התרגיל המלוכלך של המשפטנים

פעם אחר פעם נוקטים המשפטנים בשיטת המהלך הכפול על מנת לפגוע במה שלא נראה להם. הגיע הזמן לשים את השיטה על השולחן. פרשנות

שלמה פיוטרקובסקי , ח' באלול תשע"ט

אביחי מנדלבליט
אביחי מנדלבליט
צילום: עמוס בן גרשום/לע"מ

1. בשנת 2015 פורסמה חוות דעת משפטית לפיה הממשלה איננה יכולה יותר לתקצב את פעילותה של החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית, שהיתה עד אותו יום זרוע הביצוע המרכזית של הממשלה ביו"ש.

בחוות הדעת הארוכה והמפורטת, אותה חיברה דינה זילבר, נטען כי המדינה איננה יכולה להאציל סמכויות שלטוניות שבהן היא מחזיקה לגוף עצמאי, בלא שיהיה להאצלת הסמכות הזו בסיס חוקי מפורש.

לטענתה של זילבר, בלא בסיס שכזה העברת הכספים מהמדינה לחטיבה להתיישבות, גם אם בהתאם לחוק התקציב ועל פי החלטות ממשלה מפורשות, היא למעשה בלתי חוקית.

2. חוות הדעת פורסמה פחות מחודש לפני הבחירות לכנסת העשרים, אולם בבחירות נבחר חבר כנסת צעיר ונמרץ, בצלאל סמוטריץ' שמו, שקרא את חוות הדעת והגיע למסקנה פשוטה: אם הבעיה היא שהחוק לא מסמיך, אז אין שום בעיה. נדאג שהחוק יסמיך. וכך בא לעולם "חוק החטיבה להתיישבות"

החוק הפך את החטיבה של ההסתדרות הציונית באופן רשמי וחוקי לזרוע המבצעת של הממשלה בכל הנוגע לפיתוח ותמיכה בהתיישבות בכל רחבי ארץ-ישראל.

מנגד החוק לא התעלם מהערות נוספות שהיו בחוות הדעת של זילבר, והחיל על החטיבה חובות שקיפות ומנהל תקין שלא היו קיימות קודם, כיאה לגוף הפועל כזרוע ביצועית רשמית של המדינה.

נראה לכם שזה עבר בשלום? מה פתאום. המשפטנים נעמדו על הרגליים האחוריות נגד חקיקת החוק. מה פתאום לחוקק חוק שמרוקן מתוכן את חוות הדעת של המשנה ליועמ"ש. ואז התברר מה שבאמת היה ברור מלכתחילה: הבעיה לא היתה הבעיה החוקית, הבעיה היתה שפעילות החטיבה להתיישבות לא נראתה לדינה זילבר וחבריה במשרד המשפטים.

אגב, במקרה של חוק החטיבה להתיישבות היה למהלך גם שלב שלישי, לאחר שהחוק חוקק ניסתה זילבר, בהצלחה חלקית, לרוקן אותו מתוכן. אבל זה כבר סיפור למאמר נפרד.

3. העניין הוא שזה לא מקרה בודד. זו שיטה. קודם טוענים המשפטנים שדבר מה איננו ניתן לביצוע ללא חקיקה מפורשת, וכאשר באים לתקן את החוק ולהפוך את אותו הדבר למעוגן בחוק, טוענים אותם משפטנים שאין לחוקק את החוק, ומביאים לכך ק"נ טעמים.

כך היה בסיפור חוק החטיבה להתיישבות, כך היה במקרים נוספים, וכך פועלת שיטת המהלך הכפול בסיפור של חוק המצלמות. קודם כל טוענים שבלי חוק זה פשוט אסור (בניגוד לכל היגיון משפטי ברור), וכאשר באים לחוקק את החוק טוענים המשפטנים שבעצם בכלל אסור לחוקק את החוק. שיטת המהלך הכפול לחיסול אלמנטים שלא באים בטוב למשפטנים.

4. לא בטוח בכלל שהצבת מצלמות בקלפיות זה רעיון טוב. עבדכם למשל מסופק ספק גדול אם יש בזה ערך ואם זה באמת טוב למערכת הבחירות. הנקודה היא שזו כלל לא השאלה, השאלה איננה אם זה טוב או רע אלא אם זה מותר או אסור.

כאשר היועמ"ש מוציא חוות דעת שלפיה אסור להציב מצלמות בקלפי ללא עיגון בחקיקה, ואז מוציא חוות דעת למה אסור לחוקק את חוק המצלמות, האזרח הפשוט מבין שמנדלבליט משחק מול הממשלה והכנסת משחק שאפרים קישון המנוח כינה "פוקר יהודי". כלומר, משחק שבו צד אחד משחק לפי הכללים והצד השני בו זמנית גם משחק לפי הכללים וגם קובע אותם.

כמובן שהצד שקובע את הכללים תוך כדי משחק מנצח תמיד במשחק, אבל התחושה בקרב השותפים האחרים היא שזה משחק מלוכלך. נושאים לשווא את שם החוק והחוקתיות, במטרה להשליט את הנורמות בהן מעוניינים המשפטנים. חוק או לא חוק, מה שאנחנו אומרים - הוא החוק.