בשבע מהדורה דיגיטלית

התעוררות

מביך אותי לעסוק בסכנות האינטרנט, אבל אין ברירה

ידידיה מאיר , ח' בתמוז תשע"ט

ידידיה מאיר
ידידיה מאיר
צילום: יוחנן כץ

מביך אותי לעסוק בסכנות האינטרנט, אבל אין ברירה

1. איך לא מתחשק לי לכתוב על זה. בשביל מה אני צריך בכלל להיכנס לזה? להתלכלך בזה? לדעתי, זה בכלל לא עניין לאנשי תקשורת. שאנשי חינוך ידברו על זה. בשיחות סגורות. מי אני שאטיף מוסר לציבור? הרבה יותר נחמד לי לכתוב עוד טור מתרפק על סיפורי גוש עציון בתש"ח, או אפילו על הקמפיין המגוחך של ליברמן שתוקף בו זמנית גם את החרדים שלא מתגייסים לצה"ל וגם את קציני המכינות שמשתלטים על צה"ל.

והאמת? כל הטיעונים שהעליתי פה בפסקה הראשונה נכונים. אני אכן לא האדם המתאים להרביץ שיחות מוסר בציבור הרחב, ובכלל לא בטוח שטור בעיתון הוא הבמה לעסוק בסוגיה כה רגישה. אז למה בכל זאת אני כותב על זה? פשוט כי רבים כל כך פונים אליי ושואלים למה אני או אחרים לא עושים את זה. אז במקום שאין אנשים, התגבר על המבוכה והיה איש.

2. אין לי מספרים מדויקים. אני גם לא יודע אם יש דרך לבדוק את זה. אבל בהערכה זהירה מדובר באלפים. אלפי בני נוער ותלמידי בתי ספר שיצאו לפני כמה ימים לחופש הגדול בשמחה - לא יחזרו בשלום ללימודיהם בשנת הלימודים הבאה.

זאת אומרת, הם יהיו שם בגופם, הם לא ייפגעו חלילה בתאונה, בטביעה או ביתר סכנות החופש, שמהן מזהירים אותנו בכל שעה עגולה תשדירים מפחידים של משרד החינוך אור ירוק או הרלב"ד. אבל הראש שלהם יהיה במקום אחר לגמרי מזה שבו היה לפני החופש הגדול. הם לא יהיו אותם ילדים. יהיה להם מאוד מאוד קשה להתרכז, ללמוד, להקשיב, להתחבר, להתפלל.

והם יהיו בודדים. כל אחד עם התמימות האישית שלו, שהלכה לבלי שוב בחופש הגדול הזה, כל אחד וההתמודדות שלו עם הפחד ועם הבושה. הם הרי לא ימהרו לשתף אף מבוגר בחוויה המביכה והמטלטלת שהם עברו בקיץ. בטח שהם לא יספרו על ההתמכרות החדשה שלהם. אני ממש מרחם עליהם. אני מרחם על המורים שלהם. אני כמובן מרחם גם על ההורים שלהם, אבל עוד נבדוק אם ההורים ראויים בכלל לחמלה.

ושיהיה ברור: סכנת החשיפה לתכנים לא ראויים ברשת קיימת כמובן כל השנה. אבל בחופש הגדול, זמן שבו השעמום גובר והשימוש במחשב גובר, גם רמת הסיכון גוברת. דרמטית. ואפרופו רמת סיכון: אם אתם קוראים את השורות האלה ואומרים לעצמכם "אוי, הוא מגזים לגמרי. הילד שלי הוא ילד טוב. הוא בכלל לא מתעניין בדברים כאלה" – תדעו לכם שאתם, כלומר ילדיכם, נמצאים בקבוצת הסיכון הגבוהה ביותר להיפגע. ליבי על הילדים המסכנים שלכם שנולדו לבית שלא נותן להם זכות בחירה. זו הסללה ברורה וידועה מראש של קטינים חסרי ישע לעולם חולני, שאין להם את הכלים להתמודד איתו.

3. מדהים. מדינה שלמה הזדעזעה השבוע מגננת סדיסטית אחת בגן אחד. אנשים ראו את התיעוד שוב ושוב, יצאו לרחובות כדי להפגין (לא בדיוק הבנתי על מה ונגד מי), לא הפסיקו לדבר על זה, לפחד מזה, להתגונן מזה. עכשיו, בואו נגיד שמדינת ישראל מעבירה את הגנים והמעונות לפיקוח משרד החינוך. סליחה, היא מעבירה את כל תקציב הביטחון, כמות שהוא, כולל כל המשאבים של המוסד והשב"כ, להגנה על ילדים בגנים וללכידת גננות אלימות, טוב? כמה גננות כאלה יש ברחבי המדינה? כמה נתפוס? כמה ילדים נמצאים בסיכון? הרי לכולם ברור שתשעים ותשעה נקודה תשע תשע תשע אחוזים מהגננות ומהסייעות ומהמטפלות הן מסורות ונהדרות, וגם אם לא מסורות ונהדרות בטח שלא אלימות.

ועדיין, כל ההורים בהתקף חרדה לאומי בגלל סרטונים מגן אחד בראש העין. לעומת זאת, בעניין האינטרנט, מדובר במיליוני ילדים שנמצאים בסיכון יומיומי. ואגב, אני לא יודע מה האיום הגדול יותר לטווח רחוק: אלימות פיזית מגננת מעורערת בנפשה או התמכרות לחומרים מזוויעים שאיזה סוטה מאמסטרדם או מברלין העלה לרשת וישבשו את כל תפיסת המציאות של הילד שלכם. טוב, נו, שתי האפשרויות נוראיות. אבל על הראשונה, עם סיכויי הפגיעה ששואפים לאפס, לא מפסיקים לדבר, ועל הסכנה הברורה והמיידית לילדים בכל הגילים ומכל המגזרים כמעט לא מדברים.

אני בכוונה מתייחס לסיכון לילדים בכל המגזרים. כן, זה לא עניין שקשור רק לציבור הדתי. ברור שכיהודים שאומרים פעמיים ביום "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" יש לנו עניין מיוחד לחיות באטמוספירה עם יותר צניעות ושמירת העיניים. אבל זו בכלל לא שאלה הלכתית. מי מדבר עכשיו על קדושה וטהרה? אני מדבר על שפיות. הרי גם ההורים החילונים ביותר רוצים שילדיהם יחיו חיים מאוזנים, נורמליים ומאושרים. בקיצור, כל מה שהאינטרנט יכול להרוס בדקה, בשנייה, בחצי שנייה.

4. איך המגזר הדתי שמדבר כל כך הרבה על מסירות נפש, שמוכן תמיד להתנדב למשימות הכי קרביות בחברה, לא מרים את דגל המאבק בעניין הקיומי הזה? הרי את המיזם הכי בולט היום בתחום הזה – "תנו לגדול על שקט" – יזמו שתי אימהות חילוניות מאזור השרון. נעמה גלעדי וסיגל רובין-שהם סחפו אחריהן יותר מ-200 בתי ספר יסודיים, דתיים וחילוניים, שרכשו בצורה מאורגנת טלפונים "טיפשים", כדי שהילדים יישארו חכמים.

בואו נאמר את זה ברור: הורים לילדים שהאינטרנט בביתם לא מסונן הם הורים מאמללים. בעצם, אתם יודעים מה? הורים מאמללים זה ביטוי חריף מדי. אני אנסה להיות מפויס ומכיל יותר: הם פשוט הורים פרימיטיביים, בסדר? תקועים במאה שעברה ולא מבינים מה קורה בעולם ועם מה הילדים שלהם מתמודדים.

אז לטובת אותם פרימיטיבים, אני רוצה להסביר רק נקודה קטנה אחת, ומכאן אני באמת משאיר את העניין לאנשי מקצוע בתחום ההתמכרות. אתם אומרים "אנחנו מכירים את הילד שלנו. הילד שלנו הוא ילד טוב". נכון, אני מסכים איתכם. הוא באמת ילד טוב. ולכן הוא לא מחפש, חלילה, דברים מתועבים ברשת. מה פתאום. מה, הוא הבן של השכנים? הילד שלכם הוא שוחר מדע ומוזיקה קלאסית. ובכלל, מעניין אותו באינטרנט רק מאגר ספרי הקודש הענקי באתר של אוצר החכמה.

אבל אנשי גוגל העולמית, שם רשעים יירקב, עושים הכול כדי שמחיפוש פשוט של מילים מאוד מאוד תמימות הוא יגלוש, תרתי משמע, לעולמות תוכן נוראיים ובעיקר ממכרים. והשאר היסטוריה. היסטוריה מחוקה בזיכרון הגוגל שלכם. וזו עוד נקודה: בניגוד אליכם, הילדים שלכם ממש לא פרימיטיביים. זה לא תורשתי ברוך השם. הם נולדו לעולם המתקדם של המחשבים, והם יעשו הכול כדי להסתיר מכם את חייהם הווירטואליים האפלים.

ואז, אחרי תקופה מסוימת, פתאום תשימו לב שהילד, משום מה, כבר פחות שוחר מדע ומוזיקה קלאסית. משהו עובר עליו. זה לא אותו ילד. אני לא רוצה לייאש אתכם, אבל אז זה כבר יהיה מאוחר מדי. תמיד אפשר לתקן, ויש היום יותר ויותר אנשי מקצוע שמתמחים בדיוק בתחומים האלה. אבל אלף מטפלים באלף שקל לפגישת ייעוץ יתקשו להוציא מהבאר הלא מסוננת מפולת של סלעים שנפלו לשם בגלל שוטה אחד. טוב, הסתבך לי קצת המשל, אבל נראה לי שהבנתם מי השוטה.

5. אחד הטורים הבאים יוקדש בעז"ה לתגובות שלכם למה שכתוב כאן השבוע. איך אני יודע? אולי איש לא יגיב? ובכלל, מאיפה נהייתי מומחה כזה לענייני חינוך?

ובכן, אני ממש לא מבין בחינוך, הו כמה לא, אני מתקשה אפילו להצליח לגרום למחונכים שתחת אחריותי להוריד את הכלים מהשולחן או ללכת לישון כבר או לקום כבר. אבל בסוף כל הרצאה או הנחיה שלי, ממש באופן קבוע, תמיד ייגש אליי בשקט, בצד, המורה או הר"מ שיגיד: "אבל מה עם הדברים החשובים באמת? כבר כתבת פעם על 'עזים דקדושה', אותה חבורת צעירים שיזמו, מהשטח, מהלך גדול בישיבות ובאולפנות. זה לא מספיק.

חייבים לעורר על זה עוד. זה לא ייאמן עם מה הנוער של היום צריך להתמודד. פשוט לבכות. ההורים, מתוך תום לב, לא מבינים לאיזה מצב בלתי אפשרי הם מכניסים את הילדים. והילדים משלמים את המחיר. הרוב שומרים את זה בבטן אבל חלק מהתלמידים באים אלינו, בעיקר לפני החופש, ומבקשים מאיתנו, מתחננים, שנדבר עם ההורים. הם מתביישים כמובן לפתוח את זה מולם".

אז הנה, למרות המבוכה האישית שלי, אני פותח את זה בשם ולמען כל אותם נערים אלמונים. ואתם יותר ממוזמנים לכתוב אליי אם לדעתכם יש עוד נקודות שצריך להעלות.

6. לטור הזה אין פאנץ' מהדהד. רק מספרי טלפון. מספרי חירום:

אינטרנט רימון: 1-800-222-234.

נתיב: 074-700-1-700.

נטספרק: www.netsparkmobile.com.

קיץ בריא.

הרשימה הזאת נתלתה השבוע בישיבת מרכז הרב. אחרי עוד קמפיין מצ'ינג אגרסיבי (מי הישיבה הבאה? כבר יומיים לא צלצלו להתרים אותי), הבחורים בישיבה הכריזו על קמפיין נוסף, אחר. הם החליטו שלא לדבר כל היום על 20 מיליון השקלים שנאספו וקיבלו על עצמם תענית דיבור בבית המדרש, כדי לחזור ללימוד מיד למחרת. את הדיבורים על מבצע ההתרמה האדיר הם השאירו לחדר האוכל. יישר כוח. רק שלא תבקשו עכשיו שעל כל שעה שלכם – תורם עשיר ישתוק שעתיים.
ישיבת מרכז הרב