דסטה גדי יברקן
דסטה גדי יברקןצילום: לירון מולדובן

התחלה/לפני 38 שנים, בכפר סמיין שבצפון אתיופיה. בן זקונים למשפחה של 17 אחים ואחיות. שלושה אחים נפטרו ו-14 חיים כיום בארץ. "משפחה גדולה ומאוחדת".

כפר ילדותו/ "כפר יהודי. כל מבקר היה צריך לפני הכניסה לטבול בנהר הסמוך. התושבים שמרו מצוות, שבתות וחגים. מיום רביעי כבר התחילו להתארגן לשבת. התושבים היו בעיקר רועי צאן ובקר. הבית שלנו היה ממוקם על השביל המרכזי, ואמא תמיד ביקשה מאיתנו להזמין את העוברים ושבים להתארח בפינת הישיבה שלנו בחצר".

אבא/ אשטיה יברקן ז"ל. היה בן 104 במותו. "אבא היה בן יותר מ-70 כשנולדתי. יש לאבא מקום משמעותי בחיי. בן אדם אציל ונעים הליכות, פיקח מאוד. היה לי קשר מיוחד איתו. איש ציבור שהייתה לו מילה ברשויות. הוא עזר לכל יהודי שנקלע לצרות. דתי אדוק וציוני נלהב. איש ערכים שלא מתפשר על עקרונות".

אמא/ ינגוסה אשטיה (75). "אמא היא פורצת דרך. באתיופיה היא הייתה האישה היחידה שישבה במיני חבר המושבעים של הכפר. אישה נבונה עם תובנות לחיים. אישה מאמינה. בכל מה שקשור לכיבוד הורים היא דוגמה ומופת. מקפידה על מתן בסתר ועזרה לזולת. תמיד מארחת מכל הלב".

החלום/ "מגיל אפס חינכו אותנו על החלום של ירושלים. הכמיהה לישראל והגעגוע לירושלים עברו בעוצמה מדורי דורות והרגשנו כאילו עכשיו עזבנו אותה וכבר נשוב אליה. כל מי שדיבר על ירושלים מיד היו לו דמעות בעיניים. היינו יושבים בכפר ושרים יחד שירי כיסופים לירושלים. החלום לעלות היה יומיומי".

לארץ/ בגיל עשר עלה עם משפחתו מאתיופיה לישראל במסגרת מבצע שלמה. "באמצע הלילה העירו אותנו הילדים ולא אמרו לנו לאן אנחנו הולכים. התחלנו לצעוד בשקט. רק כשהתרחקנו מספיק גילו לנו שאנחנו בדרך לארץ ישראל. למרות הקושי, אני זוכר התרגשות אדירה".

מנשק את האדמה/ בתאריך י"ב בסיוון תשנ"א (25.5.1991) נחת מטוס הג'מבו על אדמת הארץ. "זה היה בשמונה וחצי בערב. מלמעלה ראינו אורות מנצנצים שנראו לי כמו ירושלים של זהב. ירדנו למטה ונישקתי את האדמה. לא זוכר מה בדיוק לחשתי, אבל זאת הייתה בטח התפילה הכי טהורה שהייתה לי בחיי. הרגע הכי חשוב בחיי. אפילו ההשבעה לכנסת מתגמדת מול הרגע הזה".

עברית שפה קשה/ "כשהגענו לארץ ידעתי יחסית לדבר עברית. במחנה באדיס אבבה פתחו בית ספר לילדים ואמא דחפה אותי להשקיע בעברית. באמת התמקדתי בלימוד השפה, ובדיעבד זה עזר לי בקליטה".

לרחובות/ בתחילה משפחתו התגוררה בטבריה. "בגלל העלייה הגדולה היה צורך במספיק מקומות לקבל את העולים. אותנו שמו במלון וושינגטון". לאחר שישה חודשים עברה המשפחה לאתר קרוואנים בקיבוץ חולדה. אחר שנתיים קבעו את ביתם ברחובות, "ומאז ועד היום אנחנו כאן".

אחד שמאמין בי/ למד בתיכון מקווה ישראל. "המחנך שלי היה בני מלמד. מורה לחיים, כפשוטו. כנראה שהאמירה 'כל מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו' היא אמיתית. הוא דחף אותנו לעשות בגרויות. היה מגיע בכל בוקר בשעה שש להעיר אותנו ותמיד היה שם בשבילנו".

מתנדב/ את לימודי התיכון סיים בגיל 16, "בגלל שקפצתי כיתה". בשנתיים שנותרו החל בפעילות התנדבותית כרכז חונכות בפרויקט 'אח בוגר' בשיתוף מחלקת הרווחה בעיריית רחובות. "בזמן שהיה לי החלטתי שאני מקדיש את עצמי לזולת. עשיתי שיעורי עזר לתלמידים מתקשים. עבדתי מכל הלב".

רוצה להתגייס/ "לא קיבלתי צו גיוס אז נסעתי פיזית לבקו"ם בתל השומר וביקשתי: 'תגייסו אותי'. בשבילי להיות חייל בצה"ל היה שליחות". לבסוף גויס לגדס"ר גבעתי. לאחר מכן סיים קורס קצינים ושירת כמפקד בגבעתי. השתחרר בדרגת סרן. לאחר שחרורו מהצבא שב לפנימייה שבה למד כדי לשמש כמדריך. במקביל למד משפטים לתואר ראשון במכללה למינהל.

החלום ושברו/ "הקהילה האתיופית בנויה מאנשים עדינים ותמימים, שהכמיהה שלהם לארץ הקודש הייתה אדירה, ולכן כשהגיעו לארץ החלום התנפץ. קיבלנו כתף קרה ובחלק מהמקרים אפילו הפנו לנו גב. אני יודע שזו אמירה קשה, אבל לצערי זאת האמת".

טשטוש הזהות/ "הממסד עשה הכול כדי לטשטש את הזהות שלנו ולהלביש לנו זהות ישראלית אחרת. במקום לטפח את הזהות של יהודי אתיופיה, יש צעירים בני הקהילה שלא מכירים את ההיסטוריה של ההורים שלהם".

השינוי/ "כיום הצעירים בקהילה חוקרים את העבר. יש המון חזרה למורשת ולשורשים, כי מה שהחברה העניקה להם זה חלל ריק. הם מבינים שכדי להשתלב בישראל הם צריכים קודם לחזור לנקודת ההתחלה שלהם וללמוד את הזהות שלהם. יש כאלו שחוזרים לשמות המקוריים באמהרית. הרבה חבר'ה נוסעים לאתיופיה כדי לטייל ולהיפגש עם המקורות".

המטה/ בגיל 25 הקים יחד עם עוד חברים, ביניהם פנינה תמנו-שטה, את מטה המאבק לשוויון חברתי של עולי אתיופיה בישראל. "ביקשנו לשים את כל הבעיות בפרונט. דרך פעילות המטה ביקשנו לחשוף את תהליך ההתערות הקשה של יהודי אתיופיה בישראל".

דורשים שוויון/ "לא באנו מתוך בכיינות של 'שתו לי, אכלו לי' אלא דווקא הדור השני של העולים, האקדמאים, קראו למאבק בפערים החברתיים. בחרתי בפינצטה את הפעילים שלי. מאז הסיקור על הקהילה השתנה והרבה יותר מבני הקהילה השתלבו בתחומי העשייה השונים".

אדוני הקייס/ פעל למען שיפור מעמד הקייסים בישראל. "עשר שנים פעלתי לתיקון מעמדם". ואכן, הממשלה אישרה הצעה שיזם לתוספת 13 קייסים והענקת סמכויות חוקיות לביצוע טקסי דת, רישום נישואין, עריכת חופות וביצוע ברית מילה. "הקייסים הם מנהיגים רוחניים בעם ישראל ובהחלט ראויים לתת שירותי דת".

תוכנית חומש/ השתתף בגיבוש תוכנית החומש לשילוב יוצאי אתיופיה בחברה הישראלית. "בנינו תכנית חמש-שנתית מקיפה בתחומי הבריאות, החינוך, הדת, התעסוקה ועוד לשילוב וקידום הקהילה בחברה. התוכנית עברה בשנת 2008 אבל הממשלה הפרה את ההתחייבות. לא ויתרתי ועתרתי לבג"ץ, ובניצחון תקדימי המדינה חויבה לממש אותה. כיום התוכנית מופעלת".

רק הליכוד/ בשנת 2008 התמודד במשבצת הצעירים בבחירות הפנימיות של הליכוד, אך לא נבחר לכנסת. "ראש הממשלה נתניהו רצה להביא נציג של הקהילה וקרא לי. הוא עשה איתי מסיבת עיתונאים בקומה 14 במצודת זאב. סיכמנו על המון דברים וחתמנו על עשר נקודות לקידום העלייה". בשנת 2012 התמודד שוב ברשימת הליכוד, הפעם במשבצת העולים.

עוזב/ "הייתי בליכוד שנים אבל הרגשתי שאין אוזן קשבת לדברים שאני רוצה לקדם. וכשבוגי יעלון פרש לפני שלוש שנים הצטרפתי אליו למפלגת תל"ם (תנועה לאומית ממלכתית) בראשותו". בהמשך, בשנת 2019 הוצב במקום ה-33 ברשימת כחול לבן.

למה לי פוליטיקה/ "אני מאמין בעצמי. כולם אנשים טובים, אבל אני לא סומך על אף אחד אחר שיקדם את האינטרסים של הקהילה יותר מהקהילה עצמה".

יום ההשבעה/ ביום ההשבעה לכנסת ה-21 נחקק בזיכרון הקולקטיבי כאשר תועד כשהוא מתכופף ומנשק את כפות רגליה של אמו. התמונה של חבר הכנסת הטרי ריגשה מדינה שלמה. "בהתחלה לא קלטתי מה קרה. אמרו לי: 'איזה מרגש'. חשבתי שמתכוונים להשבעה שלי. אז שלפו את התמונה והופתעתי לגלות שצילמו אותי".

כבוד לאמא/ "אמא היא אישה מיוחדת במינה. היא גידלה אותנו בעשר אצבעות. אני יודע מה היא עברה רק כדי שנזכה להגיע לארץ. יש לה אישיות נדירה. בכל שלב בחיי היא הייתה בשבילי, ואני רוחש לה אהבה גדולה. לכן באופן טבעי התכופפתי לנשק אותה. פשוט מגיע לה".

תקווה/ "מאחל לעצמי להיות שותף בעיצוב דמותה של מדינת ישראל. בעיניי הציונות ממשיכה, וכל זמן שאני יכול לתרום - אהיה שם".

אם זה לא היה המסלול/ "בטח הייתי עוסק בחינוך".

ובמגרש הביתי:

בוקר טוב/ קם בסביבות שש וחצי, קורא עיתונים ומתעדכן. עובר על הלו"ז, ארוחת בוקר. יוצא מהבית בשבע. "הימים שלי מאוד עמוסים בישיבות, פגישות, סיורים ועוד". בדרך כלל הולך לישון בסביבות השעה אחת עשרה, "לפעמים גם מאוחר יותר".

פלייליסט/ אוהב במיוחד לשמוע מוזיקה באמהרית. "נהנה להאזין לשירים עם זיקה לארץ ולציונות. לצערי הרב האומנים של היום שרים על הכול חוץ מהמולדת".

השבת שלי/ "גשר בין ירושלים לגלות. השבת באתיופיה הייתה יום שחכינו וציפינו לו כבר מאמצע השבוע. אני מתרגש לקראת שבת ונהנה מהביחד המשפחתי. אני שומר מסורת ואוהב את השבת".

דמות מופת/ ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין ז"ל. "איש חזון ומעשה. מנע מלחמת אחים בסיפור אלטלנה. ישב 27 שנים באופוזיציה, שירת רעיון, שם את המדינה לפני הכול".

מפחיד אותי/ "ברמה האישית אין משהו שמפחיד אותי. ברמה הלאומית מפחידים אותי גלות ופילוג בעם".

משאלה/ "שתשרור אהבת חינם בעם ישראל. ובפן האישי, שאזכה להקים בית בישראל, משפחה עם ילדים".

כשאהיה גדול/ "להיות בין מנהיגי המדינה".

לתגובות: [email protected]