בשבע מהדורה דיגיטלית

מצטערת, אני לא בשדה

העומס הרגשי של המעבר והלהטוט בין כל המשימות המשפחתיות לא מפנה לי מקום בלב לדבר עם המלך בשדה. ואולי הצער הזה חשוב בעיניו גם כן

איה קרמרמן , כ' באלול תשע"ט

איה קרמרמן
איה קרמרמן
צילום: יעל אילן

מאז שבשעה טובה החלה שנת הלימודים, אני מקבלת מהחברות אסמסים מרוגשים. "אני הולכת לעשות פדיקור-מניקור, לא זכור לי מתי הייתה הפעם האחרונה!", "אל תשאלי, אחרי חודשים של הפסקה התעמלתי אתמול וכל הגוף שלי תפוס!", "כולם במסגרות, אני רוצה לחזור ללמוד, מה את אומרת?", "אני טסה לאחותי בלוס אנג'לס", "את לא מאמינה, אני אשכרה שומעת את עצמי חושבת" ועוד. הן כל כך מבסוטות מהזמן החופשי שנפל ברשותן, שאני כמעט מדמיינת אותן רצות על החוף בסלואומושן עם מוחיטו ביד.

בואו נודה על האמת, לא משנה אם חיכינו בקוצר רוח לסוף החופש הגדול, או אם אנחנו מהאימהות שהתבאסו כי הקיץ נגמר, החזרה לשגרה משמע ירידה במפלס הסטרס הביתי. קצת סדר לא מזיק. הנה מה טוב ומה נעים ילדים שהולכים לישון בשמונה ולא ב-12 עם אורות דלוקים כי קראו או שיחקו עד אמצע הלילה. שגרה זה מצוין. גם אם מבחינתי זה אומר שצריך לקום בשש לסַנדווץ' אלף סנדוויצ'ים. הפוטנציאל הגלום בלהיכנס להתקלח בלי שיצעקו לך מבחוץ אממממממאאאאא, שווה הכול. עם בוא שנת הלימודים חברותיי נתמלאו בחיות חדשה, רצון לצמוח, רצון לנשום בלי שמישהו יקרא "אמא" באמצע שהריאות מתמלאות באוויר.

אני עוד לא שם. הכניסה של הילדים למוסדות הלימוד החדשים לא רק שגורמת לי לא לנשום מלוא הסמפונות, אלא גם מעבירה שינה מעיניי ותנומה מעפעפיי. תקופת ההסתגלות הזאת הופכת אותי ליותר רגישה מתמיד. אני כמו סופר-גלאי של רגשות גלויים וסמויים של בני הבית. כמו חושחש הבלש אני מנסה לפצח את תעלומת הפרצוף הפולני הסובל כשהם נכנסים לאוטו. אני יודעת, זה יעבור. יש לי סבלנות. כן, אני יודעת, אין מה להתרגש מכל פיפס או פרצוף ארוך. אבל האינסטינקט רוצה לרפד להם את הנחיתה במקום החדש.

אין זמן לאנחה

אם זו הייתה שנה רגילה, בלי מעברים ספונטניים והחלטות של השם יתברך לעשות למשפחה שלי קופי פייסט לעיר הקודש, הייתי אומרת שאי אפשר היה לקבל את הראשון בספטמבר ביותר קלאסה. הסנכרון שלו עם א' אלול מדהים. אחרי חודשיים של נתינה אין סופית, הכנת מאות פנקייקים וג'ינגול ילדים בין פעילויות, בריכה וקארטינג עם סבא, עד לחגים, יש לנו חודש שלם של שקט. זמן לעצמנו. טוב מכך, זמן לעצמנו לדבר עם המלך. הוא בשדה. מחכה לנו. הוא קבע איתנו דייט, טנטטיבית. עכשיו הוא מחכה לראות אם הכנסנו אותו ללו"ז. האמת, אני עדיין לא יודעת איפה בירושלים ממוקם השדה, אבל אני יודעת שהוא איפה שהוא קרוב. המלך שם, מחכה רק לי שאזכר שיש לי אופציה לשיחה אחד על אחת.

מדי בוקר, תוך כדי הסינדווץ', בעלי קורא לי דברי חיזוק על זמן אלול הקדוש, ואני מהנהנת לעצמי בכאב. כן, אני שומעת. כן, אני יודעת. אני עוד לא מספיקה להתנצל בפני עצמי על כך שאני נטולת כוחות פנימיים לחפש את מושבו של המלך, והנה עוד סמס. הפעם זה מאתר 'אשירה שמיים', טעימה מהשיעור של הרבנית ימימה. אולי ביס בגודל שאני יכולה להכיל. אולי הביס הזה יעשה לי תאבון ואצא במסע החיפוש הכל כך נצרך לפני הימים הנוראים. רגע, לא הגענו אליהם כבר? אני קצת מרגישה ככה. כרגיל, הרבנית ימימה גורמת לעיניי לזלוג. אבל הפעם אני דומעת בגלל שפשוט אין לי כוחות להקשיב להמלצותיה. יותר מדי כדורים באוויר, במופע הלהטוטים שלי. חיפוש אחר שדה, חיפוש אחר תשובה, אחר חשבון נפש רק יגרמו לי להוריד עין מאיזה שהוא כדור ומפחיד אותי לחשוב איזה כדור עלול ליפול.

באוטו אני שומעת רדיו. קול נשי רך ומלטף מדבר: "צאי לשדה, המלך שם. תגידי לו הכול. תגידי לו תודה על כל מה שהוא עזר לך, סליחה על כל הפעמים שלא הקשבת לרמזים שהוא שלח. תספרי לו על מי שהעליבה אותך, או על מי שדיברת עליה לשון הרע ואת מאוד מצטערת. ספרי לו הכול. על הילדים שלך שגדלים. על השמחות שהיו השנה. יש לכם את כל הזמן שבעולם. זה אלול, הוא בשדה. מחכה לך, רק תלכי לפגוש אותו".

מקסים. באמת מקסים. אני סוגרת את הרדיו. מצטערת, מלך מלכי המלכים. כרגע, הילדים שלך, שלי, צריכים אותי קשובה. צריכים אותי שאבנה להם בית. תודה שאתה פנוי, אבל הלב שלי לא. אם אני אפתח, אתחיל לבכות. לא כי רע. כי עמוס, ובשביל תשובה צריך זמן. אני אפילו לא מצליחה לתת אנחה עמוקה מהעומקא דליבא שלי. אנחה של אויייי כמה רציתי לחזור בתשובה, ואני עסוקה מדי לדבר עם המלך?! אויייי.

אלול גדול עליי

אני עדיין באוטו, שוב בהסעות. חברה מתקשרת. גם אליה אין לי כוח. "מה קרה? אני שומעת שאת עם פנים ארוכות". עוד חושחש בלש. "כלום, הכול ברוך השם, רק עמוס". "עמוס? אז תגיד את זה לה'. עמוס לך? הוא יפתור את זה. אלול. איזה חודש מדהים". "את חמודה. אבל אני ממש לא שם. אלול זה נורא גדול ואני מרגישה קטנה. לא מסוגלת. אין לי זמן או כוח. עמוס לי רגשית. די ודי". "טוב. אז רק תגידי לו 'עזור לי'. שתי דקות. תגידי לו. אני יודעת שאתה עוזר. בבקשה אל תפסיק. עזור לי. ואת יודעת מה? גם הצער שלך שאת לא בשדה, זו גם תשובה".

סוף סוף משהו קצר בול בשבילי. אני חוזרת לנשום. חוזרת לשמוח. כמה שאדם אחד בעין עדינה ורגישה יכול לשנות. נכון, אין לי את הדעת לחפש את השדה. אין לי את הפניות הרגשית להיפתח מול המלך, להתחיל למרק את עצמי לקראת יום הדין. אבל כוונות הלב שלי היא לעטוף את המשפחה שלי. שלו. אבא, רק תמשיך לעזור. אני יודעת וכל כך מרגישה שאתה כאן בשבילנו. רק אל תלך. נעים לי שאתה קרוב, גם אם נראה שהתרחקתי. אבא, עזור לי. אני לא יכולה בלעדיך.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

רוטב חריף מעגבניות טריות
צילום: איה קרמרמן

רוטב חריף מעגבניות טריות

רוטב נהדר מעגבניות טריות בשני מרקמים. טעמים פשוטים שתמיד הולכים יחד.

המצרכים הדרושים:

2 עגבניות בשלות או 10 שרי עגבניות מתוקות / 6 שיני שום גדולות / כפית מלח / 4 כפות שמן זית / עגבנייה / פלפל ירוק חריף (צ׳ילי אם אתם אוהבים לסבול)

אופן ההכנה:

מכניסים את העגבניות, שיני השום, המלח ושמן הזית לבלנדר, לשייקר או לצנצנת עם בלנדר מוט וטוחנים עד קבלת עיסה חלקה / את העגבנייה הנוספת והפלפל החריף קוצצים דק מאוד לקוביות קטנטנות ומוסיפים למחית העגבניות / חשוב לא להפוך את זה לקווץ׳ כי אז נעלם אפקט המרקמים / סוגרים בקופסה הרמטית / מניחים במקרר כחצי שעה למיזוג טעמים ומתקנים תיבול אם יש צורך.