בשבע מהדורה דיגיטלית

הילודה – ברכה למשפחה ולאומה

המיפקד בפרשה מלמד על חשיבות הריבוי של עם ישראל למשפחותיו * מההפטרה עולה כי גם גאולת העם תלויה במספר אנשיו

הרב אליעזר מלמד , כ"ה באייר תשע"ט | עודכן: 07:31

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד
צילום: ישיבת הר ברכה

משפחות ברוכות

רבים חפצים להקים משפחה גדולה ומפוארת, לקיים את מצוות פרו ורבו בהידור ולראות בנים ובנות, נכדים ונכדות, נינים ונינות עוסקים בתורה ובמצוות לתפארת התורה, העם והארץ. במצווה כללית זו זוכים לגלות את כל הערכים והמצוות, האמונה והברכה, הברית והאהבה, המחויבות והשמחה, מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו ומצוות שבין אדם לעמו, ואת קירוב הגאולה.

לשם הגשמת החזון הגדול והנפלא הזה, ראוי להניח בפני החפצים בכך מידע חשוב. הכול יודעים שמספר הילדים הוא מרכיב מרכזי, אך רבים אינם מודעים להשפעה המכרעת של הגיל שבו מתחתנים ומולידים. לשם כך אצרף לטור זה טבלאות שמראות את השפעת מספר הילדים וגיל הנישואין על גידול המשפחה.

אכן, ההלכה מדריכה אותנו הן במצווה הקשורה למספר הילדים והן במצווה הקשורה לגיל הנישואין ודחיית ההיריון. לגבי הילדים מצווה מהתורה בבן ובת, מדרבנן בארבעה עד חמישה, ומעבר לכך – מהדרין (פניני הלכה שמחת הבית וברכתו ה, ד-ו). לגבי גיל הנישואין ההדרכה המקורית היא עד גיל עשרים, וכיום עד עשרים וארבע (שם ה, ז-יא). דחיית היריון ראשון – רק בנסיבות מיוחדות (שם ה, טו), ואחר כך לצורך בריאות עד קיום המצווה למדרגותיה (שם ה, יג-טז).

לפיכך, ראוי לציין שגם להפרש הזמן שבין לידה ללידה יש השפעה משמעותית על גדילת המשפחה.

חומש הפקודים

אל יהיה גודלה של משפחה בישראל קל בעינינו, שכן בחומש במדבר - חומש הפקודים, אנו לומדים על החשיבות המרובה והמקודשת של ריבוי מספרם של ישראל למשפחותיהם. בפרשת במדבר, בשנה השנייה לצאת ישראל ממצרים, נצטווה משה למנות את ישראל למשפחותיהם ולשבטיהם, כאשר המניין נספר שוב ושוב בהקשרים שונים. ושוב בסוף ארבעים שנה נצטווה משה למנות את ישראל (במדבר כו, ב). בסך הכול מקדישה התורה למניין ישראל בפרשת במדבר כשמונים ואחד פסוקים, ובפרשת פנחס כחמישים ואחד פסוקים. וכפי שכתב רש"י: "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה, כשיצאו ממצרים מנאם, וכשנפלו בעגל מנאם, לידע מניין הנותרים, וכשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם" (במדבר א, א).

הגאולה וירושת הארץ ומניין ישראל

מובא בפתיחת הפטרת השבוע: "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא יימד ולא ייספר, והיה במקום אשר ייאמר להם לא עמי אתם ייאמר להם בני א-ל חי... וכרתי להם ברית ביום ההוא עם חיית השדה ועם עוף השמיים ורמש האדמה, וקשת וחרב ומלחמה אשבור מן הארץ והשכבתים לבטח. וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים. וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'" (הושע ב, א-כב).

גם מצוות יישוב הארץ קשורה במספרם של ישראל, שנאמר ליעקב אבינו: "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה, ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך" (בראשית כח, יג-יד). מפני שהתרשלו במצוות פרו ורבו במשך ארבעים השנים שנדדו במדבר, לא זכו בני ישראל לנחול את הארץ כראוי, ונותרו בארץ אויבים שצררו את ישראל (שמות כג, כט-לא; במדבר לג, נה; רמב"ן שם כא, כא; מלבי"ם שמות כג, כט).

מדדים נוספים לברכה

חובה להדגיש שמספר הילדים אינו המדד היחיד לברכה, להצלחה ולאושר. יש מגדולי ישראל שלא זכו לילדים - ותרומתם לעם ישראל בתורה, במעשים טובים או בהנהגה ציבורית עצומה. על כיוצא בהם אמר ה': "ונתתי להם בביתי ובחומותיי יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם אתן לו אשר לא ייכרת" (ישעיהו נו, ה). על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במי שזכה לילדים אלא שאינם מרובים.

כיצד לספור אנשים

ישנה גם בעיה קשה בספירת אנשים, שכן בהתייחסות לאדם כמספר מקטינים אותו, מתעלמים מייחודו, מערכו המוחלט, מצלם אלוקים שבו. וכן למדנו בתורה שספירת אנשים עלולה לגרום לנגף, שנאמר: "כי תישא את ראש בני ישראל לפקודיהם, ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם, ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם" (שמות ל, יב). וכן מצינו בימי דוד המלך, שבעקבות ספירת ישראל שנעשתה שלא כהלכה, נגזרה על ישראל גזירה ומתו בדבר שבעים אלף איש (שמואל ב, פרק כד).

אלא כך ציוותה התורה, שכאשר צריכים למנות את ישראל, ייתן כל אחד מחצית השקל תרומה לה', וימנו את המטבעות ויידעו את מניינם. באופן זה לא מונים את האנשים עצמם, כי להם אין מספר, אלא מונים את פעולתם, את התופעה הנראית לנו מהם, שאותה אפשר לספור. אף פעולת המניין עצמה צריכה להיעשות בקדושה ולשם שמיים, כתרומה למקדש ולקיום מצוות מלחמות ישראל במניין יוצאי צבא בחומש במדבר.

כאשר מונים את ישראל בדרך זו, היינו את הופעתם המקודשת ולא אותם עצמם, הספירה מרוממת את ישראל, נושאת את ראשם, וכפי שנאמר בפרשתנו: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם" (במדבר א, ב). וכן בפרשה הבאה לגבי בני לוי נאמר: "נשוא את ראש... בני לוי למשפחותם לבית אבותם. מבן שלושים שנה ומעלה ועד בן חמישים שנה כל בא לצבא לעשות מלאכה באוהל מועד" (במדבר ד, ב-ג).

מכתב מהממשלה לברוכות הילדים

לסיום מעניין להזכיר את מענק מאה הלירות, שהעניקה ממשלת ישראל בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל לכל אם שזכתה להוליד עשרה ילדים. מאה לירות באותם ימים היו שוות למשכורת של כמה חודשים.

במכתב המצורף למענק נכתב כך: "לכבוד גברת... ממשלת ישראל שולחת לך בזאת המחאה על סכום של מאה לירות - לאות הוקרה ועידוד לאם בישראל אשר ילדה וגידלה עשרה ילדים. תזכי לגדל אותם לתורה, לעבודה ולמעשים טובים למען המולדת והאומה, ותחזקנה ידייך. ד. בן גוריון". את צילום המכתב קיבלתי מאדם שסבתו ז"ל התכבדה בקבלת המענק.

לתגובות: ravmel@gmail.com