"אני לא חושב שמדברים מספיק על פרעות תרפ"ט", אומר אברהם קרייתי בן ה-98. "לצערי, בשביל הנכדים והנינים שלי מדובר בסיפור מהאגדות".
קרייתי, יליד 1921, נולד בחברון, כמו גם אביו, סבו וסבא רבא שלו, מצאצאי מגורשי ספרד. מאות שנים הם גרו בעיר. הוא היה בן שבע כשפרצו הפרעות, וככל הנראה לא היה שם. אך הוא זוכר את השלווה שלפני ואת הכאוס ששרר במשפחתו אחרי. "עד הפרעות חיינו בין בני דודים אמיתיים, אבל אז קרה מה שקרה. היו ידיעות שהיהודים כבשו את הר הבית ורצחו ערבים וזה הוציא את ערביי חברון מדעתם. תארי לך ששכנים באו ושחטו את מי שגר לידם, את מי שהיו איתם בקרבה וידידות. קשה להסביר את זה. אני חושב שגם בחוץ לארץ לא היה כזה טבח".
בי"ח באב ימלאו 90 שנה לפרעות תרפ"ט, שבהם נרצחו כ-140 קורבנות בכל רחבי הארץ וכ-340 נפצעו. שמונה ימים קודם לכן, בתשעה באב, הפגינו כמה אנשי בית"ר בעד זכותם של יהודים לחופש פולחן בכותל. ההפגנה הציתה אש בציבור הערבי. בימים שאחרי תשעה באב התקיימו הפגנות ונאומים משולהבים נגד היהודים, בניצוחו של חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי האנטישמי של ירושלים. ביום שישי, י"ז באב, הגיעו מאות ערבים חמושים במקלות ובסכינים אל הר הבית ומשם החלו במסע רצח והרס נגד היהודים בעיר. המאורעות הלכו והתפשטו מעיר הבירה למקומות רבים בארץ, וחדלו רק שישה ימים אחר כך.
היישוב הקטן בארץ קבר את מתיו וניסה לטפל בפצועים הרבים, כאשר חלקם סובלים מקטיעות איברים אכזריות במיוחד. יהודים רבים איבדו את רכושם ויישובים רבים ננטשו, באופן זמני או לצמיתות. תושבי כפר אוריה למשל הסתתרו בביתו של השייח' שגר בסמוך, אך כפרם נשדד והועלה באש. רק 15 שנה מאוחר יותר הוא יושב מחדש. המושבה הר טוב נשרפה גם היא וחלק מתושביה חזרו אליה שנה אחר כך. באר טוביה פונתה ותושבים אחרים חזרו ליישב אותה שנה אחר כך. כך גם מוצא הסמוכה לירושלים. הפרעות נערכו במקומות נוספים כמו תל אביב וגדרה, עין זיתים, רמלה, צפת ועוד.
למרות הפריסה הגיאוגרפית של הפוגרום, המושג פרעות תרפ"ט מתקשר אצל רבים בעיקר לתולדותיה של העיר חברון. מחצית מהנרצחים נטבחו בעיר האבות, והפורעים נהגו שם באכזריות מחרידה במיוחד. מאות שנים של מגורים משותפים לא עמדו ליהודים מול תאוות הרצח של שכניהם. הם רצחו במכת גרזן את הרוקח בן ציון גרשון הפיסח, שטיפל בהם במסירות במשך 40 שנה, לא לפני שעינו את בתו לעיניו. גם על הבנקאי אליעזר דן סלונים שכולם, יהודים כערבים, בטחו בו וביושרו, לא חסו. הם פרצו לביתו וירו בו מאקדחו שלו ולאחר מכן טבחו בכל מי שרק יכלו.
עדי הראייה של האירוע המכונן הזה הולכים ופוחתים ככל שעוברות השנים. קרייתי הוא אחד האחרונים שיודעים לספר על חברון של לפני ואחרי. גם הוא מעדיף כבר שלא להכביר מילים כי זיכרונו מתחיל לתעתע. לפיד הזיכרון עובר לדור הבא.
החשמלאי הראשון של מערת המכפלה
יוסי שא נס הוא אחיינו של אברהם קרייתי. קריירה ארוכת שנים בשירות הציבורי הביאה אותו להיות ראש עיריית נתיבות, מנהל הרשות להגנת הצרכן, מנכ"ל משרד התקשורת ועוד. היום הוא מקדיש את כל זמנו לבניית העץ המשפחתי ולחקר תולדות ארץ ישראל. פרק נכבד בסיפור הזה תופסים מאורעות תרפ"ט, משום שחלק גדול מתושבי חברון דאז היו יוצאי ספרד שביניהם קשרי משפחה ענפים. "סבא רבא שלי, אליהו קפילוטו, בנה יחד עם הרב סלונים בית מחוץ לגטו של חברון. היום הבתים האלה נמצאים בשטח A ולא בשליטה ישראלית. סבי היה החשמלאי הראשון של מערת המכפלה, והרבה לפני תרפ"ט הציב מנורות חשמל מעל המצבות של האבות והאימהות".
שא נס משחזר את שאירע למשפחה באותו יום מר. "הערבים עברו בין הבתים והגיעו לבתים המרוחקים של הרב סלונים ושל קפילוטו. סבא רבא שלי עמד על המדרגות, הגן על הבית ונדקר דקירה עמוקה. אשתו, רבקה קפילוטו, צעקה 'יש לי זהב מתחת למיטה, קחו ותעזבו אותנו'. הם לקחו ועזבו. כשהבן שלהם, מוסא קפילוטו, ראה שדוקרים את אביו, הוא ברח ללול תרנגולים והסתתר שם עד שהרוחות יירגעו. הסבא רבא עזר לקבור את החללים ואחר כך נפטר מהזיהום של הפציעה".
איך עבר הסיפור במשפחה? דיברו על זה?
"מה שקרה אצלנו מזכיר לי את מה שקרה לאשתי, שהיא דור שני לניצולי שואה. היו כאלה שדיברו על זה, אבל הרוב לא. כשהייתי נער, סבי סיפר לי איך כחשמלאי הוא ניצל פעם מכמעט פוגרום במערת המכפלה, לאחר שגילו שיש יהודי במסגד. אחיו סיפר לי איך הוא ניצל מהטבח בתרפ"ט, אבל תו לא. תחשבי על זה שנרצחי חברון היו קרובי משפחה, כך שסבתי, למשל, איבדה עשרה קרובים ביום אחד. בדיעבד אני מבין שזו הייתה טראומה עצומה".
בסופו של דבר חברון כן נחקקה בתודעתה של משפחת קפילוטו המורחבת, גם בגלל אח של סבתו, עו"ד אברהם פרנקו, שעסק בענייני הקהילה ודאג לה אחרי הטבח. "הוא החזיק את הקושאנים של כולם, הראה לרב לוינגר איפה נמצאים בתי היהודים ונתן לו את הקושאנים". הזיכרון נשמר גם בזכות דודו של יוסי, אברהם קרייתי, שחותם כל הודעת ווטסאפ במילים "עו"ד אברהם קרייתי, קפילוטו, פרנקו אלישר" מה שמנציח את המשפחות החברוניות הקשורות אליהם בקשרי משפחה. "בכל שמחה הוא היה מספר על הרצח בחברון ועל השורשים המשפחתיים".
נעם ארנון, דובר היישוב היהודי בחברון, מסביר את משמעות הפרעות, הן מבחינת הפריסה הגיאוגרפית הרחבה והן מבחינת מספר הנרצחים הגבוה: "באותה שנה מספר היהודים בארץ עמד בסך הכול על 150 אלף. מתוכם נרצחו כ-140 יהודים. מדובר על אחד לאלף. זה כאילו היו נרצחים היום בישראל כ-6,500 אנשים נשים וילדים. זה מספר זוועתי שיכול לתת מושג על ההלם של היישוב". ברקע הדברים עמדה גם מלחמת העולם הראשונה שהסתיימה 12 שנים קודם לכן והיישוב היהודי, שסבל רבות במהלכה, היה בעיצומו של תהליך שיקום.
כאילו לא הספיקו האבדות בנפש וברכוש, גם התוצאות הדיפלומטיות של הפרעות נטו לרעת היהודים. "בעקבות הפרעות האלה הקימו הבריטים ועדה שממנה התגלגל בסופו של דבר הספר הלבן של פאספילד. הספר הגביל מאוד את עליית היהודים לארץ, כי הבריטים חששו מהערבים. הם הבינו שהערבים יכולים לבצע פיגוע טרור מתואם לאורך כל הארץ. בנוסף לכך הוגבלו ההיתרים לרכישת קרקעות על ידי היהודים".
אבל לפרעות האלה ולתוצאותיהן הקשות היה גם צד שני: ההבנה שאי אפשר לסמוך יותר על הבריטים. "בירושלים ארגון ההגנה, שהיה קטן מאוד ורק בראשיתו, הדף את הפורעים והציל כמה שכונות קצה", מסביר ארנון. גם בתל אביב הדפו לוחמי ההגנה ובית"ר את הפורעים במחיר הרוגים מהכוחות המגינים. "ההנהגה הבינה שצריך לבסס את ההגנה ולהשקיע בה משאבים, לרכוש נשק ולבנות תשתית של כוח אדם. בסופו של דבר מתברר שהפרעות היו נורת האזהרה שהקיצה את היישוב היהודי בארץ. 19 שנה אחר כך ההגנה היוותה את הבסיס של צה"ל, שהציל את היישוב היהודי בארץ והביא לניצחון במלחמת השחרור".
קו פרשת המים של חברון
אירועי תרפ"ט היו מאוד משמעותיים. מדוע הם לא זכו להנצחה ולמקום הראוי להם בדברי ימי היישוב?
"אי אפשר לזלזל בעובדה שרוב הנרצחים היו מהיישוב הישן ולא מהיישוב הציוני. תשווי את זה למשל לאתוס של גוש עציון, זה אתוס מכונן. גם שם נרצחו אנשים, אבל זה היה יישוב ציוני ובמהלך מלחמה, ולא פוגרום שנעשה באנשי היישוב הישן". ארנון מוסיף שלגוש עציון היו אנשים שכוננו את המיתוס ואילו בחברון לא היו כאלה. אולי משום שהיישוב הישן התכנס לדל"ת אמות של שכונות ירושלמיות, אולי כי הניצולים התפזרו.
מבחינת העיר חברון, מסביר ארנון, פרעות תרפ"ט היו קו פרשת המים. "זו הייתה הנקודה שבה היישוב היהודי העתיק בעולם חדל מלהתקיים. לאורך כל התקופות כמעט היה רצף התיישבותי בעיר". שורשי הקהילה שנרצחה בתרפ"ט החלו לצמוח 1,500 שנה קודם. "המוסדות הציוניים לא החזירו את היישוב למקומו ולא פעלו למענו. היה ניסיון של הקהילה הספרדית לחזור לשם בראשות הרב חיים בג'איו". 160 נפש חזרו לחברון כשנה אחרי הפרעות, מנסים להיאחז בנכסי אחיהם שננטשו. הם גרו במקום חמש שנים, עד שבמאורעות תרצ"ו גורשו משם והיישוב לא חודש עוד אלא רק בשנת תשל"ט, ארבעים שנה אחרי הפרעות.
בחברון מקיימים מדי שנה אזכרה לנרצחי תרפ"ט, שכוללת גם יום עיון או סיור. לפי החלטת הממשלה, בכל עשור עגול לפרעות מתקיימת עצרת אזכרה ממלכתית לנרצחים, גם היא בחברון. משתתפים בה נציגי הממשלה, הכנסת, בית המשפט העליון ועוד. השנה יתקיים הטקס לא בי"ח באב, יום הפרעות, אלא בד' באלול, תאריך שנקבע על ידי משרד ההסברה ויאפשר הגעה של ציבור רחב, אחרי שהחופשה הגדולה תסתיים. מדרשת חברון החלה לפרסם את האירוע והיא קוראת לכל מי שיש לו נגיעה משפחתית לפרעות לבוא ולקחת חלק. "הגענו למסקנה שיש קהל גדול שמרגיש קשר לפרעות תרפ"ט", מסביר ארנון, "בכל קבוצה שאני מדריך יהיה מישהו שיספר שסבא שלו נולד בחברון או למד בעיר ויהיה מי שיספר איך סבתו ניצלה מהפרעות. יש הרבה קרובי משפחה של חללי הפרעות גם ממקומות נוספים בארץ, וחשבנו שראוי לתת להם ביטוי במעמד הזה". קרובים של הנרצחים ושל הניצולים כבר החלו להיענות להזמנה, בהם למשל עדן חברוני.
סבה של עדן, ניסים חברוני, היה בן שמונה בזמן המאורעות. היא עצמה דור 27 בארץ, סבי סבותיה הגיעו לישראל בעקבות גירוש ספרד. "סבי, אחיו, אמו ובעלה היו מאוד מקורבים לשייח' של העיר חברון, וכשהחלו הפרעות השייח' שלח את אחיו לקחת את המשפחה", היא מספרת. המשפחה הוחבאה ביער, אך גם שם לא הייתה בטוחה. חבורה של פורעים גילתה אותם, וראש הכנופיה אחז גרזן ואיים לפגוע בהם. "הוא הניף את הגרזן, אבל הלהב התנתק פתאום מהידית והרג את הבחור שרצה לרצוח אותם. כל החבורה שלו ברחה וכך המשפחה ניצלה".
משפחת חברוני הגיעה לבית שטראוס בירושלים ומירושלים עברה ליפו. היום חברוני מתגוררת בבית סבה ביפו, אביה נולד כאן וגם היא. חברוני לא שמעה על המאורעות בבית. "ידעתי שזה קיים, אבל לא דיברו על זה. אנחנו הילדים הרבה פעמים לא מכירים את השורשים, וחשוב לי להכיר ולדעת אותם". חברוני נחשפה למאורעות בעקבות הספר 'תרפ"ט - שנת האפס בסכסוך הישראלי-ערבי' שכתב פרופ' הלל כהן. על אף שספרו של כהן עורר מחלוקת קשה בשל נקודת המבט הפרו-ערבית שממנה נכתב, הוא הצליח לזעזע את חברוני, שלא הייתה מודעת לטבח ולהתעללות הנוראה בתושבי חברון, על נשיה וילדיה. היא מדברת על כך בחלחלה של ממש. מבחינתה יש באירועים ההם פן מאוד רלוונטי להיום. "בהוויה של סבי היו מוטיבים שנהגו בפלשתינה. היה לו חיבור לתרבות ולעולם הערבי. כל חייו הוא דיבר ערבית שוטפת. גם אני כאן, ביפו, צריכה להסתדר עם שכניי ובכלל בארץ אנחנו חיים עם הערבים ביחסי אהבה-שנאה", היא מסכמת. השנה תשתתף בפעם הראשונה באזכרה לנרצחים.
"דגל של ניצחון על הטרור"
"אנחנו חברוניים באיזשהו מקום", אומר הרב ארנון גורליק, ר"מ בישיבת ההסדר בעפולה, שמתכוון גם הוא להגיע לאזכרה. "כשאני הולך בחברון ומגיע לבית העלמין, יש בי רטט גדול יותר מאשר כשאני במערת המכפלה. את הנחת התפילין של הבן שלי עשיתי בחברון וכל ענפי המשפחה, גם זו הליטאית, הגיעו. אצלנו זה חזק מאוד".
הרב גורליק הוא נכדו של הרב אברהם פנחס גרוז'ינסקי, מתלמידי ישיבת סלבודקה בחברון. בשנת תרפ"ד הממשלה הליטאית החליטה שעל הישיבה להכניס לימודי חול, או שהבחורים ייאלצו להתגייס והישיבה תיסגר. ראשי הישיבה החליטו להעלות אותה לישראל. המקום הנבחר היה חברון. דוד סבו של גורליק הגיע כחלוץ לפני המחנה, ארגן את המקום וקלט את הבחורים. פנקסי החשבונות של הישיבה השמורים בחברון מתעדים את ההוצאות על כיבוד לבחורים שהגיעו ורכישת 12 מסכתות ראשונות לישיבה. הדוד חזר לחו"ל בסביבות חודש טבת, וכאמור אחיינו עלה כתלמיד הישיבה עם אביו, אמו ואחיו.
"המשפחה התגוררה בחברון חמש שנים", מספר הרב גורליק. "שבוע לפני הפרעות סבי התחתן ועבר לירושלים, לשכונת גאולה, וזו בעצם הסיבה שאני מדבר איתך היום. הפרעות הגיעו לחברון ביום שישי עם כניסת השבת, ולמחרת בבוקר השמועות הרעות כבר הגיעו לירושלים". במשפחת גורליק מסתובב סיפור על אותה שבת: "סבי הלך לבית הרב קוק ברגל וחיכה שהרב יסיים את תפילת העמידה כדי לספר לו על מה שאירע ולבקש שיסייע. הרב גער בו ואמר שהיה צריך לקטוע אותו באמצע התפילה".
מבחינת החתן הצעיר, תוצאות הפרעות היו הרות אסון: אביו נרצח, אחיו נפצע ולמרות זאת ניסה לעזור לאחרים ולאחר מכן מת מפצעיו. גם אשתו של האח נפצעה ונפטרה כעבור יומיים. בניגוד למשפחות אחרות, אירועי תרפ"ט היו מרכזיים מאוד בהוויה של הסב והוא דיבר עליהם וגם כתב. "הוא היה משגיח בכל מיני ישיבות וכתב ספר שיחות מוסר, שהיה בו גם חלק של זיכרונות. את הזיכרונות הוא מתחיל מתרפ"ט, ורק אחר כך הוא הולך אחורה בזמן, לילדות ולנערות. הוא דיבר על תרפ"ט ויחד עם זה דיבר על דודו שנרצח בשואה. אבל תרפ"ט היה סיפור שעמד בפני עצמו". הוריו של הרב גורליק נאלצו להתפנות מרמת הגולן עם פרוץ מלחמת יום כיפור ושבו לביתם כמה שבועות אחר כך. כשאמו דיברה על כך שנים מאוחר יותר, היא כרכה את הפינוי הזה עם העקירה מחברון. האירועים נצרבו בתודעה המשפחתית.
הרב גורליק שגדל בגולן מספר שפרעות תרפ"ט קיבלו אצלו בבית משמעות פוליטית: "אי אפשר לסמוך על הערבים. היהודים לא האמינו איך התהפכו עליהם". אולם סבו, איש ישיבות המוסר, לקח את התובנות שלו לכיוונים אחרים לגמרי. "הוא כתב על ביטחון בה' ועל ייסורים, ועל העבודה שצריך לעשות בעקבותיהם. בהתחלה היה לי קשה לקרוא את זה". הסב כתב עוד על חשיבות המוסריות של האדם. "הוא בעצם אמר: תראו עד איפה האנושות יכולה להגיע. אם אנשים שהתנהגו בצורה כל כך יפה התהפכו, אז יש לנו עבודה מוסרית רבה לעשות. מסר נוסף היה לא לשקוע בצרות אלא לראות את הניסים והנפלאות".
יש האומרים שמאורעות תרפ"ט לא זכו למקום הראוי להן באתוס של מדינת ישראל, בין השאר משום שהנרצחים, בוודאי בחברון, הם בני היישוב הישן.
"ישיבת סלבודקה יכולה הייתה למצוא מקלט בהרבה מקומות באירופה, ובכל זאת הם החליטו לעלות לישראל. אין דבר כזה בהיסטוריה. בהתנהלות שלהם, אפילו בלבוש, הם היו שונים מהיישוב הישן. בתחושה שלי זו ציונות, אבל אחרת. הם דיברו על ארץ ישראל ממקום של מוסר, הגענו לפלטרין של מלך וזה דורש מאיתנו להיות עוד יותר מוסריים".
בראייה של נעם ארנון ואנשי היישוב היהודי בחברון, האזכרה היא לא רק אבל על מה שהיה, אלא גם הודיה על המצב שבו נמצא היישוב כיום. "אנחנו מנסים ליצור אירוע שלא יעסוק רק בטראומה ובטבח, אלא גם בניצחון. הרי ניצחנו את הטרור וחזרנו לגור כאן. בסיפור הזה יש גם פן של גבורה ועצמאות ומכאן אנחנו רוצים להרים את דגל הניצחון על הטרור".
קהילת עזה: מפרעות תרפ"ט עד גירוש תשס"ה
כאמור, מרבית היישובים זכו לחידוש הנוכחות היהודית בהם אחרי הפרעות. חברון אומנם נאלצה להמתין שנים ארוכות, אך עזה לא זכתה לכך בכלל. ההיסטוריה של היישוב היהודי במקום נחקרה על ידי העיתונאי והסופר חגי הוברמן, שמספר על עדויות ראשונות ליישוב יהודי במקום כבר בתקופת החשמונאים. בהמשך התגוררו יהודים בעיר בתקופת המשנה והתלמוד, ושוב מן המאה ה-14 ועד לשליש הראשון של המאה ה-19, עד שגורשו בידי השליט המקומי. כשלושים שנים אחר כך, יצא לעזה גרעין יהודי קטן שהיה אמור לחזק את האחיזה היהודית בערים המעורבות. הגרעינים שיצאו גם ללוד ולעכו היו פרי יוזמתו של לא אחר מאשר זאב ויסוצקי, האיש והתה.
הגרעין שפנה דרומה היה מורכב ממשפחות חזקות, ובראשו הושמו אברהם חיים שלוש וחכם נסים אלקיים. בתוך כמה חודשים מנה היישוב היהודי בעיר 30 משפחות, ובשנת 1910 הוקם שם בית ספר עברי קטן. במקום התנהלו חיי מסחר ענפים ואף הוקם סניף בנק אנגלו-פלשתינה. מלחמת העולם הראשונה קטעה את זרימת החיים באיבה. הטורקים אסרו וגירשו את היהודים מן המקום.
בתום מלחמת העולם הראשונה החלו יהודי עזה לחזור למקום טיפין טיפין. מחדש היישוב הראשון, שעשה זאת מסיבות של פרנסה, היה אליעזר מרגולין, שרכש את טחנת הקמח המושבתת של העיר. אחריו חזר למקום חכם ניסים אלקיים. הפעם הקהילה לא הצליחה לגדול, וזאת בשל מצוקת דירות להשכרה ואי תמיכת המוסדות הלאומיים.
בריחה בחסות בריטית
בחודש אב תרפ"ט הייתה בעזה קהילה יהודית של 50 נפש בלבד. יום שישי י"ז באב עבר עליהם במתח, ובשבת הגיע אל אלקיים אחד מידידיו הערבים וסיפר לו שהמצב בעיר מחמיר, ולכן כדאי לכל אנשי הקהילה להתכנס בבית אחד. אנשי הקהילה הסתגרו בתחילה איש איש בביתו, אך לאחר שבנו של אלקיים דרבן אותם, הגיעו לתחנת המשטרה בעיר. משם הועברו החוסים לבית המלון היהודי. השבת עברה בשלום, אך בבוקר יום ראשון התאסף המון נזעם בקריאות "אללה אכבר" ו"אטבח אל יהוד". על היהודים שמרו עד אז חמישה שוטרים אנגלים. ההמון הצליח להפחיד ולהניס ארבעה מהם. רק אחד נשאר נאמן לתפקידו וניסה להגן על בני חסותו, ללא הצלחה.
הפורעים חדרו למלון. ברשותו של אחד היהודים היה אקדח שנשא ברישיון. ירייה אחת הרתיעה את הפורעים, אך אשתו של היורה מנעה ממנו להמשיך לירות, כדי שלא יסתבך עם השלטון. הערבים פרצו לאחד מחדרי המלון ופגשו לדאבונם את הרוקח המקומי, שהתיז על פניהם חומצה גופרתית. בינתיים הגיע למקום אחד מנכבדי הקהילה הערבית, שהיה מיודד עם אלקיים. חג' סעיד אל-שעווה ניסה להרגיע את ההמון, אך ללא הצלחה. הבריטים העדיפו למנוע את רצח היהודים על ידי הרחקת הקורבן ולא על ידי התמודדות עם התוקף. הם העלו את היהודים על משאיות, כדי להובילם לתחנת רכבת באלכסנדריה, במטרה להסיעם ללוד. הערבים התנפלו על המשאיות כדי להספיק ולחבל בהן לפני שיעזבו היהודים את העיר. שוב התגייס אל-שעווה לטובת היהודים ובעזרת בניו עלה על המשאיות וסילק כל ערבי שניסה לפגוע.
מאורעות תרפ"ט בעזה הסתיימו בנזק כבד לרכוש, אך לא בנפש. היישוב היהודי במקום נגדע. בן גוריון אומנם ניסה לחזור ולהחזיק בעזה, אולם נכשל פעם אחר פעם. ההתיישבות חודשה רק אחרי מלחמת ששת הימים, ונעקרה שוב בידי ממשלת שרון לפני ארבע עשרה שנה.