ולא לקללה – ביקורת הצגה

בגילוי לב נדיר יחיאל ונועה פורשים את האתגרים, ההצלחות והכישלונות שבגידול ילד על הרצף האוטיסטי

יוסף ארנפלד , י"ט באלול תשע"ט

שאלת היחס לשונה. אוטיסט זה לא קללה
שאלת היחס לשונה. אוטיסט זה לא קללה
ללא קרדיט צילום

התכתבות שגרתית לכאורה בקבוצת הנוער של הקהילה שבה חברים משפחת נבון מבית שמש הייתה זו שהפילה להם את האסימון. אחד הנערים התקשה להבין משהו מסוים, ושאל שוב ושוב שאלות שמעידות על חוסר הבנה משווע, למרות ההסברים המפורטים שקיבל, עד שפקעה סבלנותה של אחת החברות בקבוצה והיא הטיחה בו: "מה, אתה אוטיסט?". הבת ההמומה של משפחת נבון הגיבה בזעזוע: "אוטיסט זה לא קללה!". דממה השתררה בקבוצה.

יש משהו מתעתע באבחון של ילד עם אוטיזם. מצד אחד, חיצונית הוא נראה בדיוק כמו כולם, בשונה מתסמונת דאון למשל. מצד שני, ההתנהגות שלו מעידה ההפך. זאת כנראה הסיבה לכך שאוטיזם הפך למטבע לשון מעליבה. את הסטיגמה הזאת מבקשים לנפץ יחיאל ונועה נבון, הורים לשחר, ילד יפה תואר על הרצף האוטיסטי, בהצגה החדשה שהם מריצים בימים אלה, שנקראת 'אוטיסט זה לא קללה'.

עד לידתו של שחר נולדו להם ארבעה ילדים רגילים. וכך היה נראה גם הילד החמישי. על פניו הכול היה בסדר. יותר מדי בסדר. הוא לא בכה בברית המילה שלו. וגם לא בכה באמצע הלילה. חלומו של כל הורה הוא לישון לילה ברצף, אבל האינטואיציה ההורית של השניים לא נתנה להם מנוח.

יחיאל ונועה עומדים על הבמה ומתארים לפרטי פרטים את הסאגה הארוכה שעברו עד לאבחון הגורלי ואת החיים שאחרי. הם נכנסים ויוצאים מתוך דמויות של פסיכולוגים, רופאים ושאר יועצים שמנסים להרגיע את ההורים ההיסטריים, עד שהישועה מגיעה מכיוון בלתי צפוי: חברה של נועה שיושבת בגן השעשועים וממליצה על מאבחנת מסוימת שקולעת למטרה. אך אז מגיע שלב ההלם. "אנחנו לא נזקקים, אנחנו רוצים לתת למדינה, לא לקחת מהמדינה", הם מזדעזעים על עצם המחשבה לפתוח תיק ברווחה.

בגילוי לב נדיר יחיאל ונועה פורשים את האתגרים, ההצלחות, הכישלונות והתקווה הגדולה שהחברה הישראלית תגיע להבנה לגבי מושג האוטיזם בפרט, ואנשים בעלי צרכים מיוחדים בכלל. הדרך הארוכה שעברו השניים עד שהגיעו לתמהיל הנכון לטיפול בשחר וההתקדמות שלו, כמו גם ההתמודדות עם הביורוקרטיה המתישה, מעוררים המון אמפתיה. מטבע הדברים, לא כל השלבים מצליחים לרתק את הקהל באותה מידה, לעיתים גם נדמה שהטקסטים שגורים על לשונם יתר על המידה וזקוקים לחיזוק רגשי, אך העובדה שמדובר בהורים של שחר עצמו שחווים על בשרם את האתגר מדי יום ולא בשחקנים מן השורה, מצליחה לדלג על המשוכה הזאת.

צפיתי בהצגה השבוע בהיכל התרבות במודיעין, יחד עם מפקחים של מתי"א שמתמודדים מדי יום בכל רחבי הארץ עם תלמידים שלוקים באוטיזם ושאר הפרעות התנהגויות. ההזדהות של הצופים יחד עם ההורים שמתמודדים עם האתגר היומיומי הסיזיפי הייתה נוכחת באוויר לכל אורך ההצגה, ועל כך מגיע שאפו לדביר שרייבר (שכן שלנו כאן, בתחילת הגיליון) שהופקד על הכתיבה והבימוי של ההצגה.

מדובר בהצגה מטלטלת שמאירה באור אחר את היחס לשונה בחברה הישראלית, ונותנת לנו כהורים לא מעט שיעורי בית. רוב התסריט הוא נוגה, וכך גם יוסף נתיב שמלווה את המעברים בין הסצנות בשירים מוכרים. כדי שהקהל ייצא עם טעם של תקווה, אמונה וחיוך, לקראת הסוף מתארים השניים את התגובות המביכות שהם מקבלים לא פעם מהסביבה. בשלב הזה החיוכים מתחילים לצוץ ופרצי צחוק נשמעים מקרב הקהל. כמו אישה אחת שהסתכלה על המשפחה בתדהמה מוחלטת ואמרה בחוסר טקט משווע: "מה, גם בעדות המזרח יש אוטיסטים?!", או אפילו בקרב אנשי מקצוע שאמורים להבין ולהכיל, ישנם כאלה שאומרים: "הילד שלך מוגבל, מה זה משנה אם הוא מפגר או אוטיסט?". גם בתוך המשפחה ישנם רגעים מחויכים, כאשר פעם אחת שחר נפל וקיבל מכה כואבת ולא בכה, אלא רק מלמל לעצמו דברים לא מובנים, והבן הגדול אמר להורים: "נראה לי שהוא קילל באוטיסטית".