הצד האפל של החופש

הספר החדש של הרב חיים נבון, "חופשי זה", מנסה לפקוח לנו מעט את העיניים לנוכח המציאות שאנחנו במידה רבה מסרבים לראות.

שלמה פיוטרקובסקי , ט' באלול תשע"ט

חופשי זה
חופשי זה
צילום: גדעון דוקוב

בתור חובב דיסטופיות, ספר הפרוזה החדש של הרב חיים נבון "חופשי זה" בא לי ממש בטוב בימים אלו, כך שסיימתי לקרוא אותו בתוך פחות מארבע יממות מאז שהתחלתי.

הוא בא לי בטוב גם בגלל שאני מאוד אוהב דיסטופיות אבל גם לא אוהב מדע בידיוני, ובניגוד למקובל היום "חופשי זה" איננו דיסטופיה מדעית-טכנולוגית אלא בעיקר חברתית.

הדבר המשמעותי ביותר בדיסטופיה שמצייר הרב נבון הוא לא הטכנולוגיה, אף שגם היא בעלת משקל, אלא הסדר החברתי החדש. אם תרצו '2098' על משקל '1984'.

בניגוד לתפיסות שטחיות רווחות, דיסטופיה איננה תחזית, דיסטופיה היא קריקטורה. היא ניסיון לקחת אלמנטים מסוימים מהחיים שלנו ולחקור אותם על דרך ההגזמה. אז מצד אחד זה באמת מוגזם, ומצד שני ההגזמה הזו חושפת רבדים מודחקים בתוך המציאות שלנו כיום. מעמידה בפנינו מראה לא על מה שעתיד לקרות אלא על מה שקורה לנו כבר היום, כאן על פני החלד הזה ממש. והמראה הזו שמציב בפנינו הרב נבון היא מראה מאוד קשה, שחושפת את הצדדים הכי אפלים של הקיום שלנו היום, בעולם שמקדש את החופש, ושוכח לספר לנו מה השובר שבצידו.

האמת שזה מצחיק. כל מי שקורא את הספר וגדל במדינת ישראל ב-40 ומשהו השנים האחרונות יכול להבין את הרעיון המרכזי שלו רק מהצצה על הכריכה. הרי אין ישראלי שתתפסו ברחוב ותגידו לו "חופשי זה" שלא ידע להשלים את המשפט מתוך שירו של פוליקר. ועדיין, למרות שכולנו יודעים מה השובר של שטר החופש, אנחנו חיים בעולם שמדחיק באופן שיטתי את משמעות הידיעה הזו. המידע על מחירי החופש, למשל על כמות נוגדי הדיכאון שהעולם המערבי צורך בשנה, זמין לכל אחד בקליק בגוגל. אז מישהו יודע את זה? אף אחד.

בכלל, אחד הדברים שעולים יפה מהספר הוא העובדה שרוב מה שאנחנו לא יודעים לא מוסתר מאיתנו בכוונת מכוון. אנחנו לא יודעים בעיקר מה שאנחנו, וכל העולם שבו אנחנו חיים, לא רוצים לדעת. אין כאן קונספירציה זדונית חובקת עולם, יש כאן בעיקר עצימת עיניים לנוכח מה שמתרחש לנו מול העיניים, ואת העיניים שלנו הספר "חופשי זה" מבקש מעט לפתוח.

לפרוזה יש כוח מיוחד. בדרך כלל טקסטים הם סוג של תרפיה לכותבים. הרי מזמן לא נתקלתם במישהו שקרא איזה טקסט ושינה את דעתו באיזה עניין. מי שכותב את הטקסטים הללו עושה את זה בדרך כלל בגדר "אדברה וירווח לי". אבל פרוזה זה סיפור אחר (כן, יש כאן ניסיון לשנינות). פרוזה טובה משכנעת יותר מכל טקסט אידיאולוגי, ויהיה הטקסט איכותי ככל שיהיה. ספרות יפה שינתה את פני העולם ושינתה גם את פני העם היהודי. אגב, הם לא תמיד היו הכי איכותיים, הסיפורים המכוננים האלו (נסו לקרוא את אהבת ציון או אשמת שומרון, הם היו גרועים כבר אז). אבל דורות של צעירים חוו עם קריאתם חוויה נפשית מכוננת. אז נכון, בעידן הסמארטפונים קשה לדבר בכלל על ספרות מופת, והספר "חופשי זה" גם לא מתיימר כנראה להיות ספרות מופת. מדובר בספר רזה. גם פיזית (טיפה יותר מ-200 עמודים) אבל בעיקר סגנונית. ניכר שמתוך העלילה נוכש כל מה שלא תורם לתמה המרכזית. החיסרון הוא פחות מדי "ספרותיות". היתרון הוא נגישות לקהל שלא מסוגל להקדיש שעות ארוכות ותשומת לב רבה מדי לקריאה. שבת אחת ועוד שני ערבים (מוצ"ש וראשון) הספיקו לי כדי לסיים את הספר, כך שבהחלט מדובר במשימה אפשרית.

אז אולי בגלל זה, ואולי למרות כל זה, עדיין יש לי איזו תקווה ש"חופשי זה" יפתח איזה שיח, לאו דווקא ציבורי, על המשמעות העמוקה של העידן שבו אנחנו חיים. אולי אני נאיבי? זה כנראה עדיף מלהתמכר ליאוש