בשבע מהדורה דיגיטלית

עוד ניפגש

הם ניצחו בכל סקרי שביעות הרצון של בוחרי הימין, אבל בהיעדר בסיס מצביעים יציב, בנט ושקד מצאו את עצמם מחוץ לכנסת.

יאיר שרקי , י"ד בניסן תשע"ט

נפתלי בנט ואיילת שקד
נפתלי בנט ואיילת שקד
צילום: נועם ריבקין פנטון, פלאש 90

למראה מאות הפעילים שהתכנסו במטה הימין החדש כדי להשוות עד השעות הקטנות של הלילה את הפרוטוקולים מהקלפיות אל מול תוצאות ועדת הבחירות, אי אפשר היה שלא לדחות את המחשבה הנוגה על כך שהתגייסות דומה, באותו להט ומיקוד, לפני הבחירות הייתה חוסכת את המאמץ ההירואי שבסופו כבר כמעט הפך לפארסה.

הקרב האחרון של נפתלי בנט בניסיון להשיג את אלף וארבע מאות הקולות שיעבירו את הימין החדש אל מעל לאחוז החסימה, קיפל בתוכו את סיפור עלייתה ונפילתה של המפלגה. חצי מהפעילים שניסו ללקט את הקולות האבודים כלל לא הצביעו לימין החדש. חלקם תמכו באיחוד הימין, אחרים בפייגלין או בליכוד. המשותף להם הוא הרצון לראות את בנט ושקד סביב שולחן הממשלה. וזאת בדיוק הייתה הבעיה של הצמד הפופולרי הזה. הם ניצחו בכל סקר שביעות רצון של בוחרי הימין, אבל לא החזיקו בייס אמיתי יציב. ובבחירות האחרונות הוכח שהשבטיות, לפחות בימין, קודמת לכול.

החרדים, בהצבעה קהילתית מסורתית, הצליחו לשמר את אחוז ההצבעה הגבוה במגזר, כך שירידת שיעור ההצבעה בשאר המדינה הובילה אוטומטית להגדלת כוחם. גם ליברמן שרד את משתה נתניהו בזכות גרעין קשה של עולים מברית המועצות. הקמפיין שלו היה ממוקד רק בקהל הזה והוכיח את עצמו. גם בציונות הדתית, שפיזרה את קולותיה על פני הימין כולו, המפלגה ששרדה הייתה זו ששימרה את הבייס הסרוג המקורי על מוסדותיו. וכמובן, המנצח הגדול: הליכוד של נתניהו. שהפך לזיהוי השבטי הראשוני במאבק בין ימין ושמאל, או בין יהודים לישראלים.

בנט ושקד עם מפלגה דתית-חילונית מחד, ופייגלין עם מפלגה כלל-ישראלית שמסרבת להתמקם רשמית בימין או בשמאל, גילו שלא משנה כמה פופולרי תהיה, ביום הבוחר אנשים מתכנסים אל השבט. זהות קרסה דווקא כי אנשים העדיפו את הזהות השבטית על פני האידיאולוגיה המחודדת.

לא רק פתק

כשבנט ושקד הקימו את הימין החדש, השוו אותם לזוג חיילים שהתברברו בניווט והחליטו לחזור לנקודה האחרונה שבה היו מאופסים. בדיעבד מתברר שהם אולי היו צריכים לחזור קצת יותר לאחור. לא למפלגת 'הישראלים', אלא לגלגול הפוליטי הקודם שלהם - בתוך הליכוד. גם פייגלין וגם בנט ושקד חשבו בהתחלה שהליכוד הוא זירת ההנהגה של המחנה הלאומי, אבל נדחקו משם בגלל בנימין נתניהו שסירב לאפשר לכל דבר לצמוח תחתיו. גם כחלון וליברמן, שאומנם שרדו את המערכה אבל בקושי, מהרהרים בחזרה למקום שממנו באו - מפלגת השלטון של המחנה הלאומי.

בשביל משה כחלון זאת הייתה התמודדות קשה במיוחד. הוא הגיע אליה כשר אוצר שרק חילק ופינק את הציבור, ומצא את עצמו נאבק על סף אחוז החסימה כשהוא צונח מעשרה מנדטים לארבעה. השתלבות חזרה בתוך הליכוד, כשהוא מוביל קבוצת ח"כים חברתית וצובר כוח לפריימריז הבאים, היא אפשרות שתבטיח לו הרבה שקט. מתברר שלפעמים עדיף להיות שכיר ולא עצמאי. גם האגף הליברלי בציונות הדתית, שמצא את עצמו כמעט חסר ייצוג בכנסת החדשה, יכול להתנחם בסרוגים שבין חברי הליכוד, שהפכה למפלגה עם הייצוג הגדול ביותר לציונות הדתית בכנסת.

בטווח הארוך יכול להתפתח כאן תהליך מבורך של התרכזות המחנה הלאומי למפלגה גדולה אחת שבתוכה יפעלו שדולות וחטיבות שונות, ליברליים וימין כלכלי לצד אנשי העבודה המאורגנת, דתיים, עולים וכל שאר תת הקבוצות המרכיבות את הימין המדיני, שירוצו בגוש אחד לכנסת. אבל כדי להשתתף במשחק הזה באמת, לא מספיק גשם של פתקי מחל במעוזי הציונות הדתית ובהתיישבות, אלא קודם כול התפקדות מאורגנת של קבוצות אידיאולוגיות, שיבטיחו שהליכוד ימשיך וייצג גם אותן במשחק האמיתי שייפתח בעידן שאחרי נתניהו.

לגמור את זה יפה

המאבק על כל קול גם חידד את ההבדלים בין בנט ושקד. בזמן שהוא עוד האמין שיש סיכוי, היא כבר הייתה עמוק בתהליך ההשלמה. כשבנט לא הפסיק לתדרך את הפעילים בלהט, שקד אומנם הופיעה במטה, אבל נראתה ונשמעה יותר מסויגת. ושוב נחשף מדוע בצמד הפוליטי הזה נפתלי בנט תמיד היה במקום הראשון.

שקד ללא ספק יותר פופולרית, אבל התעוזה הפוליטית והנחישות שייכות לבנט. היא שרת משפטים מעולה, אבל בלעדיו היא לא הייתה מגיעה לתפקיד. אותה תעוזה שהביאה את הצמד לכבוש בסערה את הבית היהודי, והביאה להם במשא ומתן הקשוח בקדנציה הקודמת את תיק המשפטים על אפו וחמתו של נתניהו, היא גם זו שהובילה את בנט להרפתקת הימין החדש. שקד הייתה הרבה פחות נלהבת כבר בזמן אמת. הניתוק מהציונות הדתית היה קשה לה רגשית, וגם נראה לה כמו הימור פוליטי מסוכן מדי. ובכל זאת היא הלכה אחריו.

התכונות הללו, אגב, הן גם המפתח להבין את עתידם הפוליטי: הם יוכלו להמשיך כזוג גם בליכוד, אבל ברור שלה יהיה יותר קל. לא במקרה דוד ביטן קרא השבוע לנתניהו למנות אותה כבר עכשיו לשרה ולקצר את תקופת האכשרה שלה בליכוד. היא נתפסת כנכס אלקטורלי, אבל בנט העקשן נחשב לטראבל מייקר של נתניהו, או אם להשתמש בביטוי שהוא טבע, כרסיס בישבן. ועדיין, ההערכה היא שהסיכויים לקיצור דרך מהסוג הזה נמוכים גם לשקד בגלל הווטו ההיסטורי שהטילה עליה שרה נתניהו.

כך או כך, שבוע אחרי הבחירות השניים עוד לא התיישבו לשיחה רצינית של פנינו לאן. בנט התמקד בספירת קולות, היא הייתה עסוקה בלעכל. ייתכן מאוד שההתרסקות הכואבת תהיה גם סופה של זוגיות פוליטית נדירה מאוד. אבל גם בשלב הזה בנט ושקד לא מתדרכים ולא מטנפים זה על זה מאחורי הגב. אפשר לקוות, כמאמר השיר, שאם זה ייגמר הם יגמרו את זה יפה.

להוציא את המיץ

המוקש היחיד שמונע הקמה זריזה של ממשלת נתניהו החמישית הוא חוק הגיוס. המפלגות החרדיות גדלו ובהתאם לכך גם דרישותיהן, אבל גם ליברמן התחזק. הוא אומנם ירד במנדט, אבל הפך ללשון מאזניים. בלעדיו אין לנתניהו 61 חברי כנסת. ובכל זאת, משבר שבסוף קדנציה הופך לעילת הפטירה הרשמית של הממשלה, הוא אירוע קל הרבה יותר לפתרון בתחילת קדנציה.

הנאום התקיף שבו התחייב לא לזוז בפסיק מחוק הגיוס, וההודעה הנחרצת של יהדות התורה ש"משאירה את מטות הבחירות פתוחים", הם רק שיפור עמדות לפתיחת המשא ומתן. השבועות הקרובים כנראה יהיו גדושים תדרוכים ומשברים, אבל בפועל אין הבדל דרמטי בין הצדדים. אף אחד לא חושב שבניסוח כזה או אחר יגויס תלמיד ישיבה אחד בכוח. המאבק הוא רק על תמונת הניצחון, וכמובן על התיקים.

במבט רחב, מבחינה רשמית כל אחד מהשותפים רוצה להמשיך היכן שעצר: דרעי שוב רוצה את משרדי הפנים והדתות, יהדות התורה את משרד הבריאות וועדת הכספים, הבית היהודי תובעת את החינוך והמשפטים שהיו רשומים על שמה בקדנציה הקודמת, גם אם בידי שרים אחרים, וכמובן כחלון את האוצר וליברמן את הביטחון. אבל במערכת הפוליטית יש מי שמעריך שהשניים האחרונים דווקא ישמחו להצרחה משולשת. כחלון נשבע אמונים לאוצר, אבל יודע איזה בור מחכה לו שם. הוא כבר למד שזה תיק כפוי טובה, ואחרי שחילק בקדנציה הקודמת, כעת יש גירעון שצריך להתמודד איתו - או באמצעות קיצוץ או באמצעות העלאת מיסים. בשבילו זה כמו להתלבט בין כריתת יד ימין ליד שמאל. במצב כזה, תיק החוץ מתחיל להישמע כמו אופציה קורצת.

גם ליברמן ומשרד הביטחון זה מבוי סתום. איך יוכל לחזור למשרד שנטש בזעם בגלל שחמאס לא מוטט, כשנתניהו מתכוון להמשיך באותה מדיניות בדיוק? כיבוש עזה לא יהיה חלק מקווי היסוד של הממשלה ולכן גם בשבילו משרד החוץ הוא אפשרות, למרות שכבר היה בו, אבל גם משרד האוצר יכול להיות כיוון מרענן. את ממשלת נתניהו החמישית אפשר להקים בחצי שעה של שיחת ועידה כנה, אבל מה הסיכוי שזה יקרה כשאפשר להמשיך ולהוציא זה לזה את המיץ.

לתגובות: 2sherki@gmail.com