בשבע מהדורה דיגיטלית

נורמלי בניוטרל

משיחי, מלא סתירות, ואין לו למי להצביע. קווים לדמותו של הדתי הנורמלי

דביר שרייבר , כ"א באב תשע"ט

הולכים לקלפי בתחושת שליחות. אילוסטרציה (למצולם אין קשר לכתבה)
הולכים לקלפי בתחושת שליחות. אילוסטרציה (למצולם אין קשר לכתבה)
צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

בוקר אחד התעורר הדתי הנורמלי וגילה שעוד שלושה שבועות יש בחירות, ואין לו למי להצביע.

הדתי הנורמלי לא משתגע על הביטוי הזה, דתי נורמלי, כי להגיד על עצמך שאתה נורמלי זה בעצם להגיד על מישהו אחר שהוא לא. אבל מאז שאורי אורבך ז"ל טבע את הביטוי הזה, דתי נורמלי, וכשכולם מחליטים בשביל הדתי הנורמלי מה נורמלי ומה לא וכל הזמן יוצא שהוא, הנורמלי, לא נורמלי, יוצא שאין לזה הגדרה יותר, ובכן, נורמלית.

הדתי הנורמלי חי לפי ההלכה והיה שמח שגם המדינה תאמץ קצת פחות משפט עות'מאני-בריטי וקצת יותר משפט עברי, אבל זה לא אומר שהוא חושב שצריך להנהיג פה מדינת הלכה. בעיקר בגלל שאף אחד עוד לא יודע בדיוק מה זה אומר, במיוחד לא פוליטיקאים חילונים שמאיימים שאחרי הבחירות יסקלו פה חילונים ברחובות, ופוליטיקאים דתיים שמחממים אותם עוד יותר כי זה משרת את האינטרסים של שני הצדדים, חוץ מהנורמליים.

הדתי הנורמלי מאמין בביאת המשיח, אבל יודע שכשאומרים שהוא משיחי לא מתכוונים להחמיא לו. הוא מתפלל שלוש פעמים ביום לבניין ירושלים (אם הוא אוכל לחם אז יותר), ואז נוסע לירושלים הבנויה ומתאבל על חורבנה. בינתיים הוא משתדל להשקיע ביסודות חברתיים של צדק ומוסר, אבל לפעמים קצת שוכח את זה כשהוא מתיישב ליד ההגה ויוצא אל הכבישים.

דתי נורמלי לא רוצה לכפות את אמונתו על אחרים, ולא מסכים שאחרים יכפו עליו את אמונותיהם. הוא נגד הפרדה, אבל מפריד בין בשר לחלב, בין קודש לחול, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה. לא אוהב כשמפרידים בהופעות בינו ובין אשתו והבנות, נלחם על זכותם של אלה שכן רוצים לשבת בנפרד, נעלב נורא כשאחר כך הם מזלזלים בו וחרדים רק לעצמם.

דתי נורמלי מבין שיש פה קונפליקט על דמותה של המדינה, ושצריך לנהל אותו באחריות, לא בצעקות. דתי נורמלי שונא שאנשים צורחים זה על זה ולא מקשיבים. גם הוא לא תמיד מקשיב, אבל זה בגלל שיש לו הפרעות קשב וריכוז, וזה נורמלי.

דתי נורמלי רוצה שהנציגים שלו בכנסת יהוו דוגמה, שידברו יפה, שלא ילהיטו את האווירה ואחר כך ילכו לסגור דילים סודיים הרחק מעיני הציבור. הוא לא מסכים שיקראו לראש הממשלה אפס, שיגידו על שופט שהוא אוויל ועל ציבור שלם שהוא מושחת. הוא לא מוכן לשמוע שכל מי שלא חושב כמוהו הוא היטלר, לא מסתיו שפיר ולא מהמפלגה ההיא שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה הר המור.

דתי נורמלי יודע להבחין בין אויב לבר פלוגתא.

דתי נורמלי יודע מה זה בר פלוגתא.

דתי נורמלי רוצה שהבת שלו תלך לשירות לאומי ולא לצבא, או ההפך, אבל מצטמרר כשמשמיצים את הבנות הדתיות שהולכות לצבא, או ההפך.

דתי נורמלי כבר לא מתעלף מכל קצין ביחידה מובחרת שמצטרף לפוליטיקה, אפילו אם הוא היה טייס. לדתי נורמלי אין שום בעיה שבראש מפלגה דתית תעמוד אישה, גם אם היא לא דתייה, העיקר שתהיה נורמלית. אבל יש לו בעיה קשה עם זה שהיא הייתה במפלגה, עזבה, חזרה ותעזוב שוב ברגע שרק יתאפשר לה.

דתי נורמלי מעריץ את נתניהו, מתעב אותו, רוצה שיעוף הביתה לאלתר ושיישאר ראש הממשלה לנצח בו זמנית.

דתי נורמלי הולך לקלפי בתחושת שליחות.

דתי נורמלי מאוכזב קשות מהמפלגה שהוא בחר בה בפעם שעברה.

דתי נורמלי רוצה מפלגה שהוא יכול לסמוך עליה, אפילו קצת. דתי נורמלי רוצה נבחרים שעומדים על העקרונות שלהם בלי להשמיץ את הצד השני. דתי נורמלי רוצה שיתייחסו אליו גם אחרי הבחירות, לא רק לפניהן.

דתי נורמלי רוצה מפלגה נורמלית.

ואז הוא קם בוקר אחד, ומגלה שאין לו למי להצביע.

ישר ולעניין

את כותבי הפוסטים בימים מוטרפים אלו אפשר לחלק לשלושה סוגים: אלה שכותבים על הטיול המגניב שהם עושים בארץ, אלה שכותבים על הטיול המטריף שהם עושים בחו"ל, ואלה שמברכים את אלה שנוסעים/חוזרים/מתגייסים/משתחררים/מתחתנים או סתם חוגגים יום הולדת.

את אלה שמעלים עשרים אלף תמונות בשעה ומספרים איזה כיף להם בגולן, או בגולה, אני יכול להבין. הרי כל העניין בנסיעה זה להוציא את העיניים לאלה שנשארו בבית. אם בכלל יש דבר כזה באוגוסט, אנשים שנשארו בבית. מה שאני לא מבין זה את האנשים שפונים זה אל זה מעל גלי הפייסבוק, נגיד בערך ככה: "בעלי היקר, כבר 17 שנה חלפו מאז עמדנו שנינו מתחת לחופה, לא להאמין איך הזמן עובר, אוהבת אותך בדיוק כמו אז". זה יפה ונוגע ללב, רק שאם היא רוצה לאחל לו מזל טוב, למה היא לא אומרת לו את זה ישירות?

לשאלה הזאת יש ארבע תשובות אפשריות: אל"ף, היא לא אהבה אותו גם אז; בי"ת, היא עושה לו שיימינג כי שוב הוא שכח את יום הנישואין; גימ"ל, כבר 17 שנה שהם לא מדברים; דל"ת, כל התשובות נכונות.

או מישהו שכותב לבנו שמתגייס: "בני היקר, צאתך לשלום ושובך לשלום, שמור עלינו וישמור עליך אלוקים, מחכים לך בבית. אוהב, אבא". מרגש מאוד, אבל אבאל'ה, באמת, למה בפייסבוק? יש היום המון אמצעי תקשורת חדישים – אפשר להתקשר, אפשר לכתוב הודעה, ואפילו (זה סטרטאפ חדש שהומצא ממש לאחרונה) להיפגש פנים אל פנים ואשכרה להגיד את זה!

אז למה בפייסבוק? למה מול כל העולם? למה כל אחד מוצא לנכון לברך את אשתו/בניו/בנותיו/הוריו/חבריו/שכניו/מישהו שהוא פגש פעם במקרה ברחוב, במזל טוב ליום ההולדת/קבלת התואר/הדרגה/ההצטיינות/הקביעות/פרס ישראל לענייני חפירות דווקא בפייסבוק, ואז כולם עונים לו בשורה ארוכה של מזל טובים, והמהדרין מוסיפים: "אנחנו בחו"ל, אתם לא מאמינים איזה כיף פה". למה?

וזה לא שיש לי משהו נגד ברכות המוניות. את רוצה לספר לכל העולם שיש לך יום נישואין? תפדל. אתה רוצה לשתף אותנו בפקעת הרגשות שעוברות עליך כשאתה מלווה את הבן לבקו"ם? מעולה. אתם רוצים להשוויץ בטיול המשפחתי שלכם למפלי הניאגרה בזמן שאנחנו מגירים פה מפלי זיעה? לכו על זה, ועל הדרך לכו אתם יודעים לאן. אבל אם אתם רוצים לברך מישהו באופן אישי, פשוט דברו איתו. דוגרי, אישית, אינטימית.

הנה, קחו אותי לדוגמה. לאשתי יש השבוע יום הולדת ואני אפילו לא מעלה בדעתי לברך אותה כאן, בנוכחות כולם. אנחנו גרים באותו בית, אנחנו משוחחים בצורה ישירה ובוגרת, ואני אפילו לא מעלה בדעתי לנצל את העיתון כדי לאחל לה מזל טוב. בשביל זה יש פייסבוק.

לתגובות: dvirshrayber@gmail.com