כבשו את היעד

לוחמי הנח"ל החרדי ספגו ביקורת מבית בתחילת הדרך, וכעת נאלצים להתגונן מול מתקפות משמאל על פעילותם מול מחבלים ביו"ש.

אסף משניות , ה' באייר תשע"ט

"יש בגדוד קסם כזה שמורכב מחומר ורוח כאחד". לוחמי 'נצח יהודה'
"יש בגדוד קסם כזה שמורכב מחומר ורוח כאחד". לוחמי 'נצח יהודה'
צילום: עמותת נצח יהודה

יום שלישי השבוע. בשקט עצור מתכנסים מאות אנשים בבית הכנסת היכל שלמה, ממתינים בדממה לצפירה שתפתח בשמונה בערב בדיוק את אירועי יום הזיכרון לחללי צה"ל. אבל עצרת הזיכרון הזאת שונה מאלה שמתקיימות במקביל ברחבי הארץ. חלק ניכר מבאי העצרת לא נצפים בדרך כלל באירועים מהסוג הזה. הם מגיעים בחולצות לבנות וכיפות שחורות, חלקם עם חליפות ומגבעות לראשם. מדובר בטקס שמתקיים השנה לראשונה לזכרם של נופלי גדוד הנח"ל החרדי לדורותיו, שמאחוריו עומדת עמותת נצח יהודה שמלווה את חיילי המסלולים החרדיים בצה"ל.

בטקס הייחודי יציינו השנה את זכרם של 30 נופלים, חלקם שייכים לחיילי הנח"ל החרדי המקורי, שהתפרק לאחר מלחמת יום כיפור. שניים מהנופלים, יובל מוריוסף ויוסף כהן הי"ד, הצטרפו רק לפני חודשים ספורים לרשימת החללים. "אנחנו יודעים שיכול להיות שיש עוד נופלים ששייכים לנח"ל החרדי. לקראת השנה הבאה נדאג שכולם יצוינו ואף אחד לא יישכח", אומר ישעיהו שושן, בן 32, סמנכ"ל עמותת נצח יהודה.

מדוע הם לא יצוינו בעצרת השנה?

"כי זה לא פשוט לאתר את כל הנופלים של הנח"ל החרדי. בעבר זה לא היה כמו היום, שכל השירות של החיילים מתבצע תחת המסגרת של נצח יהודה והגדודים החרדיים. הנח"ל החרדי היה מסגרת חלקית. החיילים שירתו רק תקופה קצרה בתוך המסגרת של הגדוד החרדי ואז התפזרו למקומות שונים. לכן לא קל לאתר כל חלל מהנח"ל החרדי, אבל אנחנו עובדים על זה".

חלק מהנופלים היו חיילים בודדים. אבל בניגוד לחיילים בודדים אחרים, המשפחות שלהם נמצאות כאן בארץ. 30 אחוזים מחיילי המסלול מוגדרים חיילים בודדים, משום שמשפחותיהם מתנכרות להם ברמה כזאת או אחרת. מדובר באחד האתגרים הקשים ביותר של הגדוד והעמותה, שהוקמו ופועלים במקביל, אך הוא לא היחיד. האתגרים התחילו עוד לפני הקמת הגדוד מחדש במתכונתו הנוכחית, לפני 20 שנה בדיוק.

פינג פונג בין הרבנים

"אלה היו ימים מאוד מורכבים", נזכר הרב צבי קלבנאו, נשיא העמותה. "לקח שנה וחצי להקים את העמותה. הרב יצחק בר חיים, מייסד העמותה, עבד במשך שנה וחצי כדי להשיג גב רבני לפרויקט הזה של גדוד חרדי, וזה לא היה פשוט. הוא עבר מהרב אלישיב לרב שטיינמן, שהעבירו אותו מהאחד לשני כמו בפינג פונג. בסוף הבנו שאף אחד מהם לא ייצא נגדנו, והחלטנו לצאת לדרך".

זה היה סוג של הסכמה שבשתיקה?

"כן. משהו בסגנון".

אלא שבעוד שהרבנים החליטו שלא לצאת בפומבי נגד הגדוד, ברחוב החרדי הייתה התנגדות עזה ביותר. "ארבע השנים הראשונות היו קשות במיוחד. היו מתקפות בלתי פוסקות נגד הרבנים של העמותה, זרקו להם אבנים על הבית. הרב יואל שוורץ גורש מבית הכנסת שלו וכל שבת הוא נאלץ להתפלל בבית כנסת אחר. את הרב בר חיים ואשתו קיללו כל הזמן ובכל מקום. לרב דוד פוקס ארגנו הפגנות גדולות מול הבית. פעם אחת הביאו שני אוטובוסים של חסידי תולדות אהרן להפגין מול הבית שלו, והם לא עזבו עד שהמשטרה סילקה אותם מהמקום", מספר הרב קלבנאו.

ומתי היחס השתנה?

"זה לקח זמן. היו צריכים לקרות שני תהליכים כדי שהלהבות יירדו. הראשון היה להראות שהצבא באמת רוצה את החיילים החרדים, ולא מדובר פה בעוד טריק כלפי הציבור החרדי. היה צריך שהיחידות האלה יעשו פעולות מבצעיות משמעותיות, וזה לא קורה בן לילה. בהתחלה הגיוס היה של 50-40 חבר'ה פעמיים בשנה. זה מעט וקשה להפוך את זה למשהו משמעותי. מופז, שהיה רמטכ"ל באותם ימים, החליט לקחת את הנושא כפרויקט. הוא הבין שבשביל שנצח יהודה יהפוך למסלול רציני הוא חייב להיות גדוד עצמאי. אני זוכר שביקרנו את החיילים שלנו בנבי מוסא, ובדיוק הוא הגיע גם לבקר אותם. הוא צפה באימון ואמר לנו שהוא רואה את ההתלהבות של החיילים באימון, והתחייב שעד נובמבר באותה שנה נצח יהודה יהפוך לגדוד. הוא עמד בהבטחה שלו".

הצעד השני שהגדוד היה צריך לעבור הוא להזים את האשמות שטפלו לו בחברה החרדית. הטענות נעו החל מבעיות כשרות וכלה בבעיות צניעות חמורות. "אני זוכר שפעם אחת עשו הפגנה בכיכר השבת בירושלים וקראו לכל בני הישיבות להגיע אליה. גם אני, בתור בן תורה, הלכתי להפגנה הזאת. הסיפורים שסיפרו על הבמה שם היו נוראים. פשוט פנטזיות בלי שום קשר למציאות. אמרו שהחיילים החרדים אוכלים ביום כיפור ושכל שבת מגיעים אוטובוסים עם בנות. כל כך התביישתי להיות שם באותו זמן".

ואיך מוכיחים שכל הדברים האלה לא נכונים?

"זה היה אתגר לא פשוט. איך אתה מוכיח שדבר לא קיים? היינו צריכים להוכיח בכיוון אחר. לא הספיק שהחיילים היו חוזרים הביתה ואומרים שזה לא נכון. היינו צריכים להוכיח שלא רק שהחיילים לא יורדים ברמתם הדתית, אלא הם מתחזקים. את השינוי התפיסתי הזה עשינו כאשר החיילים חזרו הביתה ואמרו דברי תורה ליד שולחן שבת. מדובר בחיילים שמעולם לא הגיעו עם דבר תורה הביתה לפני כן. זה יצר את השינוי".

"הפוליטיקאים הלכו עם הראש בקיר"

במשך כעשור היחס של החברה החרדית לגדוד התרכך בהדרגה, וחלק מההורים אף כיוונו את ילדיהם להתגייס למסלול. רבנים בכירים במגזר החרדי, כמו הרב שלמה וולבה וראש ישיבת חברון הרב שמחה ברוידא, אף הגיעו להעביר שיעורים לחיילים לאורך השנים. אלא שאז הגיעה ממשלת לפיד-בנט, שהחליטה לכפות על החרדים גיוס, והדבר הקים לתחייה את כל העימותים שליוו את הגדוד בהקמתו. "יש מונח בהלכה שנקרא חוזר וניעור. זה בדיוק מה שהממשלה ההיא עשתה. הבאנו לכנסת חיילים ובוגרים של הגדוד שיסבירו לח"כים למה הצעד שלהם רק יגרום נזק. הם הסבירו כמה זה פוגע במרקם המשפחתי שלהם וכמה זה מרחיק אחרים מלהתגייס. אבל הם לא הקשיבו והלכו עם הראש בקיר. הנזק היה פשוט נוראי".

חוק הגיוס הוביל לירידה משמעותית במספר החרדים המתגייסים לצה"ל. בשנת 2012 התגייסו 1450 חיילים חרדים. ההערכות היו שבשנת 2013 יגויסו 2,000 חרדים, אך בחירות 2013, שבהן זכתה יש עתיד ב-19 מנדטים, טרפו את הקלפים והובילו לכך שבשנת 2013 התגייסו רק 1,858 חרדים. בשנת 2014 המצב אף הקצין. הערכות הצבא מלפני החוק עמדו על גיוס של 2,610 חרדים, אולם בפועל התגייסו קצת יותר מ-2,000. שנת 2015 הצליחה להדביק את הפער, בעיקר כי יש עתיד סולקה מהממשלה בסוף 2014 והחרדים חזרו לממשלה לאחר הבחירות באותה שנה. ועם כל זה, ההערכות דיברו על כך שיגויסו 2,975 חרדים בשנה זו, כשבפועל גויסו 2,800. היעד של שנת 2016 עמד במקור על 3,525 חרדים מגויסים, אך בעקבות השנים שקדמו הותאמו הציפיות, והצפי היה שיגויסו 3,200 חיילים, כמו שאכן קרה בסוף.

כיום, לא כל חיילי הנח"ל החרדי הם אכן חרדים. כיפות סרוגות לא מעטות ממלאות את שורות הגדודים, והם עומדים על כ-30 אחוזים מהחיילים בנצח יהודה. רובם מזוהים עם הפלג התורני יותר במגזר הדתי-לאומי. תהליך שילובם החל בתחילת הדרך של הגדודים, כשנולד צורך למלא את השורות לכדי גדוד. מכיוון שלא היו מספיק חיילים חרדים, החליטו בצה"ל לצרף גם חיילים מהמגזר הדתי. מאז הם נותרו בגדוד, כדי שבמידת הצורך יהיה ניתן למלא את הגדוד בחיילים דתיים. בימי ממשלת לפיד-בנט, למשל, גדל מספרם של הדתיים בגדוד, לנוכח נתוני הגיוס הנמוכים בחברה החרדית.

התמודדתם לאורך הדרך עם מאבקים שהפכו להיות גם אישיים נגדכם. בשביל מה בעצם הייתם צריכים את זה?

"מה זאת אומרת בשביל מה? זאת השליחות שלנו", מתקומם הרב קלבנאו, "עזוב כרגע את זה שעצם הגיוס הוא דבר חשוב לכשעצמו. הנערים האלה שאנחנו עובדים איתם הם נערים שפשוט היו זקוקים לזה. מה יותר טוב בשבילם ממסגרת דתית מחבקת מצד אחד, והחינוך והמשמעת הצה"לית מצד שני? מדובר בנערים שלא הסתדרו במסגרות לפני כן. הם לא מצאו את מקומם שם. כשהרב בר חיים התחיל לעסוק בנושא, הוא מצא את הנערים האלה בפאבים בשבתות. היה צריך לבנות את המסגרת הנכונה בשבילם וידענו שזו השליחות שלנו".

אחד מאותם נערים שלא מצאו את מקומם במסגרות החרדיות הוא יוסי לוי, בן 28, נשוי ואב לשניים, כיום מנכ"ל עמותת נצח יהודה. "גדלתי בחברה מאוד חרדית", מספר לוי, "אבא שלי אומנם היה כיפה סרוגה בעברו, ואף צלח את התעלה עם שרון, אבל אחרי זה הוא הפך להיות חרדי במאה אחוז. אנחנו מעולם לא שמענו בבית סיפורים על העבר הצבאי שלו, כל מה שאני יודע זה ממה שחברים שלו בשירות סיפרו לי. אותנו שלחו למוסדות הכי חרדיים שיש. יש לי אחים שלומדים בפוניבז'. בשביל אחד מהם העובדה שהתגייסתי היא הדבר הכי גרוע שיכולתי לעשות בחיים, ועדיף למות ולא לשרת בצבא. גם אבא שלי, למרות שהוא עצמו שירת בצבא, התנגד מאוד לזה שאתגייס. הוא רצה שאשאר ללמוד בישיבה".

ולמה לא נשארת בסוף?

"זה לא התאים לי. עברתי כמה ישיבות עד שהבנתי שאני צריך להתגייס. אבל גם זה היה שוק די גדול בשבילי ובשביל החברים שהתגייסו איתי. לעולם שממנו הגענו אין שום קשר לצבא, וזה תהליך שעברנו כולנו. אני השלמתי אותו רק אחרי שנה, כשיצאתי לפיקוד. אז הבנתי שלא הגעתי לצבא בשביל הפוזה של להיות קרבי, אלא בשביל לתרום ולהקריב".

"ההבנה הזו היא חלק מהדנ"א של הגדוד וזו לא תופעה חולפת", מחזק סא"ל איתמר דשל, כיום קצין אג"ם בעוצבת אדום ועד לפני שנה מג"ד נצח יהודה, את דבריו של לוי. "גדוד נצח יהודה הוא לא עוד גדוד בצה"ל. אלה חיילים אשר רוח בם, שמה שמוליך ודוחף אותם לעשייה הוא האמונה בצדקת הדרך. כל פעם שאתה שואל חייל ממוצע בגדוד: למה אתה שומר כאן? למה באת להיות לוחם בגדוד? התשובה האוטומטית של רוב המשרתים בגדוד היא: בשביל עם ישראל וארץ ישראל. אהבת העם והארץ היא נושא שבגדוד נצח יהודה לא צריך לטרוח להטמיע. זה חלק מהאישיות של אלה שבכל בוקר וערב אומרים 'שמע ישראל'".

דשל פיקד על הגדוד בתקופה שבה חווה הגדוד אירועים קשים רבים. העובדה שרוב הזמן הגדוד ממוקם ביהודה ושומרון, גורמת לכך שהחיכוך הגדול ביותר בין כוחות צה"ל למחבלים מתרחש בגדוד נצח יהודה. בעיני דשל, האירועים הקשים הם אלה שמעצבים את הגדוד, יותר מכל דבר אחר. "אני חושב שבמהלך העשור שלי בגדוד (דשל הצטרף לגדוד כמ"פ בשנת 2008, א"מ) היו לי מאות ואולי אלפי חוויות מרוממות. יחד עם זאת, את חוסנו של הגדוד ראיתי בעיקר בעתות משבר. משפחת נצח יהודה ידעו לעטוף את החיילים, ולאפשר להם להמשיך לבצע את משימת ההגנה בגזרה בראש מורם. החיילים בגדוד מבינים היטב שהאויב המר מזהה ומחפש נקודות תורפה כדי לפגוע באזרחים ובחיילים, ועל כן אין מקום לגילויי חולשה".

באיזה שלב הבנת שמדובר באחד הגדודים היותר מורכבים בצבא?

"מהרגע הראשון בערך. בגדוד יש קסם כזה, שמורכב מחומר ורוח כאחד. אנשים מדהימים בעלי עוצמה וחוסן נפשי, שבצניעות ובענווה מבצעים את המשימות הצבאיות המורכבות ביותר בגזרת הבט"ש של צה"ל".

"המח"ט אמר: מגיע לכם צל"ש"

כמעט כל חייל בגדוד נושא איתו סיפורים מבצעיים שנולדו בעקבות החיכוך המתמיד עם האוכלוסייה הערבית ביו"ש. זהו סיפורו של יוסי לוי אירע בימי צוק איתן, אז שימש כמ"פ במילואים של הגדוד: "זה היה יום שישי השחור. בזמן שבעזה נחטף הדר גולדין והחלו החיפושים אחריו, אנחנו התמודדנו עם מהומות אדירות ביו"ש. זה היה רצף של אירועים לאורך כל היום. כמה ימים קודם לכן נפצעתי ורק באותו יום חזרתי לשטח. לקראת שבע בערב עמדתי עם כוח בכפר מסוים, וצירפתי אלינו עוד מ"כ עם הכיתה שלו. חטפנו כל הזמן משני כיוונים, אז פיצלתי את הכוח שלנו לשני כוחות והגבנו. באיזשהו שלב ראיתי חייל יורה באוויר. מיד רצתי למקום וראיתי מחבל גונב את הנשק של המ"כ שלי. נתתי לחיילים מכות על הקסדות כדי לסמן להם לרדת למצב כריעה כדי שלא אירה בהם, ויריתי במחבל. המח"ט שלי באותם ימים, עמית ימין, הגיע תוך דקות ספורות למקום. ברגע שהוא ראה מה קרה הוא אמר שאנחנו מקבלים צל"ש על האירוע הזה, שהתנהל בצורה מופתית".

בשלב זה מצטרף לשיחה שמעון גולדשטיין, שהיה חייל בגדוד באותם ימים. כיום גולדשטיין אחראי בעמותה על תחום הבוגרים. "באותה שנה היינו הגדוד שחיסל הכי הרבה מחבלים, למעט צוק איתן", הוא נזכר. "זה היה עוד לפני צוק איתן, ולאט לאט הרגשנו שהגזרה ביו"ש מתחממת. עד אז כמעט לא חיסלו מחבלים, כי לא היו הרבה אירועים. אבל אנחנו חווינו כל הזמן עלייה באירועים. בכלל, היינו אז בגזרת ג'נין, שהייתה הגזרה הכי חמה באותם ימים".

איך התנהלתם בתוך הגזרה הלא פשוטה הזאת?

"כל היחידות רצו להיכנס לג'נין בגלל ששם הייתה עיקר הפעילות. אבל המח"ט שלנו באותם ימים, רסאן עליאן, לא היה מוכן שמישהו חוץ מאיתנו ייכנס פנימה. אפילו לא יחידות מיוחדות. דובדבן בכלל לא פעלו בגזרה שלנו באותם ימים, הימ"מ פעל בעצימות נמוכה, אבל עיקר הפעילות היתה שלנו. זה מאוד חריג שנותנים תפקיד כזה לגדוד חי"ר רגיל. זה מראה כמה החזיקו מאיתנו".

ואז הגיע שובו אחים.

"כן. שבועיים שלמים לא עצמנו עין. אמנם לא היינו אלה שחיפשו את הנערים בפועל, כי היינו בצפון יו"ש והיה ידוע שהם נמצאים באזור דרומי יותר, אבל אנחנו עצרנו את המחבלים שסיפקו אינפורמציה איפה הם נמצאים. כל לילה עצרנו 4-5 מחבלים. כל מי שהיה קשור לחמאס וידענו עליו, עצרנו אותו".

"כמות האירועים המבצעיים שהגדוד נתקל בהם היא ענקית", אומר סא"ל אורי לוי, כיום מג"ד בא"ח כפיר, ומפקד הגדוד בין השנים 2014-2016. "מקרה שזכור לי הוא אירוע בו מחבל הצליח לדקור לוחם בצווארו. חברו שהיה שם תפעל את האירוע, נטרל את המחבל ואף הפעיל נקודת לחיצה על צווארו וכך הציל את חייו".

הפעילות המרובה הולידה לאחרונה גם מתקפות תקשורתיות משמאל נגד לוחמי הגדוד. לאחר הפיגוע שבו נרצחו הלוחמים מוריוסף וכהן הי"ד, נשלחו חבריהם לגדוד לעצור את הסייענים בפיגוע. בדרך חזרה, הכו חיילי הגדוד את הסייענים שהיו כפותים ברכב. בעקבות כך החל הליך משפטי בתוך הצבא נגד החיילים, מה שהוליד חשש מפני פרשת אלאור אזריה 2. לבסוף הפרשה הסתיימה בעסקאות טיעון.

"בכל גדוד יש בעיות כאלה, וכשזה קורה - מתחקרים. לא מדובר באירועים לגיטימיים, אבל הם קורים בכל מקום. זה לא שאנחנו באים עכשיו ואומרים 'תראו, זה קרה גם במקום אחר אז אנחנו בסדר'. ממש לא. אבל הגדוד תמיד שמר על נוהלי הצבא ומקפיד עליהם", מעיד יוסי לוי.

"נושא נוהלי הפתיחה באש ותפעול האירועים כראוי תמיד היה בראש מעיינינו בגדוד. במהלך תפקידי, הגדוד ביצע תעסוקה מבצעית משמעותית בגזרת מנשה, שומרון ובנימין בתקופת גודל השעה (טרור הסכינים - א"מ). לאחר התקופה קיבל הגדוד את מצטיין הרמטכ״ל על תפקוד נכון ותפעול אירועים מבצעיים בצורה ראויה להערכה", מספר אורי לוי.

"הכי גאה באיחוד המשפחות"

כיום פועלים תחת המטרייה של עמותת נצח יהודה ארבעה גדודים חרדיים, כשהגדול שבהם הוא גדוד נצח יהודה. כאמור, זהו גדוד שונה מגדודים אחרים בצה"ל. כ-30 אחוזים מחייליו מוגדרים כחיילים בודדים, למרות שמשפחותיהם נמצאות כאן בארץ. לא פחות מ-700 חיילים בגדודי נצח השונים זקוקים לפתרונות דיור.

"יש לנו בעמותה 50 מיטות לחיילים בודדים. זה לא הרבה, אבל זה מה שאנחנו יכולים להציע כרגע ואנחנו עובדים כדי להגדיל את זה", מספר ישעיהו שושן. "מדובר בעלויות לא פשוטות בכלל. צריך גם להבין שמדובר במציאות הרבה יותר מורכבת מעוד חייל בודד. בשביל להיות מוכר כחייל בודד כשההורים גרים בארץ צריך אישור בחתימה של ההורים בנושא. ההורים שלהם הרבה פעמים לא מוכנים לחתום על זה כדי שהבן שלהם יקבל עזרה מהצבא. פה אנחנו נכנסים ומנסים לעזור עם המיטות שאנחנו יכולים להציע".

מה המשמעות של העמותה הזאת לחיילים?

"אנחנו הבית שלהם, המשפחה שלהם, הכול. הרבנים המלווים של העמותה הם אלה שאחר כך מחתנים את החיילים. יש לנו עכשיו גם יותר מ-13 אלף בוגרים, שאנחנו ממשיכים ללוות במטרה להפוך את כולנו לקהילה אחת גדולה. בעזרת ה' גם נצליח לפתוח בתי ספר לילדים של הבוגרים שלנו".

למה זה נחוץ?

"כי במובן מסוים אנחנו נמצאים בין עולמות: החרדי והדתי לאומי. מצד אחד אנחנו לא חרדים קלאסיים, ומצד שני גם לא דתיים לאומיים. אנחנו משהו אחר שאין לו מענה. אני אישית תמיד הייתי במקום הזה, גדלתי בחינוך חרדי, אבל בשלב מסוים עברתי ללמוד בישיבת תורת החיים. תמיד נעתי על הציר. אבל הציר הזה צריך עוד משבצת שבתוכה אנחנו ניכנס, ולא שנזלוג פעם לכאן ופעם לכאן".

כששושן מגדיר את העמותה והגדוד כמשפחה של החיילים החרדים, הוא מגדיר זאת בלי הגזמה בפרטים. כל מי שעובד עם החיילים החרדים מרגיש את זה. הדבר ניכר מאוד במפקדים שמגיעים מחוץ לגדוד, ולומדים שמדובר במקום שונה מכל מקום אחר בצבא. "להיות המפקד של גדוד נצח יהודה זה להיות יותר מרק מפקד, זה להיות יותר מרק לוחם. להיות מפקד גדוד נצח יהודה זה להיות ראש המשפחה לחיילים רבים שאין להם את העורף המשפחתי בעקבות הבחירה האמיצה שלהם להיות לוחמים בצבא ההגנה לישראל", מספר סא"ל תלם חזן, כיום ראש מנהלת החרדים בצבא ומג"ד נצח יהודה בין השנים 2014-2012.

והקשר הזה נמשך גם אחרי תקופת הצבא?

"בוודאי. עד היום אני נמצא בקשר הדוק עם חלק מהחיילים שלי כדי לבדוק את מצבם לאחר השירות. תראה, השגנו הישגים מבצעיים ופרסי הוקרה רבים לגדוד תחת פיקודי, אך מה שאני הכי גאה בו ומתרגש ממנו, זה שהצלחתי לאחד שמונה חיילים עם משפחותיהם מחדש. זה מבחינתי הכול".