בשבע מהדורה דיגיטלית

חבל על כל קול

כדי למנוע אובדן מנדטים גם בבחירות הבאות, הציונות הדתית צריכה לגשת אליהן במסגרת רשימה אחת בלבד.

עמנואל שילה , ג' בסיון תשע"ט | עודכן: 12:35

איילת שקד ונפתלי בנט
איילת שקד ונפתלי בנט
צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

1

שבוע לאחר שהכנסת ה-21 פיזרה את עצמה לדעת, קשה עדיין להשתחרר מתחושת המועקה והצער על מערכת בחירות נוספת שנגזרה עלינו.

כל המשאבים שהושקעו בבחירות שהתקיימו לפני הפסח ירדו לטמיון. קואליציה ימנית-דתית שכבר התחממה על הקווים לקראת קדנציה של צעדים מאוד משמעותיים, בעיקר בתחום הקריטי של היחסים בין הכנסת והממשלה למערכת המשפט, התפרקה עוד בטרם הוקמה. הניצחון האלקטורלי הברור של גוש הימין הושלך לסל המחזור, ויעמוד למבחן נוסף בסוף שנת תשע"ה, שתיזכר בתולדות מדינת ישראל כשנת שתי מערכות הבחירות. בינתיים מתבזבזים מיליארדים על מערכת בחירות מיותרת, החלטות ומינויים חשובים מתעכבים, והמדינה והמשק נכנסים לתקופה ארוכה של קיפאון. הלוואי ויתקיים בנו "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה", אבל לא בטוח שמערכת הבחירות הבאה לא תסתיים שוב בלי קואליציה, או גרוע מכך – בעליית השמאל-מרכז לשלטון, כשליברמן הבלתי צפוי משמש לשון המאזניים שמכוננת את שלטון גנץ ולפיד.

ואחרי שנטיל את עיקר האחריות למצב המדכדך על אביגדור ליברמן, על המפלגות החרדיות ועל בנימין נתניהו, צריך להודות שגם לציונות הדתית יש חלק בכישלון. כי אלמלא נזרקו לפח יותר מ-250 אלף קולות בגלל הכישלון של הימין החדש ושל זהות, שתי מפלגות שהורתן בציונות הדתית וממנה גם באו רוב מצביעיהן, אפשר היה להוסיף לגוש הימין עוד כמה מנדטים ולהרכיב קואליציה גם בלי ליברמן.

מבחינת הציונות הדתית, הבחירות החוזרות עם פוטנציאל הסכנה הטמון בהן מהוות עונש על מחלת הפלגנות שפוקדת שוב ושוב את הפוליטיקה המגזרית. התיקון חייב לבוא בכך שבבחירות הבאות יצומצם למינימום מספר הקולות האבודים של מצביעי הציונות הדתית. שהקול הדתי-לאומי לא יתפצל שוב בין שלוש מפלגות קטנות שאחת או שתיים מהן, וביום רע במיוחד אפילו שלושתן, עלולות שלא לעבור את אחוז החסימה. בבחירות הקרובות צריכה לרוץ רשימה דתית-לאומית אחת בלבד.

2

נפתלי בנט ואיילת שקד זכאים לקרדיט על רוח חדשה שהפיחו בפוליטיקה המגזרית, ועל הישגים לא מעטים שהביאו בתקופת הנהגתם - לצד גם התבטאויות ומעשים שנויים במחלוקת, בעיקר מצידו של בנט בנושאי דת ומדינה. אבל לפתחם של השניים רובץ גם הכישלון של הציונות הדתית בבחירות האחרונות, והשפעתו על כישלון המחנה הלאומי כולו. נפתלי בנט היה חסר סבלנות, חסר זהירות וחסר עכבות בשאיפתו להגיע הכי גבוה, הכי מהר שאפשר. זה גרם לו לפלג ולנטוש את הבית היהודי, להשליך הצידה את המפלגה שהעניקה לו הנהגה בלתי מעורערת וסמכויות נרחבות, ולהותיר אותה חבולה, מרוששת ומבולבלת זמן קצר לפני הבחירות. סד הזמן הקצר והקופה הריקה אילצו את הבית היהודי להרכיב רשימה בתנאים קשים ובפרוצדורה מוזרה ומאולתרת, בעוד בנט נהנה מחירות מוחלטת להרכיב למפלגתו החדשה רשימת חלומות כאוות נפשו. אחוז החסימה המאיים אילץ את הבית היהודי לבצע חבירה עם מפלגת עוצמה יהודית - מהלך שנוי במחלוקת שבנט ציפה לו ביודעו שיבריח אליו עוד פלח ממצביעי המפלגה שנטש.

את כל זה עשה בנט, וגם שקד שהלכה אחריו בהיסוס ובלב כבד, מתוך מחשבה יהירה שהוא ושותפתו הפוליטית הרבה יותר אטרקטיביים ואלקטורליים ממה שמשתקף ביבול המנדטים הבינוני של מפלגתם. הם סברו וטענו שיוכלו להשיג הרבה יותר במפלגה דתית-חילונית, בלי שותפים חרד"לים כמו מוטי יוגב, בצלאל סמוטריץ' והרב אלי בן דהן, שמבריחים מעליהם את המצביעים. ליומרה הזאת היו שותפים אנשי תקשורת ומובילי דעת קהל מהאגף הליברלי של הציונות הדתית, שחיזקו את בנט בתחושתו שמאות אלפי ישראלים ייתנו לו את קולם אם רק ישכיל להיפרד מהמיתוג המגזרי ומהשותפים הקיצוניים. גם סקרים אופטימיים לא חסרו, אבל כמו במערכות הבחירות לכנסת ה-19 וה-20, גם הפעם התברר שלרבים מתומכי בנט ושקד יש נטייה לנטוש לליכוד ברגע האחרון.

הכישלון של הימין החדש הוכיח שאיילת שקד נחשבת אומנם לשרה מאוד מוצלחת ופופולרית, אבל ברגע האמת הפופולריות הזאת לא בהכרח מתורגמת לפתקי הצבעה. בסופו של יום הרשימה הדתית בהנהגת הרב פרץ וסמוטריץ' זכתה בחמישה מנדטים (ועוד אחד ששובץ ברשימת הליכוד), בעוד הרשימה הדתית-חילונית החדשה והאטרקטיבית שהרכיבו בנט ושקד קיבלה 20 אלף קולות פחות ולא עברה את אחוז החסימה. יש להדגיש שלא כל האגף הדתי-ליברלי נטש עם בנט ושקד, ושגם לרב פרץ היה חשוב שבמקום השלישי המשוריין לאישה תיבחר נציגה של המחנה הליברלי, עידית סילמן.

3

בנט ושקד צריכים להבין שלכישלון הזה יש מחיר. הם יכלו להמשיך להנהיג ללא מיצרים את רשימת טב, כשלצידם סמוטריץ' ככינור שלישי בתזמורת. אבל הם בחרו לעזוב, ואת כס הטייס הנטוש בהנהגת הבית היהודי תפס בינתיים הרב רפי פרץ. לא בטוח שהוא האדם המתאים להנהיג את הפוליטיקה הציונית-דתית לאורך זמן. אבל לאחר שהסכים לבוא ולהנהיג בעת שהמפלגה הייתה מוטלת על הקרשים, רבים סבורים שמגיע לו לפחות לקבל את הצ'אנס שלו. בפוליטיקה המגזרית פחות מקובל להשתמש ולזרוק.

לצידו בהנהגה המשותפת של מפלגת הציונות הדתית נמצא יו"ר האיחוד הלאומי בצלאל סמוטריץ', שהוכיח את כישוריו במהלכים המורכבים של הקמת איחוד מפלגות הימין, ניהול קמפיין הבחירות המשותף וניהול המשא ומתן על הרכבת הקואליציה. לאחר שהרב פרץ וסמוטריץ' הובילו את מפלגתם להישג נאה, קשה לצפות שהם ומפלגותיהם ייתנו מעמד שווה לצידם למי שנחלו כישלון בבחירות לאחר שנטשו את המפלגה באופן שיוגדר בעדינות כלא ראוי. אומנם לימין החדש היו בכל זאת כמעט 140 אלף קולות, וכדי להחזיר לפחות את חלקם יש צורך לשבץ נציגים שלהם ברשימה ובהנהגה. אבל ספק אם צמרת של מפלגה קטנה יכולה להכיל ארבעה מנהיגים.

אז איך מכנסים כמה שיותר מקולות הציבור הדתי-לאומי תחת רשימה אחת? איך דואגים למנוע ריבוי מפלגות ואובדן קולות?

4

אפשר לנסות לחשוב על בלוק טכני של לא פחות מחמש מפלגות – הבית היהודי, האיחוד הלאומי, עוצמה יהודית, הימין החדש וזהות. בלוק שירוץ ברשימה אחת וימנע אובדן קולות, ואחר כך חלקיו השונים יחליטו על המשך דרכם. אבל ספק רב אם מרכיבי רשימה כזאת יצליחו להביא עמם את רוב מצביעיהם. האם חילונים שהצביעו לימין החדש יבואו למפלגה שרובה דתיים? האם פייגלין, אם ישובץ ברשימה ששאר מועמדיה אינם תומכים בלגליזציה של קנביס, לא יפסיד כמחצית ממצביעיו? האם חרד"לים שהצביעו בעבר ליחד של אלי ישי והפעם לטב ייתנו את קולם לרשימה שבה בנט, שקד ופייגלין ישובצו בחמישייה הראשונה?

שכני בעמוד הבא, יאיר שרקי, חוזר ומציע ריצה בשתי רשימות: איחוד מפלגות הימין במתכונתו הנוכחית כמפלגה דתית מובהקת, ובמקביל – לאחד את הימין החדש וזהות במפלגה ימנית ליברלית שמשלבת דתיים וחילונים. הבעיה היא שעדיין לא מובטח ששתי המפלגות יעברו את אחוז החסימה. הן ייגררו לקרבות קשים ביניהן, ואחת מהן עלולה לקבור 3 או 4 מנדטים.

לכן הפתרון האופטימלי לדעתי מבוסס על ההפרדה שכבר החלה בין בנט לשקד. שקד יכולה להשתלב יחד עם הרב פרץ וסמוטריץ' בהנהגה משולשת של איחוד מפלגות הימין. היא תביא עמה רבים ממצביעי הימין החדש, ותבריח פחות חרד"לניקים בהשוואה לבנט. היא לא יכולה לעמוד בראש הרשימה, משלוש סיבות: משום שאת מפלגת הציונות הדתית צריך להנהיג אדם דתי, משום שהיא רצויה, מוערכת ואהודה - אבל עדיין אורחת זמנית שתעדיף בעתיד לעבור לליכוד, ומשום שעל נטישה וכישלון לא מקבלים פרס.

באשר לנפתלי בנט, נראה שלא נשאר הרבה מקבלת האחריות שלו לאחר הכישלון בבחירות, ומהצהרתו לאחרונה שיבוא למשא ומתן בעמדה של ענווה. הודעתו שלא ינהל משא ומתן לאיחוד לפני ה-15 ביולי מלמדת שהוא מבקש לבוא מתוך עמדת כוח של סקרים מחמיאים. יש לקוות שהפעם הציונות הדתית תלמד את הלקח ולא תיתן לסקרים זמניים לבלבל אותה. לפוליטיקאים שאיבדו את כיסאם בטרם עת יש נטייה לנסות לחזור בכל מחיר, וכך אנו מוצאים את מי שמאס בתפקיד המנהיג הבלתי מעורער של הציונות הדתית מנסה לחזור כמספר 2 במקרה הטוב או 4 במקרה הרע. טוב יותר יעשה בנט אם יישאר לנוח על הספסל, יעשה לביתו או יוביל פעילות חוץ-פרלמנטרית, ויחזור לפוליטיקה כשתהיה לו הזדמנות מבטיחה יותר ולאחר הפקת לקחים אמיתית. ואני אומר את זה כמי שתמך בבנט, למרות הסתייגויות ומחלוקות, מתחילת התמודדותו על ראשות המפלגה ועד לרגע פרישתו.

באשר לפייגלין, אין טעם לנסות לשכנע אותו להימנע מכישלון נוסף. נראה כי מי שבטוח שהמפתח הבלעדי לכל בעיות המדינה נמצא בכיסו וכתוב במצעו לא ירים ידיים לעולם. אבל יש לקוות שמלבד כמה אלפי חסידים מושבעים, שאר מצביעיו לא יחזרו על הטעות של מתן קולם למפלגה שסיכוייה מפוקפקים.

לתגובות: eshilo777@gmail.com