בשבע מהדורה דיגיטלית

עבודה בעיניים

תוך שימוש במסחטת רגשות ותמיכה של ארגונים רדיקליים, עובדים זרים ומסתננים מפרים ביודעין את החוק אך לא מורחקים חזרה לארצות מוצאם.

ניצן קידר , כ"ט בתמוז תשע"ט

האבות והאחים שלהם נמצאים בפיליפינים. הפגנות נגד החזרת העובדים
האבות והאחים שלהם נמצאים בפיליפינים. הפגנות נגד החזרת העובדים
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

מדינת ישראל רעשה בימים האחרונים לאחר הפרסומים על אישה מהפיליפינים ושניים מילדיה שהתברר כי היו אמורים להיות מגורשים מכאן לפני זמן רב וכעת פרצו פקחי ההגירה לביתם במטרה לגרשם. חבריהם של הילדים גויסו, קמפיין ציבורי הלך ותפס תאוצה, בית הדין לעררים הוסיף גם הוא פתח נוסף, וכל אירוע כזה מלמד לדברי הארגונים הנאבקים בהגירה ובהסתננות גם מסתננים ומהגרים אחרים כיצד לנהוג.

יונתן יעקובוביץ', מראשי המרכז למדיניות ההגירה בישראל, אומר כי המקרה האחרון הוא דוגמה מאוד משקפת. "מספרים לנו כאן על אישה ושני ילדים. זה נשמע מאוד מזעזע ולא הומני לשים אותם במעצר ובמשמורת – במיוחד שמדובר במישהי שמטפלת בקשישים ישראלים. אבל חשוב להבין במה מדובר, כי זה מקרה קלאסי שמייצג גם אחרים שרואים שבסופו של דבר המדינה מתקפלת".

יעקובוביץ' מסביר בהרחבה. "ראשית, מהרגע שהיא נכנסה להיריון ראשון בשנת 2009, היא הפסיקה לעבוד בסיעוד ועברה לעבוד באופן בלתי חוקי במקומות אחרים. לפי החוק היא הייתה אמורה לצאת כבר אחרי הילד הראשון, אבל לא רק שהיא נשארה, אלא ילדה כאן עוד ילד. זה עוד לא הכול. מתברר שלאישה הזאת יש עוד שני ילדים בפיליפינים, וגם האב של הילדים שהיא ילדה פה – הורחק לפיליפינים. הרי כל המחאות היו שמפרידים את המשפחה וטענות מסוג זה. אבל הרי האב וגם אחים אחרים נמצאים שם. אז בעצם תוך שימוש במסחטת רגשות ותמיכה של ארגונים רדיקליים היא מנצלת את כל המערכות כדי להישאר כאן. זה מקרה מייצג לתופעה הזו, כי מדובר בנשים שכבר שנים לא עובדות בסיעוד, יולדות כאן ילדים כדי להישאר ועובדות באופן בלתי חוקי", מסכם יעקובוביץ'.

עו"ד שמחה רוטמן, היועץ המשפטי של התנועה למשילות ודמוקרטיה, מצביע על המערכות המשפטיות כחלק מהבעיה שמביאה למצב הזה. "פרויקט מסוים לגירוש מסתננים או מהגרים הוא חשוב, אבל צריך פתרון רב שכבתי. הגדר שהקומה בדרום הארץ הייתה מהלך אחד, המהלכים המשפטיים ומתקני המעצר היו מהלך נוסף, חוק הפיקדון היה שכבה נוספת. צריך לתת מענה כולל כי אתה עוסק בבעיה שיש לה הרבה פנים. יש אדם שבא לכאן לצורכי עבודה נטו ויכול לחזור מתי שהוא רוצה לארץ המוצא, ולך נותר לייצר את התמריץ והוא ייצא. ויש אחר שיש לו בעיה לחזור ויש לנו בעיה להחזיר אותו בגלל שמדובר במדינת אויב, או במדיה שהמצב בה בעייתי מבחינה הומניטרית. אלא שברגע שגובש פתרון ובא בית המשפט העליון או היועץ המשפטי ומונע ממך מליישם את חלקו, אז הכול נופל ואין פתרון", הוא מסביר.

כיצד זה בא לידי ביטוי בפועל?

"אם מסתנן או מהגר היה יושב במתקן חולות במשך שלוש שנים עד שהוא עוזב מרצונו את הארץ, אז לא היה לו משתלם להגיע לכאן מראש. ברגע שבית המשפט גם סגר את מתקני השהייה וגם ביטל את האפשרות להרחקה מרצון, הוא בעצם נותן למסתנן להסתובב חופשי ולעבוד חופשי, ייצרת בשבילו אינטרס להישאר כאן.

"אנשים שצריכים היו להיות מגורשים, נשארים כאן בחסות כל זה, יולדים ילדים, ואז הדיין הרחום בבית הדין לעררים נותן להם הנחות. כל אחד מהפתרונות שאתה מנסה ליישם מגיע גורם שלא מחויב למטרת הרחקת המסתננים והמהגרים ולא נמדד במבחן התוצאה – ויוצר מעצור נוסף. כל פתרון שאתה מביא לבעיה – נחסם. זה גורם גם לייאוש במערכת כי התשובה שאתה מקבל היא שבג"ץ לא יאשר".

אז מה הפתרון לכל זה?

"הפתרון האמיתי להתערבות בג"ץ בסוגיה הזאת הוא פסקת התגברות שאומרת שחוקים של הכנסת לא עוברים קריאה רביעית בבית המשפט. המילה האחרונה היא של הכנסת. ואז מחוקקים מחדש את חוק ההסתננות, כולל פסקה 4 שבוטלה על ידי בג"ץ בעבר, ומחזירים לפעילות את מתקן חולות. כשכל זה עבד עזבו מרצונם בין 1,000 ל-2,000 מסתננים כל חודש, ותוך זמן לא רב פותרים את הבעיה. אז יהיה כלי אפקטיבי למדינת ישראל להיאבק במסתננים ובמהגרים הבלתי חוקיים".

יש למערכת את הכלים

יונתן יעקובוביץ' חושב שהבעיה באי יישום כל סוג של פתרון נגד הסתננות או הגירה, נעוץ במדינה שאפשרה, לדוגמה, למערכת החינוך בתל אביב להפוך לכזו שמכילה לא פחות מ-12 אחוזים ילדי מהגרים בלתי חוקיים, התחלה של שינוי דמוגרפי איטי אך עקבי. "הבעיה היא שאין אף רשות שזה באמת חשוב לה. הייתה שביתה של פקחי הגירה במשך שנה, וזה לא עניין אף אחד. אין שום הבנה של הממשלה והמדינה שצריך להשקיע את המשאבים הנכונים כדי למנוע מצבים כאלה. ברשות ההגירה יש אנשים טובים, אבל היא בקושי מתפקדת", הוא מסביר.

לדעה הזאת שותף גם שר הפנים לשעבר אלי ישי: "זה לא משהו שמעניין את הממשלה וזו הבעיה המרכזית. בתקופתי התעסקתי בזה בכל כוחי, הנעתי את כל הממשלה כדי שכולם יירתמו – והיום זה נראה כאילו פשוט לא אכפת לאף אחד".

יכול להיות שהממשלה התייאשה בגלל שמערכת המשפט תקעה מקלות בגלגלים?

"זה לא העניין כאן. כשהממשלה באמת רוצה, דברים קורים, כי לא מרימים ידיים ומוצאים פתרונות גם כדי לעקוף את בג"ץ. נושא ההסתננות פשוט לא מעניין אף ממשלה בשנים האחרונות. אם ירצו להתייצב מול זה בכל הכוח, יצליחו למצוא את כל הדרכים לפעול ולגרש. יש למערכות את כל הכלים הדרושים, ואם צריך לייצר סט כלים חדש, הממשלה יודעת איך לעשות זאת".

איך אתה מסביר את חוסר ההתעניינות הממשלתית?

"זה מה שחסר לנתניהו על הראש? זה נושא לא פופולרי שייצור לו רק עוד בעיות גדולות והוא מעדיף פשוט להניח את זה בצד ולא לעסוק בעניין".

נראה שדבריהם של השר לשעבר ישי ושל יעקובוביץ' מצביעים על הבעיה. בימים האחרונים חשף אתר 'מידה' כי בית הדין לעררים שמטפל בענייני הגירוש כמעט לא פעיל בגלל עומס רב וחוסר בדיינים. בינתיים המהגרים הבלתי חוקיים נשארים בארץ בחסות הבלגן הזה. חלקם מנצלים את הסחבת בדיונים כדי להיעלם ולגרום עוד כאבי ראש לפקחי ההגירה, אחרים נשארים בבתיהם, כתובתם ידועה, אבל עיכוב ההליכים מותיר להם להתהלך בחופשיות כעבריינים בחסות החוק.

האם הבחירות יכולות לשנות את המצב? תלוי מאוד. בצד הימני של המפה הפוליטית יש אווירה יותר מיליטנטית הן בנושא המהגרים והן בחישוק מערכת המשפט וחקיקת פסקת ההתגברות. שרת המשפטים לשעבר איילת שקד, שהתייחסה למקרה הנוכחי, אמרה שאין שום צידוק בהותרת מהגרים בלתי חוקיים שבאו לישראל רק כדי להשתקע כאן. דברים דומים השמיעו חברי כנסת אחרים בימין. בצד השמאלי יש ניסיון גדול יותר להכיל את הנושא ולהפוך את השאלה להומנית ולא חוקתית.

השאלה שתעמוד לפתחה של הממשלה הבאה תהיה אחת: האם יהיה רצון אמיתי לטפל בסוגיית המסתננים והמהגרים, או שגרירת הרגליים והעלמת העין תימשך?