תם עידן הסקטוריאליות

נפתלי בנט שגה בהקמת המפלגה החדשה אבל גם עסקני הציונות הדתית היו אלה שהובילו אותו החוצה. הגיע הזמן לחשבון נפש. לחשוב הנהגה. דעה

עוזי ברוך , ח' בניסן תשע"ט | עודכן: 09:15

בנט ושקד
בנט ושקד
צילום: Yossi Zeliger/Flash90

אין לי ספק שנפתלי בנט עושה היום חשבון נפש. היכן טעה. מדוע שגה. כיצד הוביל לאבדון למעלה מ-138 אלף קול למחנה הימין. אבל את החשבונות הללו אני משאיר בשבילו.

אני מדבר אלינו, אל המגזר הדתי-לאומי, אל עשרות אלפי אנשי הציונות הדתית בכל רחבי הארץ שצריכים לעשות בימים אלה חשבון נפש לאחר שאיבדנו את המנהיג הכי מוצלח שהיה לציונות הדתית בעשורים האחרונים.

בואו נודה באמת: לאורך הקדנציה האחרונה עסקנים בציונות הדתית מתחו ביקורת חריפה על נפתלי בנט על שהוא בוחר להתעסק בחלומות הנהגה ולא בצרכי המגזר. הם ראו באנגלית המצוחצחת שלו חיסרון, במלחמותיו בקבינט על ביטחון ישראל משחקי אגו אישיים ובערכים הליברליים שניסה להטמיע במפלגה – מגרעות.

העסקנים הללו גררו אותו למלחמות סרק ולבזבוז אנרגיות על פכים קטנים. כשנפתלי בנט דיבר על הכרעת החמאס הם גררו אותו לקרוואנים ולצרכים מוניציפאליים, כשהוא התעסק ברפורמות במערכת החינוך הם כתשו אותו במכתבים נוקבים אודות אי הדאגה לגרעינים תורניים בפריפריה.

איני בא חלילה לזלזל בסוגיות הליבה של המגזר. אבל החשיבה הצרה הזו שהתעסקה השכם והערב עם יבנה וחכמיה וויתרה על ירושלים, היא זו שהובילה את נפתלי בנט לברוח מהבית היהודי, הטבעי, של אנשי הציונות הדתית.

בנט חשב גדול. הוא רצה את ירושלים. והוא ידע שכשהוא יקבל את ירושלים גם יבנה וחכמיה יהיו שם. אבל אנשי הציונות הדתית העדיפו את יבנה. העדיפו את החשיבה הסקטוריאלית ועל הדרך איבדו את אחד הנכסים האסטרטגיים שהיו לה מזה שנים רבות. ולמי שעדיין לא הפנים: נפתלי בנט ואיילת שקד הם נכסי צאן ברזל לציונות הדתית. כמה חבל.

ליוויתי לא מעט את איילת שקד. מדובר במנהיגה, בעלת הופעה מרשימה, מהפכנית מזן פחות מוכר בנוף הציבורי. במחנה הימין מרבים להלל אותה אודות המהפך שחוללה במערכת המשפט.

את התובנות הרחבות אודותיה קיבלתי דווקא מחוץ לגבולות ישראל: בלוס אנגלס, בניו יורק, במיאמי ובמקומות רבים בעולם, היכן שלא הלכנו שמענו את "הנה זו שתהפוך ביום מן הימים לראש ממשלה". כל המארחים בלי יוצא מן הכלל שפכו אהבה. מתי הייתה לציונות הדתית דמות מנהיגותית כזו?

בחירות 2019 חידדו את התובנה הבאה: תם עידן המפלגות הקטנות, תם עידן הסקטוריאליות. מה שיאיר לפיד הבין לפני הבחירות כשחבר לבני גנץ, מה שמשה כחלון מבין היום כשיצא לנהל מגעים על חבירה מחודשת לליכוד, יבינו בקרוב גם ראשי הציונות הדתית.

אפשר גם אחרת. לו כלל אנשי הציונות הדתית היו מתלכדים סביב גוש סקטוריאלי אחד או אז ניתן היה לוותר על חלומות הנהגה ולהתעסק בצרכי המגזר. הגוש החרדי לדוגמה שסיים את הבחירות הללו עם 15 מנדטים שהתייצבו כחיילים מאחורי מנהיגיהם.

לצערי זה לא המצב בציונות הדתית. היא מפזרת קולותיה בין כל כך הרבה מפלגות. אם בליכוד, בבית היהודי, בימין החדש ואצל משה פייגלין שהעלה באש עשרות אלפי קולות של דתיים לאומיים - ושאף אחד לא יספר לכם סיפורי סבתא על נהירה תל-אביבית ל'זהות'.

ההצבעה הדתית לפייגלין שווה התייחסות בפני עצמה: מה חשבו לעצמם צעירי הציונות הדתית שתלו בו יהבם? הוא יילחם על צרכי הציונות הדתית? הוא יילחם על ערכיו? הוא ישמור על ביטחון ישראל? הוא יסדיר את הפרדת הרשויות? אף אחד לא סיפר להם שמחוץ לזולה של פייגלין יש מדינה שצריך לנהל עם זכויות וחובות? עצוב. פשוט עצוב.

ואם אלו פני הדברים, וביום הבחירות מתברר שאין באמת קורת גג אחת לציונות הדתית, אין מנוס מלפרק הכל ולהתמזג במפלגת שלטון.

הציונות הדתית כיום כבר יצאה מזמן מגבולות הסקטור והפכה לחלק מרכזי ומוביל בכל שדרות הכלכלה, המשפט, החברה והביטחון. כשמדובר בגברים, מבצבצות ובולטות הכיפות הסרוגות אך גם נשות המגזר בולטות בתחומים השונים לא פחות.

אין סיבה שבכל משרד חשוב, בכל גוף גדול, בכל מערכת ממשלתית וציבורית יהיו בני המגזר הדתי חלק אינטגרלי מהמערכת כולה, ורק בפוליטיקה יתעקשו לבצר "שטעטל" משלהם.

אני מאמין שיום יבוא ובצלאל סמוטריץ', פרלמנטר משופשף ממדרגה ראשונה, יתקבל בזרועות פתוחות בליכוד. אני מאמין שיום יבוא והליכוד יידע להתעלות על עצמו, להתעלם מהקשקשת בתקשורת המתייגת אותו ותכיל אותו.

ביום ההוא בצלאל סמוטריץ' גם יצליח להתברג בעשירייה הראשונה המשפיעה במפלגת השלטון לצד אוהבי ארץ ישראל אמיתיים כיריב לוין, זאב אלקין, ישראל כץ, גדעון סער, ציפי חוטובלי ורבים אחרים טובים.

יש מהפכות. ויהיו מהפכות. רק תאמינו.