קהל הרבבות בכותל, אתמול
קהל הרבבות בכותל, אתמולצילום: הלל מאיר

קרעו לי את הטלית. משכו לי אותה מהגוף בכוח, כמה במקביל, ותלשו את ציציותיה. ניסו לתלוש ממני את התפילין לקרוע אותם מעליי. ירקו עליי וקיללו אותי ואיימו עליי ברצח.

כך נראה הבוקר שלי בכותל המערבי, כשעמדתי לתפילה ברחבה העליונה, עם חניכי וחניכותיי מנוע"ם ומכינת חנתון במסגרת סמינר המכון, לחזק מרחוק את נשות הכותל לרגל 30 שנות הפעילות.

כואבת לי הבטן ומתהפכת, שעתיים וחצי אחרי. אף פעם לא חוויתי שנאה כל כך עזה וכל כך ישירה. אף פעם לא איימו לרצוח אותי רק כי דרכי שונה או כי באתי להתפלל ולתמוך מרחוק, בטח לא ניסו או הצליחו לתלוש ממני טלית ותפילין, כאן בארץ ישראל.

הכותל הוא שלי. אני נמצא בו עשרות פעמים בשנה ושנים רבות שימשתי כשליח ציבור מרכזי בכותל, לצד הרבנים הראשיים. אני לא אורח זמני שם, וכך לא אף אחת מחברותיי וחבריי. באתי הבוקר כדי לעמוד לצד מי שמנהגן שונה משל אבותיי ואימותיי, ובכל זאת עמדתי בשמם כדי לומר: אסור לפגוע באף יהודי. אסור להשתמש באלימות לעולם. גם אם לא מסכימים.

בסופו של דבר הם ניצחו.

משטרת ישראל הודיעה לי באופן מפורש שהיא לא מתכוונת להגן עליי ושעליי לצאת מהרחבה אם אני חושש לחיי, כך לשאלה מפורשת שלי. אחרי שעה של נסיונות להתפלל וגם קצת לדבר עם כאלו שרצו להקשיב, שרתי עם החניכים לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ, ועזבתי את הרחבה. מנוצח, כואב, עם דמעות בעיניים.

סיימתי את תפילתי בעזרת ישראל בלי הטלית שנפסלה ועם כאב אין סופי על העלבון ועל השנאה. עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ.

צפו: 20 אלף בתפילת ראש חודש בכותלהלל מאיר