דיבור מלוכלך

היועמ"ש מנדלבליט והמפכ"ל אלשיך מזיקים לעצמם ולמערכת כשהם מדליפים באופן מלוכלך פרטים מחקירות נתניהו

שלמה פיוטרקובסקי , י"ט בשבט תשע"ט

סייג לחוכמה שתיקה. מנדלבליט, אלשיך
סייג לחוכמה שתיקה. מנדלבליט, אלשיך
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

1

פעמיים בתוך פחות משבוע פורסמו במהדורת החדשות של ערוץ 12 ציטוטים מתוך "שיחות סגורות" שנגעו למה שמתרחש בחקירות ראש הממשלה.

ראשון המצוטטים היה היועמ"ש מנדלבליט, שבנוסף לציטוטים בשמו גם התראיין באופן גלוי לדנה וייס בעודו פוסע ברחוב בתל אביב. השני היה המפכ"ל לשעבר אלשיך, שידע באותן "שיחות סגורות" שתוכנן צוטט השבוע כיצד יסתיים תהליך בחינת הראיות על ידי היועמ"ש, ומה יחליט מנדלבליט לעשות עם נתניהו.

ברשותכם נתחיל מהפרקטיקה המטונפת. הרי צריך להיות תמים באופן פתטי כדי להאמין שמדובר בשיחות שניהלו מנדלבליט או אלשיך בליל שבת עם חברים או במהלך ארוחת צהריים בקפיטריה עם קולגות, שיחות שמישהו מנוול הדליף לעיתונאים את תוכנן ללא רצונם וללא ידעתם של המצוטטים. כל מי שמבין משהו בתקשורת יודע שזה לא הסיפור. מדובר בדרך עלובה במיוחד להעביר מסרים באמצעות התקשורת בלי לשאת לכאורה באחריות לתוכן הדברים. ולכן, למרות שבסופו של דבר הדברים מתפרסמים בבמה הכי פומבית שיש, צריך להסתכל על הפרקטיקה הזאת גם בהיבט של "ארור מכה רעהו בסתר".

ולגופם של דברים, קשה להבין איך אנשים חכמים ואינטליגנטים באמת כמו אלשיך ומנדלבליט, לא מבינים את הנזק שהם עושים לאמון הציבור במתרחש בחקירות נתניהו. אפשר ליילל כמה שרוצים על הטקטיקות שבהן נוקטים ראש הממשלה ואנשיו כדי לערער את האמון הזה, אבל הטקטיקה הזאת היא נתון, לא משהו שצפוי להשתנות. ההתמודדות עם המצב הזה צריכה להיות קודם כול חכמה, וסייג לחוכמה הוא כידוע שתיקה. מה מרוויחים אלשיך או מנדלבליט כאשר הם מספקים לראש הממשלה ולמקורביו פעם אחר פעם הוכחות לכאורה שמדובר במשחק מכור? מה זה מוסיף לאמון הציבור במערכות האכיפה? הנזק כמובן כבר נעשה, אבל לפחות להבא, עד לסיום התהליך, כדאי להמליץ לחברים הנכבדים ביועמ"שיה, בפרקליטות ובמשטרה פשוט לשתוק, לא להגיד כלום. בוקר טוב, חג שמח, שבת שלום ותו לא.

2

שקיפות גם במערכת המשפט

מעטפה סגורה וחתומה הוגשה השבוע לעיונו של בית המשפט המחוזי בירושלים, במסגרת עתירה שהגישה התנועה למשילות ודמוקרטיה בעניינו של מאגר יהלום. סביר להניח שמעודכם לא שמעתם על מאגר המידע הזה, אבל מי שאי פעם רצה, רוצה או ירצה להתמנות לשופט, מאוד מתעניין במה שכתוב בו. המעטפה כללה תדפיס מתוך המאגר, הכולל את כל המידע שמערכת המשפט אוספת על מועמדים לשיפוט. ציונים בקורס השפיטה, חוות דעת ועוד ועוד. דבר קיומו של המאגר הסודי נחשף לאחרונה על ידי 'ישראל היום', ואז גם התברר כי מערכת בתי המשפט לא רשמה את המאגר אצל רשם מאגרי המידע במשרד המשפטים, כפי שלכאורה מחייב אותה החוק.

מאחר שהנהלת בתי המשפט לא ביצעה עד היום את הרישום, החליטה התנועה למשילות ודמוקרטיה לעתור בדרישה לחייב את רישום המאגר כחוק. ולמה זה חשוב? בעיקר בגלל שההכרה בכך שמדובר במאגר מידע כמשמעותו בחוק מטילה על מי שמחזיק במאגר שורה של חובות, שהנהלת בתי המשפט לא רוצה להתחייב בהן בכל הנוגע למאגר הזה. ישנן חובות טכניות, ברמת אבטחת המידע וכדומה, אבל יש גם חובות נוספות שעיקרן הוא שקיפות כלפי מי שמידע אודותיו קיים במאגר. כך למשל מי שמחזיק במאגר מידע חייב לאפשר למי שקיים אודותיו מידע במאגר לעיין במידע הזה, לבקש להתייחס אליו ולתקן אותו או אפילו לבקש למחוק אותו. במערכת לא רוצים את כל כאב הראש הזה ולכן מעדיפים להתכחש לעובדה שמה שיש להם ביד הוא מאגר מידע כהגדרתו בחוק.

כעת תגיע הסוגיה המוזרה הזאת לפתחו של בית המשפט המחוזי, אשר יידרש להכריע בה. קשה להאמין שהוא יוכל להתעלם מהתחושה שהחריפה בעקבות אירועי השבוע האחרון, שמשהו עמוק מאוד זקוק לניעור בהליכי מינוי השופטים. גם אם הדרך עד לשקיפות מלאה של ההליך עוד ארוכה מאוד, צעד ראשון קטן צריך להתרחש, במיוחד שכבר כיום החוק על פניו דורש זאת.

3

הפצע מאוד קיים

מותו של יהודה ביאדגה ז"ל מכדורי אקדחו של שוטר בסוף השבוע האחרון עורר לחיים את הסוגיה הטעונה של יחס המשטרה ליוצאי אתיופיה. כל מי שמכיר את הנושא יודע שמדובר בסוגיה טעונה מאוד וכואבת מאוד. עיקרה של הבעיה נעוץ במה שמכונה בשפה המקצועית המכובסת "שיטור יתר". צמד המילים הזה נשמע כמו איזה עניין אדמיניסטרטיבי, אבל בשטח מדובר בסוגיה כואבת מאוד. פרקטיקה שקברה, ממש כך, את חייהם של עשרות רבות אם לא מאות של נערים בני העדה האתיופית, ופערה פצע עמוק במרקם היחסים שבינם, בני משפחותיהם וסביבתם, ובין החברה הישראלית.

אם אתה נער ישראלי רגיל שהולך ברחוב בלילה ומבחין לפתע באור התכלכל המבשר את בואה של ניידת משטרה, אתה בדרך כלל לא תתרגש. אולי אפילו תחוש תחושת ביטחון רבה יותר. אצל נער אתיופי זה אחרת. אם אתה בחור צעיר שנוהג ברכב ספק אם אתה תמיד מקפיד לדעת איפה הרישיון או תעודת הזהות שלך. צעיר אתיופי יקפיד תמיד להחזיק במקום נוח לשליפה תעודה מזהה, כי כל מפגש עם המשטרה עלול במקרה שלו להסתיים לגמרי אחרת. מילה לא במקום ליד שוטר, תנועה תמימה לגמרי שנראתה לשוטר חשודה, ולפעמים אפילו זה לא, הספיקו כדי להביא הרבה מאוד נערים אתיופים ללילה בתא המעצר. אני לא יודע אם חוויתם פעם היתקלות עם המשטרה, אבל שוטרים הם עם מאוד רגיש, כולם תוקפים אותם. ומי שחוקר תלונות על תקיפת שוטרים הוא כמובן הגוף האובייקטיבי מאוד - המשטרה.

חייו של נער שבילה לילה בתא המעצר, וכעת נמצא חודשים ארוכים, לעיתים גם יותר, בסטטוס של חשוד, השתנו מעתה לנצח, גם אם מעולם לא יוגש נגדו כתב אישום. הבעיה היא שלפעמים, הרבה יותר מדי פעמים, כן מוגש כתב אישום, ואם אין לנער איזה מזל מיוחד עם סנגור יצירתי ומצלמת אבטחה בשטח הוא גם יורשע. כי מול בית המשפט יש מילה שלו מול מילה של השוטר, ועכשיו למי לדעתכם השופט יאמין? מי שאתרע מזלו וזה מה שקרה לו, כבר מסתובב עכשיו כשעל מצחו מוטבע אות הקין "עבריין". ואות הקין הזה לא נעצר במרחב האישי. תחשבו על האח הקטן שאחיו הבכור הוא עכשיו "עבריין". תחשבו על האחות, מה זה עושה להורים. תחשבו מה קורה לסביבה שמאבדת את האמון בחוק ובמה שהוא מייצג.

אז הפצע הזה קיים מאוד, פעור לרווחה, ומי ששמע השבוע את דוברת המשטרה מתראיינת מבין גם שבמשטרה למרבה הצער עוד לא הפנימו את חומרתו. אבל, וכאן מגיע אבל גדול מאוד, לא בטוח בכלל שכל זה קשור לסיפור העגום מאוד של יהודה ביאדגה ז"ל. מי שעקב במהלך השבוע האחרון אחרי הסיפור הזה שמע וקרא בוודאי גם את העדויות שלפיהן השוטר שירה היה נתון בסכנת חיים מיידית. מוקדם לקבוע מה באמת קרה במקרה הנורא הזה, שבו בחור צעיר קיפח את חייו ככל הנראה על רקע מחלת נפש שבה לקה, אבל לפני ששופטים את המקרה הזה בהקשר הרחב של יחסי המשטרה עם יוצאי אתיופיה צריך קודם כול להיות בטוחים בעובדות, ובמקרה הזה העובדות עדיין ממש לא ברורות.

***הפינה הכלכלית***

מחיר למשתכן המשונמך

המשנה ליועמ"ש, ארז קמניץ, חתם השבוע על חוות דעת המצמצמת את זכויותיהם של הזוכים בהגרלות מחיר למשתכן. מנגד מקווים במשרד האוצר שחוות הדעת תקל משמעותית על הביורוקרטיה הכרוכה בפרויקטים הללו ותקצר את הזמן עד לקבלת הדירה.

בשביל להבין במה מדובר צריך להקדים כמה מילים על הליכי בנייה בישראל והקשר שלהם לתוכנית מחיר למשתכן. כאשר יזם רוכש קרקע ממינהל מקרקעי ישראל הוא עושה את הרכישה על סמך תוכנית המתאר הקיימת באותו אזור, אשר מגדירה בין היתר את מספר הדירות שאפשר לבנות על הקרקע. אולם לאורך השנים נוספו לחוק התכנון והבנייה הנחיות המאפשרות בתנאים מסוימים לקבל את האפשרות לבנות על קרקע כזו יותר דירות (תוספת שבס-כחלון). ההליך לבקשת התוספת מכונה "הקלה", והוא מתבצע בשלב שבו היזם מגיש את התוכניות לצורך קבלת היתר.

על פי החוק כל מי שמחזיק בקרקע סמוכה לקרקע שעליה נבנה הבניין או שעלול להיפגע מהתוספת, יכול להגיש התנגדות לבקשת ההקלה, וההתנגדות שלהם צריכה לעלות לדיון לפני ההחלטה בבקשה. מכרזי מחיר למשתכן מתבצעים כיום בשלב שבו הקבלן כבר רכש את הקרקע (שלפי התוכניות אמורות להיבנות עליה מספר מסוים של דירות), אך לפני השלב שבו הקבלן מוציא את ההיתר. לאור זאת נוצר מצב שבו לא פעם הזוכים, שהם הרוכשים הפוטנציאליים, לא אוהבים את בקשות ההקלה לתוספת דירות בבניין, תוספת שלכאורה עשויה לפגוע באיכות חייהם. מה עשו אותם זוכים? פנו והגישו התנגדויות לבקשות ההקלה, וזאת על פי החוק.

אולם במשרד האוצר מאוד לא אהבו את התופעה, משום שפעם אחר פעם היא יצרה עיכובים משמעותיים בתהליך הוצאה היתרי הבנייה בפרויקטים של מחיר למשתכן. זאת בשעה שעקב האכילס הכי משמעותית של התוכנית עד היום היא פרק הזמן הארוך, יש שיאמרו ארוך מדי, בין הזכייה לאכלוס. לאור זאת פנו באוצר למשרד המשפטים, וזה קיבל את עמדת האוצר ואכן קבע שזוכי מחיר למשתכן אינם נחשבים למחזיקים בקרקע בפרויקט שבו זכו. אם הם לא אוהבים את בקשת ההקלה שהגיש הקבלן, הדבר היחיד שהם יכולים לעשות בעניין הוא פשוט לוותר על הזכייה.

באוצר שמחו מן הסתם לקבל את חוות הדעת, אך סביר מאוד להניח שהיא לא תהיה סוף פסוק. זוכים שהתנגדותם לא תעלה לדיון בוועדות התכנון המקומיות יעתרו מן הסתם לבתי המשפט, וסוגיית הזכות שלהם להתנגד תגיע, סביר להניח, במוקדם או במאוחר, להכרעתם של בתי המשפט. האם זה באמת יקצר את טווחי הזמנים הבעייתיים בתוכניות מחיר למשתכן? את זה נדע רק בהמשך.

לתגובות: shlomopy@gmail.com