בצומת הבחירה של היחיד הדתי-לאומי בין מפלגה מגזרית למפלגה כללית, הוא משקלל גם את הסוגיות של דת ומדינה יחד עם הצרכים המגזריים. בדרך כלל הצד הליברלי מתנגד גם להתערבות של המדינה בסוגיות של דת, ומעדיף אמנות חברתיות וחופש דת, וגם נוטה לברוח יותר מהתיוג המגזרי ולשלם את המחיר של קיצוץ במשאבים של המוסדות הדתיים-לאומיים. זה כמובן לא בהתאמה מוחלטת, אבל יש נטייה כזאת".
לדעת מוזס, התופעה הזאת אינה חדשה וייחודית לבחירות הללו, אלא המשך של דפוס הצבעה שהתחיל בסביבות ימי הסכם אוסלו. "אנחנו מכירים כבר שנים ארוכות בערך חמישה-שישה מנדטים מהציונות הדתית שמצביעים ליכוד, ובזה הם מבכרים את הרצון להשתלבות על פני הצרכים המגזריים והערכים של מדינה יהודית. גם אנשי שמאל מהציונות הדתית עברו להצביע ליש עתיד ולעבודה. מאז שבנט נכנס לבית היהודי חלק מהם היו מוכנים לבוא לבית היהודי, והיום חלקם בימין החדש, אבל המצב של הבית היהודי היום הוא בסך הכול שיקוף של החלק בציונות הדתית שמכריע בסופו של דבר לטובת המגזריות. אם תחזור לתקופה של לפני בנט, בחירות 2009, זה היה הנפח של המפלגה גם אז".
לעומת כהן, עמיטל בראלי, מנכ"ל ארגון 'חותם', סבור שהמשבר הנוכחי הוא בלבול שנולד כתוצאה משש שנות בנט ושקד, אך אינו מעיד על תהליך עמוק יותר מזה. ההליכה אחרי השניים במשך השנים האלה, לדעתו, הוליכה את הציונות הדתית שולל אחרי השקפת עולם שזרה לה, אך לא עקרה את השקפת העולם המקורית שלה מן היסוד. "הציבור התרגל לגיבורי התרבות האלה, קשה מאוד להסביר עכשיו את ההבדלים המאוד משמעותיים בין התפיסות", הוא אומר. "זה חזיון תעתועים, שאנשים התרגלו לכך שהם אנשי המפתח שמביאים את ההישגים. לאורך כל הזמן הייתה התכחשות לכך שהם לא מביאים איתם את הערכים של הציונות הדתית, והיום אנחנו אוכלים את פירות הביאושים האלה".
לפי בראלי, השלב הבא הוא תהליך של בירור ויציאה מחדש לדרך הישנה של הציונות הדתית. "זו ההזדמנות של הציבור הדתי-לאומי להוליד את עצמו מחדש, וזה מחייב אותו לעשות בירור שהיה צריך להיעשות כבר מזמן. ברור לי שהמיינסטרים הדתי-לאומי מבין שהערכים צריכים להישאר אותם דגלים שהנפנו עד תקופת בנט. זה נכון שיש משבר שמצריך בירור, אבל הוא לא מביא לנטישה של הדגלים האלה. זה תהליך הפשרה של ערכים שהוקפאו".
לא מתבדלים, מניפים דגל
את שתי התפיסות סביב מקומה של הציונות הדתית בפרק זה של ההיסטוריה, ייצגו בוויכוחים מרובים שני ראשי המפלגות דהיום – הימין החדש והאיחוד הלאומי – בזמן שעוד היו חברים לסיעה. זה לא סוד שבזמן שבנט התרחק מנושאים של דת ומדינה, סמוטריץ' הרבה להעלות אותם על נס, וגם לא חשש להיכנס לעימותים פומביים עם ראש המפלגה שלו. אביו של בצלאל סמוטריץ', הרב אבי סמוטריץ', רב היישוב יתיר, רואה בשתי הגישות הללו שתי דרכים לייצר השפעה ציבורית. "נפתלי רצה לצאת מהמגזריות, כדי להשפיע על קהלים רחבים יותר ובעצם להיטמע בהם", הוא אומר. "אנחנו לעומת זאת דוגלים בגישה של 'ומקרבן לתורה', כלומר שהערכים חייבים להישאר אבסולוטיים והמגמה היא לקרב את כלל הציבור אליהם ולא ההפך. אנחנו מניפים את הדגלים של התורה הכי גבוה שאנחנו יכולים, עם הרבה ביטחון עצמי בצדקת הדרך, וקוראים לכולם לבוא ולהצטופף סביבם".
בצורה שבה הוא מנתח את המציאות, המשבר הנוכחי כמעט חסר משמעות, מפני שאנחנו נמצאים בתהליך נרחב יותר – והוא דווקא התרחבות והעצמה של הציבור הדתי-לאומי. "העולם כולו חווה היום משבר זהות, וזה בא לידי ביטוי גם בעם ישראל. מרגע שהציונות עזבה את ערכי התורה, היא ניסתה להיאחז בערכים אחרים אבל זה לא החזיק מעמד. כיום יש חיפוש גדול אחר זהות. מאחורי הפוסט-מודרנה והאנרכיזם של כל הערכים השמרניים, מאחורי העיסוק באגו ובאני, יש בסוף נפשות שמחפשות זהות. לכן התפקיד הגדול של הציונות הדתית הוא דווקא לבטא את הערכים האלה, עם הרבה ביטחון עצמי בצדקת הדרך ובצורה הכי מקורית ונקייה שיש".
הרב סמוטריץ' מוסיף ומבאר את הצורך בציבוריות דתית לאומית דווקא, ולא רק במעגל השפעה של יחידים שדוגלים באותם ערכים. "הציבור נותן מכפיל כוח לעומת השפעה של יחיד. אני לא בעד להסתגר בגטאות, ההפך, אבל אני סובר שצריך להישאר צמודים לדגלים ולערכים שלנו. אני לא מגזר, אני דגל. הערך של הציבור הוא שכשרואים ציבור שלם שעוסק בכל תחומי החיים – בביטחון, במדע, ברפואה, בהייטק - ועם זאת עושה את זה על פי ערכי התורה, זה מלמד שאפשר לקיים חיים שלמים של עם על פי הערכים האלה. זה מה שבסופו של דבר יסחף אחריו את הציבוריות הישראלית כולה".
לאור הדברים האלה, הרב סמוטריץ' אינו מייחס חשיבות למשבר הנוכחי, וטוען כי העיסוק צריך להיות יותר בפעולה הנדרשת ופחות בקביעת הנקודה המסוימת שבה אנחנו נמצאים על ציר הזמן של התהליך. "השינוי שאליו אני חותר יכול לקרות מחר או בעוד שנים, זה לא אמור לעניין אותי", הוא אומר. "הרי בדיוק באותה מידה יכול להיות שהמשבר הנוכחי הוא הבירור האחרון לפני הפריחה של הציונות הדתית. אני מתרכז בלהבין את המשימה שלי ולפעול. מה שבטוח, שככל שאניף את הדגלים שלי גבוה יותר – כך אקצר את התהליך הזה".