בשבע מהדורה דיגיטלית

שפת הסימנים

עיתונאי צריך לשאול שאלות ולספר סיפור. כל עוד הוא שואל שאלות, הוא ממלא את תפקידו

מנדי גרוזמן , ב' באדר תשע"ט

מנדי גרוזמן
מנדי גרוזמן
צילום: מירי שמעונוביץ

בסופו של דבר, כל ההבדל הוא בין סימן שאלה לסימן קריאה. במה הדברים אמורים? בעיתונאים בימי בחירות, למשל. צרכני התקשורת כולם משתתפים במשחק בשם "זהה את הדעה המבצבצת", ומדד האובייקטיביות עובד שעות נוספות. המשחק קל במיוחד, למתחילים ממש. אין שום קושי להבחין בדעתו של המדווח, ואם בעבודתו הוא מצליח לכסות עליה, הרי שברשתות החברתיות הדבר כמעט בלתי נמנע. אם לא פוסטים, אז לייקים. בדקו למי אדם עושה לייק ותדעו עליו הכול.

אחרי שהמשחק נגמר וכל המשתתפים בו מנצחים, מתחיל הוויכוח שהוא, כמה נורא, לעולם לא נגמר: מי נחשב לעיתונאי ראוי ומי חצה את הקווים והפך לדובר. גם כאן, לא קשה לנחש מי יגיד מה. משמאל יאשימו עיתונאים מימין, מימין יאשימו עיתונאים משמאל. גם כאן מדובר במשחק, הפעם כדורגל. מצד לצד. טענה משוגרת מימין, שחקני השמאל מגינים על השער. טענה נבעטת משמאל, שחקני הימין רצים על המגרש ומנסים לעצור אותה. הלייקים הם קריאות העידוד של האוהדים. בדמיוני כל שחקני הרשת רצים על מגרש והשדר קורא: הופה, איך עמית סגל נכנס בברוך קרא, שימו לב מה קורה עכשיו, רביב דרוקר התגייס לעזרתו, ברוך שיתף אותו והחזיק את הכדור, והנה בא אראל סג"ל ופתח את המשחק מחדש. בשונה מכדורגל, כאן, כאמור, תשעים הדקות לעולם לא נגמרות. יש הפוגה קלה בשבת, אבל מדי מוצ"ש ממהרים השומרים אל הסלולרי, בודקים האם הייתה בעיטה שהוחמצה, לובשים את מדי הנבחרת ושבוע חדש מתחיל.

בגדול, נהדר. כשמתיישבים על תפקיד הציני, הצפייה בחגיגה הזאת היא כיף גדול. אבל גם לציניים מושבעים יש רגעים שהמשחק המתרחש סביבם עולה על גדותיו, והם משוועים למעט סדר שיחלק את השחקנים לטובים ורעים, כי אחרי ככלות הכול זו השאלה. אז טובים ורעים הן מילים גדולות, אבל עיתונאות ראויה דווקא ניתנת לבחינה. ובכך שבנו לשורה הפותחת: כל ההבדל הוא בין סימן שאלה לסימן קריאה.

עיתונאי, בבסיסו, צריך לשאול שאלות ולספר סיפור. כל עוד הוא שואל שאלות, הוא ממלא את תפקידו. אבל העובדה שהעיתונאי שואל שאלות לא מציבה אותו בעמדה נייטרלית. לא כל השאלות דומות זו לזו, ובידיו הבחירה כיצד לנסח אותן ובאילו נושאים להתמקד. השאלות שיבחר עיתונאי צעיר אינן אותן שאלות שיבחר עיתונאי מבוגר. מחוזות ילדותו של האדם, תפיסותיו וגם סגנונו האישי יובילו אותו לשאול שאלות מסוימות. הרגע שבו הוא זונח את תפקידו הוא הרגע שבו הוא מתחיל לשים סימני קריאה בסוף משפט. מר עיתונאי, אם אתה כה נחרץ בעמדותיך, התכבד נא, הגש את מועמדותך לבחירת הציבור והחל לפעול. סימני קריאה הם כלי העבודה של האנשים העושים. הם יודעים מה נדרש ותכף ומיד מבצעים אותו. מי שנותרות בו תהיות, בוחר לעבוד בלכתוב ולדבר מילים. בתחום העיסוק הזה אין מקום לסימני קריאה.

קצת דוגריות לא תזיק

והנה שאלה: מדוע כל פוליטיקאי צריך להצהיר שיש לו עמדות מוחלטות בכל תחום? השאלה הזאת לא סותרת את הפסקאות הקודמות. בוודאי שמי שמבקש לפעול צריך לאחוז בעמדה ברורה. אבל מי אמר שכל מי שמבקש לשרת את הציבור צריך לאחוז בעמדה ברורה לגבי כלל הסוגיות המרכיבות את חיינו? הרי יש שמבקשים להתמקד בפעילות מדינית, יש שמבקשים לפעול בתחומי פנים ויש כאלה שמבקשים לדאוג לצרכיו של מגזר מסוים. מדוע לא קמה המפלגה שאמרה, אנו באים לחזק את תחומי החברה, ובכל שאר הנושאים אין למפלגה עמדה אחידה? הרי יש מפלגות כאלה, מדוע הם מנסות להסתיר זאת?

דומני שגם הציבור היה מעדיף אמירה לא מתחמקת כזאת מאשר אין ספור סיסמאות פורחות באוויר. בכלל, לא ברור מי הם יועצי אחיתופל שלוחשים לאוזני המתמודדים וממליצים להם כל העת להכחיש, להתחמק, לזרוק מילים ולברוח. פוליטיקאים, דוגריות היא תכונה כובשת. תנסו אותה.

לתגובות: mmgruzman@gmail.com