תקדים היסטורי. ניצנה דרשן-לייטנר
תקדים היסטורי. ניצנה דרשן-לייטנרצילום: הדס פרוש, פלאש 90

1

השבוע התרחש במדינת ישראל רגע היסטורי, אך בגלל שהוא בא לידי ביטוי בטקסט שמתחרה באורכו בספר 'מלחמה ושלום' הוא לא קיבל תשומת לב מספיקה. המדובר בפסק דינו של סגן נשיא בית משפט השלום בירושלים הפורש, השופט בדימוס משה דרורי, שניתן ב-17 תביעות נזיקין שהגישו נפגעי טרור, רובם ישראלים, נגד הרשות הפלשתינית ונגד בכירים בה לאורך השנים. מדובר בפיגועים שאירעו בתקופה המכונה "האינתיפאדה השנייה", שפרצה אחרי כישלון שיחות קמפ דייוויד בין ערפאת לאהוד ברק.

בפסק הדין החלקי שנתן השופט נקבעת לראשונה באופן משפטי אחריותה בנזיקין של הרשות הפלשתינית לפיגועי הטרור הרבים הללו. בין הפיגועים שנכללו בתביעות: הטבח במשפחת גביש שבו נרצחו שני הורים, סבא ונכד בביתם שבאלון מורה בפסח 2002, רצח בני הזוג דיקשטיין ובנם הקטן במארב ירי בדרום הר חברון, פיגוע ההתאבדות בצומת מגידו שבו נרצחו 17 בני אדם, רצח חייל בקבר יוסף ופיגועים רבים נוספים. כמו כן נדונו במסגרת התביעות גם תביעתו של נעמאן שרקיה שנחשד על ידי הרשות הפלשתינית כמי ששיתף פעולה עם ישראל, נחטף ועונה על ידה בגין זאת, וכן תביעתם של כ-60 מורי דרך שפרנסתם נפגעה קשות במהלך השנים 2004-2000 בשל מתקפת פיגועי האינתיפאדה השנייה.

התובעים טענו, ובתום הליך משפטי סבוך גם הצליחו להוכיח, שהרשות הפלשתינית אחראית לפיגועים. בתיק אחד, תביעת משפחות נרצחי הלינץ' ברמאללה, הביאו שני הצדדים ראיות ועדים. לעומת זאת, ביתר 16 התיקים הובאו ראיות רק מצד התובעים, ואילו הנתבעים בחרו לא להביא ראיות מטעמם ורק לטעון שהראיות שהביאו התובעים אינן מספיקות כדי להוכיח את התביעה. בסיכומו של דבר התקבלו התביעות נגד מרבית הנתבעים, ובתוכם, כאמור, נגד הרשות הפלשתינית.

המשמעות היא שהרשות הפלשתינית תידרש לפצות את כל הנפגעים שהגישו את התביעות. בדרך אל פסק הדין החלקי נאלצו התובעים לעבור משוכות משפטיות רבות, כמו למשל השאלה האם בכלל ניתן לתבוע את הרשות הפלשתינית או שהיא נהנית מחסינות מדינתית, והאם ניתן לעשות זאת בישראל, ולהתגבר על קשיים רבים מאוד בהבאת הראיות. בסופו של דבר נקבע כאן תקדים בשדה משפטי לא חרוש, בעזרת שני גורמים עיקריים: ארגון 'שורת הדין' בראשותה של ניצנה דרשן-לייטנר שהפך את צבר התיקים הזה לתיק דגל, והשופט משה דרורי שצלל לעומק התיק הסבוך והמורכב, לא נרתע ולא ניסה לטאטא אותו מתחת לשטיח. בלי שני הגורמים הללו התקדים ההיסטורי הזה לא היה בא לעולם.

השופט דרורי יצא כעת לפנסיה, כאמור, אולם דרכו של תיק הדגל הזה עדיין רחוקה מסיום. כמקובל בתיקי נזיקין, הדיון פוצל לשניים, ומה שהסתיים כעת הוא השלב הראשון שבו נקבעה עצם החבות בנזק. כעת מגיע תורו של השלב השני, שבו ייקבע מה ההיקף של החבות, כלומר מה גובה הנזק, ובאיזה חלק שלו יישא כל אחד מהנתבעים. גם השלב הזה מן הסתם לא ייגמר מאוד מהר, למרות שכאן הבאת הראיות פשוטה יותר. רק כדי להמחיש את הסכומים שעומדים על הכף, נציין שהסכום הכולל של התביעות עומד על כמיליארד שקלים. לא כסף קטן בכלל. אנחנו, כמובן, נמשיך לעקוב.

2

ומה עם האמת?

כאשר בית המשפט העליון מקבל החלטה עקרונית, "הלכה" בלשון הזהב של המשפטנים, הוא לא תמיד לוקח בחשבון בזמן אמת את כל ההשלכות החיצוניות של ההחלטה שלו. התוצאה היא לא פעם שמה שנראה על פניו כמו פסק שיביא לתוצאה מסוימת, גורר עוד תוצאות שלא בהכרח נלקחו בחשבון בעת שהוא ניתן. הדוגמה המעודכנת למקרה כזה היא פסק הדין שניתן בתביעת הדיבה של מירי רגב נגד חדשות 10 (שהפכו לחדשות 13) והכתב ספי עובדיה. הסיפור, בקצרה, נסוב סביב תקציב הקמפיין למיזם "לא לדאוגוסט" שהועבר למשרד פרסום מסוים בלי מכרז. בכתבה בחדשות 10 הושמעה הקלטה של שיחה בין רגב לעוזריה, שבה לכאורה הם עסקו בשאלה כיצד להסביר את העברת התקציב בלא מכרז. סביב כך בעצם נאמר שהעברת הכסף הייתה בעייתית לכאורה מבחינה חוקית.

פרטי הסיפור לא מאוד חשובים, מה שחשוב לענייננו הוא שרגב הגישה תביעת דיבה והפסידה. רגב טענה שכל מה שהיא עשתה היה כשר וחוקי. מנגד, חדשות 10 וספי עובדיה טענו שתי טענות חלופיות. הראשונה היא הגנת "אמת דיברתי", והשנייה היא הגנת "עיתונות אחראית". אמת דיברתי זו ההגנה הקלאסית ביותר בתביעות דיבה. מי שלכאורה פרסם לשון הרע בא לבית המשפט וטוען "הפרסום היה אמת ונעשה בתום לב". אולם בדיון הנוסף בבית המשפט העליון בפרשת סרן ר' נגד אילנה דיין, יצרו השופטים בהלכה חדשה עוד הגנה, שמכונה "עיתונות אחראית". ההגנה הזאת היא האחות המרוככת של "אמת לשעתה", ומה שהיא בעצם אומרת הוא שאם הפרסום נבדק בסטנדרטים עיתונאיים ראויים, אין מקום לשפוט אותו בסטנדרט המחמיר של השאלה האם בדיעבד הוא היה אמת.

יש היגיון בפסיקה הזאת, ובמבחן של עיתונות אחראית. הרי עיתונאי הוא לא חוקר משטרה ולא נביא. אם נקבע שרק פרסום שבדיעבד יתברר שהוא אמת יזכה להגנה, אפשר לסגור חלקים ניכרים של העיתונות, שנדרשים מבחינה חברתית. אולם מצד שני, לפסיקה הזאת יש מחיר בעייתי שנחשף בסיפור של מירי רגב באופן מאוד ברור. מה שקרה בפסק הדין הוא שהשופט נמנע מלהכריע האם הפרסום בעניינה של רגב היה אמת או לא. השופט טען שמכיוון שלחדשות 10 ולכתב עומדת ההגנה של עיתונות אחראית, די בכך כדי לדחות את התביעה ואין צורך לברר האם היא אמת או לא.

לכאורה הפסיקה נשמעת הגיונית, הבעיה היא שהיא חותרת תחת אחת המטרות המרכזיות של הכלי שנקרא בלשון העם "תביעת דיבה" ובלשון המשפטנים "תביעת לשון הרע". למה אנשים, ובמיוחד אנשי ציבור, מגישים תביעת דיבה? בשביל לנקות את שמם מהתוכן של הפרסום המכפיש נגדם. אם משפט יכול להסתיים בלי פסיקה בסוגיית האמת, כמו שקרה במקרה של מירי רגב, איזה כלי יש למי ששמו הוכפש על מנת לנקות את שמו? מה הוא יכול לעשות חוץ מלהסתובב בעולם ולזעוק "דמי נשפך"?

את הבעיה הזאת צריך למצוא דרך לפתור. אפשר לחשוב על כל מיני דרכים שישמרו מצד אחד על יכולתו של אדם לנקות את שמו, ומצד שני על האפשרות לקיים עיתונות חוקרת שיכולה לחשוף עוולות ושחיתויות. אני בטוח שיש כל מיני דרכים, תרשו לי לסיום להציע רק אחת. האפשרות שאני מעלה היא להעביר את הגנת העיתונות האחראית כשיקול בקביעת תשלום הנזק, ולא כהגנה בשלב של עצם קביעת החבות. כלומר, השלב שבו ייקבע האם טענת "אמת דיברתי" מתקבלת יהיה השלב הראשון של המשפט.

אם היא לא תתקבל, יוכל מי שהוכפש לנקות את שמו בבית המשפט לפחות באופן ההצהרתי. בשלב השני, כאשר באים לדון בנזק, שם תיכנס טענת העיתונות האחראית. אם העיתונאי פעל כמצופה ממנו, לא ניתן יהיה לחייב אותו בתשלום. זו כמובן רק אפשרות אחת, ולא בהכרח הכי טובה. מה שבטוח הוא שהמצב הנוכחי, שבו תביעת דיבה יכולה להסתיים בלי מסקנה בנוגע לטיהור שמו של התובע, הוא מצב לא סביר שלא יכול להימשך.

***הפינה הכלכלית***

לא חייבים

במתח שבין העיקרון שמי שחייב כסף צריך להחזיר את חובותיו ובין הרצון לאפשר לחייבים שאינם מסוגלים להחזיר את חובותיהם לשקם את חייהם, המטוטלת נעה בשנים האחרונות באופן מובהק לעבר הקוטב השני. המחוקק וגם בתי המשפט נותנים משקל הולך וגובר לרצון לאפשר לחייבים לשקם את חייהם, גם במחיר של החזר חלקי מאוד של החובות ושחרור של החייבים מהעול באופן מהיר.

דוגמה להלך הרוח הזה אפשר למצוא בפסק דין שנתן לאחרונה בית המשפט העליון בערעור שהגישו בני זוג נשואים שנקלעו למצב של חדלות פירעון, לאחר שצברו חובות של יותר ממיליון שקלים. השאלה המשפטית שעמדה לדיון הייתה כזו: פקודת פשיטת הרגל קובעת שחייב יכול להיכנס להליך של הסדר חוב לפני פשיטת רגל, ובית המשפט רשאי לאשר הסדר כזה. אולם אחד התנאים להליך כזה, שחוסך לחייב בין היתר את התיוג כפושט רגל, הוא תשלום של לפחות 30 אחוזים מכל אחד מהחובות הלא מובטחים של החייב.

במקרה הרלוונטי, בני הזוג היו חייבים כמיליון שקלים, שמרביתם היו במעמד של חוב "ביחד ולחוד". המשמעות של ההגדרה המשפטית הזאת היא שלמרות שהחוב הוא משותף, כל אחד משניהם מחויב באחריות להחזר מלוא החוב ולא רק מחציתו. בני הזוג הגישו בקשה להסדר חוב, והציעו לפרוע ביחד 30 אחוזים ממנו. אולם הנאמן שמינה כונס הנכסים הרשמי טען שעל כל אחד מהם להפקיד בנפרד 30 אחוזים מגובה החוב בקופת פשיטת הרגל כדי שניתן יהיה לבצע את הסדר החוב. לעמדה זו הצטרף גם כונס הנכסים הרשמי ובית המשפט המחוזי קיבל אותה.

עורכי הדין של בני הזוג, שלומי ברדוגו ודורית זולדן-זוהר, הגישו בשמם ערעור לבית המשפט העליון, וטענו כי הפסיקה מנוגדת הן ללשון הפקודה והן לתכלית שהיא מבקשת לקדם: מניעת הליכי פשיטת רגל ארוכים וסבוכים תוך החזר חלקי של החוב לבעלי החוב. בית המשפט העליון קיבל את הערעור, וקבע כי אכן, בוודאי במקרה כזה שבו הבקשה להסדר חוב מוגשת במשותף, הסכום שנדרשים החייבים לשלם כדי להיכנס להליך של הסדר חוב הוא 30 אחוזים מסך החוב הכולל. זאת למרות שכל אחד מהחייבים אחראי למלוא גובה החוב.

כמו כל פסק דין, גם כאן יש כמובן משקל רב לנתונים הספציפיים של התיק, ועדיין יש כאן גם מגמה. השאלה שאנחנו כולנו צריכים לשאול את עצמנו היא כמובן מה היעד הסופי. היכן צריך לעצור כדי לא להגיע למצב שבו המטוטלת נעה למקום שבו הליברליזם בהליכי פשיטת הרגל ייהפך לתמריץ לאי תשלום חובות. דומה שדיון ציבורי רציני עדיין לא מתקיים בשאלה הזאת.

לתגובות: [email protected]