קבר שמעון הצדיק - מוקד התיישבות

עם סיפורו של המאבק על גאולתו של הבית השייך ליהודים בשכונת שמען הצדיק, הכירו את ההיסטוריה היהודית של השכונה וסביבות הקבר הקדום.

ד"ר דותן גורן , י"ח בשבט תשע"ט

קבר שמעון הצדיק
קבר שמעון הצדיק
צילום: פלאש 90

בעקבות פרשת המאבק על גאולת ביתה של משפחה יהודית בשכונת שמעון הצדיק שבירושלים, מפרסם ההיסטוריון, חוקר המקומות הקדושים בארץ ישראל, ד"ר דותן גורן, פרק מספרו 'ובא לציון גואל' המספר את סיפורה של השכונה במרוצת השנים:

בצפון ירושלים, בדרך העולה להר הצופים חצובה מערה בסלע המיוחסת במסורת היהודית מימי הביניים למקום קבורתו של שמעון הצדיק אשר שימש כהן גדול בימי בית שני, היה אחד משיירי ’כנסת גדולה’, ונודע כמנהיג רוחני ומדיני, שבשמו נתקשרו הגדות ונסים.

במאה התשע-עשרה מילא קבר שמעון הצדיק תפקיד מרכזי בחיי הקהילה היהודית בירושלים ושימש עבורם אתר עלייה-לרגל. המאמינים נהגו להתפלל בציון ולהדליק בו נרות ביום פטירתו המשוער של שמעון הצדיק החל בכ"ט בתשרי, בערבי שבת ובראשי-חודשים. בשנים שחונות נישאו במקום תפילות ותחינות להורדת גשמים, ובתקנות ירושלים נאמר כי "הרוצה לקדש קודם נישואין בשביל איזו סיבה יוצא חוץ לעיר כמו ציון צדיק שמעון ומקדש שם".

במקביל להילולה שנערכה בל"ג בעומר בקבר הרשב"י במירון, חגגו יהודי ירושלים במערת שמעון הצדיק. בהילולה השתתפו גם תושבים מוסלמים ונוצרים והאירוע הפך לחגה של העיר ירושלים כולה. במשך החגיגות, סעדו את לבם יהודי העיר, שתו, רקדו, שרו שירים וערכו לילדיהם הצעירים את תספורתם הראשונה (חלאקה). יהודים רבים ניצלו יום זה גם לביקור ולתפילה במערות המקודשות בסביבה: סנהדריה קטנה (מערת הפרנסה), כלבא-שבוע (קברי המלכים) וסנהדריה גדולה (קברי הסנהדרין).

במשך דורות הייתה מערת שמעון הצדיק בבעלות יהודית, אך המסמכים המעידים על כך אבדו. במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, חל קיפאון מצד בני היישוב היהודי בירושלים בכל הנוגע לחזקתה על המערה. ערבי בעל שדה סמוך ניצל את המצב כדי להשתלט עליה, והחל לגבות כספים מעולי רגל יהודיים. בקיץ תרל"ב (1872) החל הרב צבי הירש קלישר, ממבשרי הציונות, שחי בטורון בפרוסיה (כיום בפולין) לפעול לרכישת מערת שמעון הצדיק. הוא שלח מקדמה ליהודי ירושלים וכתב לגדולי ישראל לגיוס הכספים החסרים ופרסם את הדבר בעיתונות היהודית באירופה. במקביל נודע לקלישר על מצוקת יהודי ניקרסט מרומניה שחפצו לעלות ארץ-ישראל, והוא הציע ליישבם בחלקת שמעון הצדיק לכשתושלם רכישתה. נראה כי המגעים שניהל הרב קלישר לרכישת מערת שמעון הצדיק ולהתיישבות יהודית באזור, היא שעוררה את רבני ירושלים להמשיך ולפעול בנושא לאחר פטירתו ב-ה’ בחשוון תרל"ה (16.10.1874).

בחורף תרל"ו (1875/6) נרכשה מבעליה הערבים חלקת מטע זיתים, שכללה את מערות שמעון הצדיק וסנהדריה קטנה באמצעות שיתוף פעולה של העדה הספרדית והעדה האשכנזית בירושלים. בדבר גודל השטח שנרכש קיימות גרסאות שונות בין המקורות ההיסטוריים למדידות בשטח (על-פי נסח הטאבו 15.9 דונם לערך). מאחר שהחוק העות’מאני לא הכיר בעת ההיא במוסדות וחברות כאישיות משפטית, נרשמה הבעלות על האדמה כהקדש (ווקף) באמצעות שמותיהם המושאלים של ’החכם באשי’, הרב אברהם אשכנזי ראש העדה הספרדית, והרב מקאליש ר’ מאיר אוירבאך, מנהיג העדה האשכנזית.

בשנים שלאחר רכישת השטח הועלו יוזמות שונות להתיישבות יהודית במקום והוחל בפיתוח מערות שמעון הצדיק וסנהדריה קטנה לטובת המתפללים. בשנת תר"ן (1889/90) נערכה חלוקת הבעלות על השטח בין כוללות הספרדים לכוללות האשכנזים כאשר הבעלות על המערות המקודשות נותרה משותפת. בתשרי תרנ"א (ספטמבר 1890) נוסדה ביוזמת כוללות הספרדים שכונת הקדש בשם ’בתי שמעון הצדיק’. בטקס הנחת אבן הפינה נכחו מנהיגי העדה הספרדית בעיר בראשות ’החכם באשי’, רפאל מאיר פאניז’יל. בשכונה התגוררו מספר משפחות מעדות המזרח ממעמד כלכלי נמוך.

במקביל ביקשה הנהגת העדה האשכנזית בהנהגתו של הרב שמואל סלנט, להקים שכונה דומה בחלקה שבבעלותה. בשבט תרנ"א (ינואר 1891) ייסדה הנהלת הוועד הכללי כנסת ישראל חברה בשם ’כנסת ישראל’ וערכה חוזי בנייה במקום. עם זאת משיקולי כלכלה, ביטחון ותברואה הוחלט לבסוף להקים את שכונת ’כנסת ישראל’ סמוך למרכז היישוב היהודי באזור דרך יפו ובנייתה החלה בתשרי תרנ"ב (אוקטובר 1891). משום-כך נותרה שוממה החלקה האשכנזית במגרש שמעון הצדיק. ממערב לקבר שמעון הצדיק הוקמה בשנות התשעים של המאה התשע-עשרה שכונת ’נחלת שמעון’ ביוזמה פרטית, והתיישבו בה חלבים, תימנים וגורג’ים שהביאו להתפתחותה.

בתקופת המנדט לא שפר גורלן של השכונות היהודיות באזור והתרכזה בהן אוכלוסייה ברמה סוציו-אקונומית נמוכה ובינונית, שהתקשתה לעמוד על זכויותיה, וניהלה מאבקים עם שכניה המוסלמים. בתוך כך סבלו השכונות מצפיפות רבה ומתנאי תברואה לקויים. למרות כל זאת הצליחו הדרים בהן לכלכל את עצמם בכבוד. על אף המאורעות בשנים: תר"פ (1920), תרפ"ט (1929) ותרצ"ו-תרצ"ט (1939-1936) נותרו הדירות בשכונת ’בתי שמעון הצדיק’ בתפוסה מלאה. בשנת תרצ"ח (1938), היא ננטשה לזמן קצר, שבו נמלטו תושביה לשכונת ’נחלת שמעון’ הסמוכה עד יעבור זעם. בפרק זמן זה חיללו פורעים ערבים את בית הכנסת ובזזו את בתי השכונה. בראשית שנות הארבעים אוכלסה מחדש ’בתי שמעון הצדיק’ בדלת העם. בשנים תש"ה-תש"ז (1947-1945) שקדו חברי ועד העדה הספרדית על תכנית לפינוי דייריה והרס המבנים, במטרה להקים שיכון עממי לטובת משפחות חסרות אמצעים, עולים חדשים וחיילים משוחררים. אולם פרוץ מלחמת העצמאות הביא לביטול היוזמה מאליה.

בשל הקרבות שהתנהלו בצפון ירושלים ומיקומן האסטרטגי של השכונות היהודיות באזור קבר שמעון הצדיק, בקו האש בדרך להר הצופים, נאלצו התושבים להתפנות מהבתים והפכו לפליטים במערב העיר. בידי כוחות הצד הערבי הוצתו וחוללו בתי הכנסת, מבנים רבים פוצצו ורכושם נבזז. בסיום המלחמה נותר האזור בריבונות ירדנית במשך תשע-עשרה שנה (1967-1948). באותן שנים, מעבר הגבול היחידי בין חלקה הישראלי לחלקה הירדני של העיר נקרא ’מעבר מנדלבאום’ על שם ר’ שמחה מנדלבאום, בעליו של בית סמוך. למעשה שמו הרשמי היה ’מעבר שמעון הצדיק’, בשל קרבתו למערה הנמצאת צפונית-מזרחית לו, אך הוא לא נקלט בפי הציבור.

הכותב, ד"ר דותן גורן, הוא עמית מחקר בקתדרה ללימודי תולדות קק"ל ומפעליה באוניברסיטת בר-אילן וחוקר את המאמצים היהודיים לקניית אחיזה במקומות הקדושים בארץ-ישראל בעת החדשה. ספרו ובא לציון גואל בהוצאת ספריית בית אל יצא לאור לפני כשנתיים.