בשבע מהדורה דיגיטלית

עניין אישי והפעם עם יפעת ארליך

בת 41, עיתונאית, סופרת ופובליציסטית. נשואה לאריאל, אמא לחמישה, תושבת עפרה

רבקי גולדפינגר , י"ד באב תשע"ט | עודכן: 14:12

יפעת ארליך
יפעת ארליך
צילום: אריה מינקוב

התחלה/ לפני 41 שנים. נולדה וגדלה במבשרת ציון ירושלים. "גרתי שם עד גיל 15". השנייה מתוך חמישה אחים ואחיות.

אבא/ הרב שמואל קידר זצ"ל. "כתב כשלושים ספרים תורניים. עד היום אנשים שניגשים לבחינות לרבנות לומדים מהספרים שלו. הוא אולי הרב הציוני-דתי היחיד שהספרים שלו נמכרים גם בעומק החברה החרדית. איש עדין, קשוב ומאוד מעורב בבית ובגידול הילדים".

אובדן/ אביה נפטר ממחלת הסרטן בגיל 53, לפני כ-13 שנה. "שנה מאוד קשה בחיים שלי. הרסו לנו את הבית בעמונה, בעלי לחם בלבנון ואז הגיעה הבשורה שאבא חלה. תוך שמונה שבועות הוא נפטר. זה היה מהיר ומטלטל. אבא היה מאוד משמעותי בחיים שלנו".

אמא/ מירה קידר (65), סופרת ומשוררת, גדלה בבית ירושלמי שורשי. הוריה עלו מפרס בגיל צעיר, אביה היה לוחם לח"י. "אמא רוב השנים הייתה כותבת ונוכחת בבית. אישה עדינה, רגישה ומאוד רוחנית. מחוברת לרב קוק. אני מעורבת בכתיבה שלה. אני קוראת טיוטות של הספרים שלה והיא קוראת את הספרים שלי ומייעצת בחוכמה. מעיין נובע".

בית תורני/ למדה בבית הספר נועם-צביה והייתה חניכה בתנועת הנוער אריאל. "אבא לימד בכולל מר"ץ. הבית היה מאוד תורני, בלי טלוויזיה, בקושי עיתונים אבל כן פתוח תרבותית, בכל זאת אמא סופרת ומשוררת".

מבשרת/ עד גיל 15 גדלה בקריית החינוך מבשרת ציון. "קהילה קטנה והומוגנית. היו מעט בנות בגילי. היינו חבורה קטנה ומגובשת. ילדות של יער וטבע, לשחק כדורסל, לעשות קומזיצים ולרכוב על אופניים".

עוברים/ בשנה של הסכם אוסלו משפחתה השתתפה בסיור ביישובי יו"ש והתפעלה ממפעל ההתיישבות. "באותו סיור אמר משה מרחביה משפט עוצמתי, שמי שלא יהיה חלק ממפעל ההתיישבות בעתיד ייחשב כמי שלא היה במחתרות. אמא שמעה והחליטה: אנחנו עוברים. זה היה שיגעון, לעזוב תנאים טובים, בית נוח שרק עכשיו סיימו לבנות, אבא שעובד במבשרת וצריך לנסוע כל יום". וכך, בתוך כמה חודשים, עברה המשפחה לעפרה.

עפרה/ "הגענו באמצע שנת הלימודים. מנהלת האולפנה נכנסה איתי לכיתה ואמרה: 'בנות, תכירו זו התלמידה החדשה'. נכנסתי באמצע כיתה י' לאולפנת עפרה. מבחינתי זו הייתה פתיחה לעולם מאוד שמח. נקלטתי במהירות ונכנסתי להדרכה בבני עקיבא".

של"פ/ בכיתה י"ב בחרה ללכת לשל"פ (שמיניות לערי פיתוח) בקריית גת. "זה היה הלם תרבות. פגשתי אנשים נפלאים שחיים באווירה חמה ומקבלת ואוהבת אבל מאוד פסיבית. במיוחד זה לימד אותי להכיר טובה על המקום שבו צמחתי".

מפטפטת ברוסית/ שירתה בשירות הלאומי באח"י בחיפה, "מסגרת שמשבצת בנות שירות בבתי ספר ללמד חומר לימודי ויהדות. שנה אינטנסיבית וקשה בשבילי". לקראת סוף השנה נסעה עם חברה לחודשיים שליחות באוקראינה, "ללמד עברית. שתי בנות בעיר נידחת. חוויה מעצימה ומשמחת. כשחזרתי הייתי מדריכת בנות נעל"ה של עולות מברית המועצות בנווה שרה הרצוג בבני ברק. מאז אני מפטפטת ברוסית".

אקדמיה/ במקביל לעבודה עם בנות נעל"ה, החלה בלימודי תואר ראשון במחשבת ישראל ובפיזיקה באוניברסיטת בר אילן. את התואר סיימה באוניברסיטה העברית. בשנה השנייה ללימודים נישאה. בהמשך סיימה תואר שני ביהדות זמננו.

השדכן/ "המדריך שלי בבני עקיבא היה אריאל ארליך. כשהייתי בסוף כיתה י"א הפכנו לחברים ואחרי כמה שנים התחתנו. עד היום יש לי פינה חמה בלב ליצחק רבין, השדכן שלי, שבעקבות התנהלותו כראש ממשלה ההורים שלי עברו דירה לעפרה וכך הכרתי את בעלי".

החצי השני/ אריאל, עורך דין במקצועו. "שותף מדהים לדרך. אישיות מיוחדת, חכם ובעל מידות טובות. בעבודה שלי יש הרבה שיאים והרבה אכזבות, ובלי העוגן השקט והמאפס לא הייתי צולחת את הכול. חבר טוב, איש טוב ואבא טוב".

הנחת/ חמישה. הגדול דביר בן 19, רוני בת 16, עודד בן 14, יוחאי בן 8 ושקד בת ה-6. "מתנה מדהימה וזכות אדירה להיות אמא שלהם. בכל בוקר אני מוסיפה בתפילה 'ברוך שעשני אם'".

עמונה/ כזוג צעיר עלו על ההר. "אריאל עוד היה בצבא וחיפשנו מקום קרוב להורים בעפרה. החלטנו להגשים את חלומנו ולבנות בעמונה בית קבע. לצערנו הבית נחרב וירדנו להתברגן בעפרה. לקח זמן להתאושש מההרס, ועד היום קשה לי להרים את העיניים למקום שבו עמד הבית, בקצה ההר מול הנוף".

מורה בישראל/ "בהתחלה היה לי ברור שאהיה מורה. ככה חינכו אותי". מיד אחרי האוניברסיטה לימדה פיזיקה והייתה מחנכת באולפנת עפרה. "תקופה עם המון אחריות על הכתפיים. היה המון סיפוק, אבל האחריות על בנות נוער בגיל הכי רגיש שלהן הייתה לי דבר נורא מורכב. אני מצדיעה לכל המורים והמחנכים בישראל. אני עפר לרגליהם. כנראה שאני פחות התאמתי לזה".

התפנית/ בשנת 2000 במהלך אירועי אינתיפאדה אלימים, הוזמנה הסופרת מירה קידר לאולפני פופוליטיקה הסוערים. במקומה התייצבה הבת. "הייתי טעונה והיה לי מה לומר, אז החלפתי אותה. התגובות היו טובות. הזמינו אותי שוב ושוב לאולפן". כך נשאבה לעולם התקשורת. "זה היה במקביל להוראה". בשנת השבתון החליטה שלא תחזור ללמד ותפתח קריירה בתקשורת.

הקריירה/ השתתפה בהגשת התוכנית 'הצנועות והחסודות' בערוץ תכלת, הייתה מראיינת אורחת בתוכנית הבוקר של מרב מיכאלי בערוץ 10, כתבה בנקודה ועבדה כעיתונאית במקור ראשון. "שנים טובות שבנו אותי מבחינה מקצועית".

הפסקה/ בתקופת המשבר הכלכלי של מקור ראשון עזבה ועברה לערוץ 20, שבדיוק החל את דרכו. "עבדנו על תוכנית נשית שהתחלתי לערוך, אבל אז פרץ מבצע צוק איתן. בעלי גויס ואני חטפתי דלקת ריאות. החלטתי שאין ברירה אלא להתפטר ולהיות עם הילדים בבית. המלחמה הייתה תקופה קשה שבה חזרתי לשאת תפילה".

טלוויזיה/ "אחרי הפסקה חזרתי קצת לעשות טלוויזיה". לקחה חלק בתוכנית התחקירים של רשת 360, ובהמשך כעיתונאית חוקרת בתוכנית המערכת עם מיקי חיימוביץ' בערוץ 2. "אבל הרגשתי שאני רוצה לעשות עיתונות ופחות טלוויזיה".

ידיעות/ החלה לכתוב טורי דעה בעיתון ידיעות אחרונות וגם כתבות מגזין ותחקיר במוסף השבת. "מאז חמש שנים אני שם. יש לי בידיעות חופש מוחלט ואמון מלא. הרבה פעמים אני אומרת שאני כתבת לענייני מתנחלים מתים - זה כמובן בהומור. אני עושה שם המון דברים משמעותיים".

משמעות/ "העבודה שלי היא לא לשכנע אנשים לשנות את עמדתם הפוליטית. השליחות שלי בעולם העיתונות והספרות, חוץ מלעשות עבודה מקצועית, היא לעשות האנשה למתנחלים, להביא לסימפתיה בסיסית. כמובן שאם אתה עושה האנשה, אתה לא מצייר מלאכים אלא בני אדם. אם יש לי אפשרות לעשות כתבה על שבעה תורמי כליה מיצהר אני ששה לזה, אבל לפעמים אצטרך לכתוב גם על דברים פחות נעימים".

למה לי פוליטיקה/ לקראת הבחירות לכנסת ה-21 נבחרה על ידי ועדה ציבורית מטעם מפלגת הבית היהודי למקום השלישי ברשימת המפלגה. כשבוע לאחר מכן פרשה מהרשימה. "במציאות של שבר מנהיגותי, החלטתי לקפוץ למים. השבוע בפוליטיקה היה מאתגר וקשה ביותר. פרשתי בעקבות החיבור עם עוצמה יהודית, שבעיניי היה טעות ערכית וחינוכית. אני שמחה על הפרישה ושמחה שזכיתי לשוב לחיק משפחתי".

ללמוד עולמות/ "אני מאוד אוהבת לכתוב. יש בי את הלהט להגיע לנושאים חדשים, ללמוד על עולמות לא מוכרים, לשחרר יצירתיות". ספרה הראשון 'מה יקרה אם אמות מחר בבוקר', סיפור חייה של דפנה מאיר הי"ד, פורסם לפני כשנתיים. בנוסף לכך פרסמה ספר את הפרוזה 'כמה מוכר, כמה זר'. החודש יצא לאור ספרה השלישי, 'שמיים שאין להם חוף', המתאר את סיפור חייו של רב סרן בניה שראל הי"ד.

את תכתבי/ רעיון כתיבת הספר נבט כאשר העבירה הרצאה בקריית ארבע, ובסיומה ניגשה אליה אישה והודיעה: "את תכתבי את הספר על הבן שלי שנהרג". "לא ידעתי מי זו. כשהיא סיפרה על הבן שנהרג בצוק איתן, נפל לי האסימון שהיא אמא של בניה שראל. אחרי חצי שנה חזרתי אליה, נפגשנו ופשוט נכבשתי".

הכתיבה/ אחרי שנה וחצי של ראיונות, שיחות ומלאכת הכתיבה, הספר יצא לאור בהוצאת כנרת זמורה דביר. "הטלטלות שעברתי בכתיבה היו אדירות. הרבה דמעות. בספרים ביוגרפיים אתה מחויב להיות נאמן לעלילה של בורא העלילות. יש משהו בלכתוב את המציאות שעולה על כל דמיון".

תובנה/ "ממיכל ושלום שראל למדתי שבהורות אמיצה יש גם אמת נוקבת וגם אהבה גדולה. זה הולך יחד. הרבה פעמים אנחנו נוטים לחשוב שכדי להסתדר עם הילדים צריך לעגל פינות, לטשטש ולהעלים עין. אבל יש משהו בר תוקף באמת נוקבת ולא מוסתרת שנמצאת כל הזמן על השולחן בעוז, יחד עם אהבה עצומה".

השיחה האחרונה/ "חצי שעה לפני שבניה נהרג הוא התקשר לאמו מיכל. הוא שאל: 'אמא, מה שלומך?', ומיכל ענתה ציטוט משירה של זלדה: 'שלומי קשור בחוט אל שלומך'. רק אחר כך גילתה שהמשפט האחרון בשיר הוא 'אני ואתה והמוות'. באותו שיר כתוב: 'בורא השמיים שאין להם חוף'. מיד אמרתי - זה בניה. היו בו המון שמיים, המון רוחניות, אבל היה בו גם משהו פורץ גבולות שהותיר אותו בלי חוף".

כיסוי ראש/ "ירד ממני בתקופה שהרגשתי שאיני יכולה לשאת עוד את התיוג המיידי שלי. הרגשתי שחשוב לי שיקשיבו לתוכן דבריי בלי לקטלג אותי מראש. הכיסוי חזר לראש אחרי חמש שנים בעקבות צוק איתן ותחושת קרבת אלוקים שחשתי בעת התפילה לשלום חיילי צה"ל ובתוכם אישי שנלחמו בעזה".

אם זה לא היה המסלול/ הייתי שחקנית. "יש בי את זה ויכול להיות שזה עוד יתממש מתישהו בעתיד".

במגרש הביתי

בוקר טוב/ קמה בסביבות שבע, מארגנת את הילדים, מתפללת ויושבת לכתוב בבית או יוצאת לראיין בשטח. הולכת לישון בסביבות חצות. משתדלת לעשות לפחות ארבעה אימוני כושר בשבוע: שחייה, כדורשת, ריצה ועיצוב דינמי.

פלייליסט/ אהוד בנאי ("בן דוד של אמי"), חנן בן ארי ויובל דיין.

שבת/ "תכלית השבוע, סיבת כל הסיבות. זמן למשפחה, לילדים ולשלפשטונדה".

דמות מופת/ הנרייטה סאלד. "לאחרונה קראתי את הביוגרפיה עליה, 'מנהיגה ללא גבולות', מאת דבורה הכהן. נדהמתי מהיקף ועומק העשייה של אישה אחת, הן בכתיבה ועריכה והן בעשייה שכללה הצלת אלפי ילדים מציפורני הנאצים".

מפחיד/ "לאבד את הלהט והסקרנות".

משאלה/ "שיבוא שלום עלינו ונחיה לבטח בארצנו".

כשאהיה גדולה/ "לכתוב עוד ספרים על אנשים חיים ואירועים משמחים".

לתגובות: rivki@besheva.co.il