לאפסן את החלומות

קשה לראות כיצד קמה בישראל ממשלה יציבה, אבל מה שבטח הוא שחלומות הימין על איזון מול המערכת השיפוטית וריבונות כבר לא יתגשמו בקרוב

שלמה פיוטרקובסקי , כ' באלול תשע"ט

הדרך לשינוי עוד ארוכה. יום הבחירות
הדרך לשינוי עוד ארוכה. יום הבחירות
צילום: פלאש 90

1

להודים יש קללה קצת משונה: "שיהיו לך חיים מעניינים". גם מי שלא מכיר את הקללה הזאת יבין מן הסתם בשבועות הקרובים מה זה חיים מעניינים ולמה בעצם זו קללה. התקופה הפוליטית הקרובה תהיה מאוד מעניינת, במובן הכי רע של הביטוי הזה. כמעט שלא היו יכולות להיות תוצאות גרועות יותר לבחירות הללו.

במובן מסוים כבר עדיף היה ניצחון ברור לגנץ על פני המציאות הנוכחית שבה איש מבין ראשי המפלגות הגדולות לא מחזיק בידו אפשרות סבירה להקמת ממשלה בלי יריבו הפוליטי. המציאות הפוליטית שנוצרה היא בלתי אפשרית, ומעלה שאלות בנוגע לשיטה הפוליטית הישראלית. האם כחלוף 70 שנה מהקמת המדינה השיטה הקיימת כבר פשוט לא עובדת, והאם המערכת הפוליטית הנוכחית בכלל מסוגלת להתמודד עם אתגר של שינוי השיטה.

מה שכבר ברור ברגע הזה הוא שיש לא מעט דברים שרצינו ולא יקרו בכנסת ה-22. חגיגות החלת הריבונות בבקעה יידחו, כך מסתבר, למועד בלתי ידוע, וגם השבעתו של פייגלין לשר כבר לא תתרחש בקדנציה הקרובה. פסקת התגברות לא תחוקק בכנסת ה-22, גם לא חוק היועמ"שים, ועל שינוי שיטת בחירת השופטים בכלל שאין מה לדבר. כל החלומות הללו, שלרגע קצר אחד בחודשים האחרונים נראו פתאום כמו תוכנית עבודה ממשית, יחזרו לאגף החלומות בבוידעם לפחות לעת עתה. זה כמובן לא הופך אותם לפחות חשובים (חוץ ממינוי פייגלין לשר, כמובן), זה רק שם לכולנו מול העיניים מראה פשוטה שמבהירה את המציאות הפוליטית לאשורה. במדינת ישראל של 2019 לימין הקשה אין באמת רוב פוליטי לטובת המהלכים היותר משמעותיים לו. מה שעומד בינינו ובין ריבונות בבקעה זה לא ארצות הברית והאיחוד האירופי אלא הפוליטיקה הישראלית, ומי שבעקביות לא מעוניינת ליטול מבג"ץ את סמכויות היתר שהוא נטל לעצמו היא הכנסת. זה לא הופך את המטרות הללו לפחות חשובות או לכאלו שפחות צריך לעמול כדי להגשים אותן. זה בהחלט כן מבהיר לנו שלא יהיו בסיפור הזה קיצורי דרך. יש עוד דרך הסברתית ארוכה בציבור הישראלי ובמערכת הפוליטית כדי לגבש למהלכים הללו רוב פוליטי וציבורי ממשי, שיתבטא בסוף בקואליציה יציבה בכנסת.

ועם זאת, ההבנה שעוד רחוקה הדרך ליישום חלקי או מלא של יעדים כדוגמת החלת ריבונות ורפורמה במערכת המשפט, אסור לה לרפות ידיים. צריך קודם כול לא להתערער באמונה בדרך, ובהמשך לכך צריך לא לפחד מהדרך הארוכה. זה עשוי להיות מאוד מורכב, כי לציבור הימני והדתי במדינת ישראל יהיו בשנים הקרובות מאבקים ובעיות הרבה יותר דחופים מאשר התוכניות הגדולות לשינוי אסטרטגי במדינה. כל מיני דברים שכמעט עשור היו בגדר מובנים מאליהם, עשויים להפוך לנושאי מאבק. כך למשל יכול להרגיש מגוחך לדבר על ריבונות, בזמן שבו דיון על פינוי יישובים יהפוך מעניין אקדמי לסוגיה מעשית. למרות זאת, מתוך הבנה שהעולם הוא גלגל והפוליטיקה עוד יותר, אסור לזנוח את המטרות החשובות שהוצבו בשנים האחרונות. צריך להשאיר אותן על סדר היום המחשבתי של המחנה ולפעול למימושן בדרכים שונות, לאו דווקא פוליטיות.

יותר צניעות והבנה של מגבלות הכוח, זה לא אומר בשום אופן פחות נחישות ופחות אמונה בצדקת הדרך. צריך לבנות מחדש את האמון, וגם את מארג הבריתות הפוליטיות, תוך הבנה שהמערכת הפוליטית ביום שאחרי נתניהו לא תהיה דומה למערכת הפוליטית בעידן נתניהו. לא צריך לפחד מזה, אבל צריך להבין את זה ולקחת בחשבון שלא כל מנהיג ליכוד ישים את הדגשים היכן ששם אותם נתניהו בקדנציה האחרונה. יש לא מעט בכירים בליכוד שהדגם שלהם הוא נתניהו של נאום בר אילן, ולא נתניהו של ריבונות על הבקעה. לכן צריך לקחת נשימה עמוקה ופשוט להתחיל להתכונן לדרך ארוכה.

2

החיבור שלא התחבר

ביום הבחירות, בשעות הצהריים המוקדמות, הגיע נפתלי בנט לגבעת שמואל. העיר הקטנה, הכלואה בין פתח תקווה, קריית אונו וכביש גהה, הפכה כידוע בעשרים השנים האחרונות למעוז הבורגנות הדתית-לאומית, לצד האחיות הוותיקות יותר רעננה ופתח תקווה. בנט הגיע לקניון המקומי, שממוקם בלב השכונה שאמורה להיות אולי הבייס הכי טבעי שלו, יותר מכל מקום אחר בארץ. ראיתי אותו שם ביום שלישי, נושא נאום חוצה להבות אש על החשיבות והקריטיות שבהצבעה לימינה דווקא בבחירות הללו. סביבו התקבצו באותו רגע בין 15 ל-20 בני אדם מאזינים, והוא בדברים מלאי כריזמה כמו שרק בנט יודע, מסביר להם עד כמה השעה גורלית ומדוע הרשימה שבמקום הרביעי שלה הוא הוצב, ימינה, היא התשובה ההגיונית היחידה לשאלה איזה פתק לשלשל לקלפי. זה היה צריך להיות היום הגדול של בנט, היום שבו הוא נמצא בשיא המומנטום שלו, עם קהל הבית הכי ביתי והכי אוהד שהוא יכול לכאורה לבקש. ראיתי אותו שם, נואם ומחבק, משוחח ומאיר פנים, והתחושה הייתה פשוטה: משהו בסיפור הזה פשוט לא עובד.

ניתוח מפוכח של תוצאות הבחירות מביא למסקנה שקהל היעד של בנט ושקד, ארבעת המנדטים הנוספים שנראו בסקרים, פשוט לא בא. המצביעים הללו נעלמו בדרך הארוכה אל הקלפי. בנט ושקד איבדו מנדטים לליכוד ולליברמן, ופרץ וסמוטריץ' איבדו בין חצי מנדט למנדט לעוצמה יהודית, שבתורה זרתה את הקולות הללו לרוח אל מתחת לאחוז החסימה. התוצאה הסופית היא אחת: החיבור הזה, שנועד לקחת את מחנה הימין ימינה ולהחזיר את הציונות הדתית למקומה המכובד במרכז המחנה, לא עמד בציפיות. במקום שהחיבור בין ליברלים לחרד"לים יעצים את שני הצדדים, הוא קיזז בין שני הצדדים ופגע בהם. השידוך הזה לא התחיל בשמחה והוא נגמר כך שאף אחד לא יוצא ממנו בשלום.

אילוסטרציה כואבת, או משעשעת, תלוי בנקודת המבט, למצב הסוריאליסטי אפשר היה למצוא בהודעה החפוזה, כמעט בהולה, על פיצול ימינה לשתי סיעות. מכתב הפיצול נחתם עוד לפני הבחירות, ביום שני השבוע, אבל אין ספק שפרסומו הפומבי פחות משעה לאחר סגירת הקלפיות מבטא עד כמה, לפחות בשביל בנט והרב פרץ, לא היה כאן שום חיבור אלא רק בלוק. התחושה הזאת חלחלה לאורך כל הדרך, ובדיעבד היא אולי הועילה קצת להרגיע את חששותיהם של חלק מהמצביעים שלא אהבו אגף זה או אחר של הרשימה, אבל גם לא מעט הזיקה. אנשים רוצים להצביע למפלגה, ובשעת הדחק לרשימה מאוחדת. בלוק הם מעדיפים בתוך הקיר, כשמעליו שכבת טיח עבה.

תוצאות הבחירות צריכות להעלות לסדר היום את סוגיית הייצוג הפוליטי של המגזר הדתי-לאומי, ולעורר לחשיבה מעמיקה בנושא. אם זה חשוב, אז צריך לעשות הכול כדי להוריד את אחוז החסימה. העובדה שבכל מערכת בחירות אחוז החסימה מכתיב את כל המהלכים יוצרת אקלים פוליטי בלתי אפשרי לפעולה. מנגד, אולי המסקנה היא שחלף עידן המפלגה הדתית-לאומית. אולי הגיע הרגע להבין שהציבור הדתי-לאומי איננו מעוניין מספיק במפלגה משל עצמו, ואין טעם במאבק הסיזיפי הזה על המשך קיומה של מסגרת פוליטית כזאת. במקרה כזה נדרשת יצירתיות פוליטית מסוג חדש, שתיתן מענה לשאלה איך בכל זאת ממשיכים לתת ביטוי פוליטי ראוי ומשמעותי לציבור החשוב הזה.

***הפינה הכלכלית***

לא צומחת, שוב

ביום שני בצהריים, פחות מיממה לפני פתיחת הקלפיות, קיבלנו תזכורת לאתגרים הכלכליים שיעמדו בפני הממשלה הבאה, בהנחה האופטימית שאכן תקום כאן סוף סוף ממשלה בקרוב. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה אומדן שני של נתוני הצמיחה לרבעון השני של השנה, וההאטה בצמיחה, כך מסתבר, היא עובדה. ברבעון השני של השנה צמח המשק בקצב שנתי של אחוז אחד בלבד. המשמעות היא צמיחה לנפש שלילית, כי הגידול הדמוגרפי בישראל עומד על כשני אחוזים. מדובר בבשורה לא חדשה אומנם, כי מדובר באומדן שני, אך זו עדיין תזכורת מדאיגה למצבו הקשה של המשק הישראלי.

ההאטה בצמיחה היא רק חלק מהתמונה המדאיגה. החלק השני והבעייתי מאוד הוא הגירעון התקציבי המשתולל. משרד האוצר איבד כבר מזמן שליטה על הגירעון התקציבי, שכבר הגיע ל-3.6 אחוזים שנתיים, ועוד לא בטוח שזו סוף הדרך. לשם השוואה יעד הגירעון שנקבע, שגם הוא נובע מהרחבה תקציבית, עמד על 2.9 אחוזים.

המציאות של הגירעון התקציבי התופח היא בעלת משמעויות רוחב על המשק. ראשית, גירעון משמעותו חוב. חובות שהמדינה לוקחת היום יכבידו עליה בעתיד. מדינת ישראל הייתה לאורך כמעט עשור במתווה עקבי של הפחתה ביחס בין החוב הכולל של המדינה ובין התוצר הכולל. בשנה האחרונה המגמה התהפכה והיחס בין החוב לתוצר החל לגדול. את המחיר אנחנו ובעיקר הילדים שלנו נשלם בעתיד.

אבל זה לא רק העתיד. עלייה ביחס בין החוב לתוצר תפגע כמעט בוודאות בדירוג האשראי של ישראל, כלומר באופן שסוכנויות דירוג האשראי תופסות את חוסנה הפיננסי. התוצאה היא עלייה בריבית שהמדינה משלמת כבר היום על החובות שלה, וממילא לחץ תקציבי נוסף (כי תשלומי הריבית על החוב הממשלתי הם חלק מתקציב המדינה).

אולם הצרה הגדולה היא השילוב בין שני האלמנטים הללו, ההאטה בצמיחה מחד והגירעון התקציבי התופח מאידך. הדרך שבה מדינות מתמודדות עם האטה בצמיחה היא הגדלת הוצאות. ישראל לא תוכל להרשות לעצמה את זה. בדיוק להפך. גם ראש הממשלה נתניהו וגם הטוען לכתר בני גנץ הבהירו השבוע שאחרי הבחירות צפוי קיצוץ תקציבי משמעותי. מי שקצת מכיר את הדרך שבה כלכלה עובדת מבין שקיצוצים בתקציב בעיתוי הנוכחי הם מתכון די בטוח לגלישה למיתון. אלא שלא חשוב איזו ממשלה תיבחר, לא תהיה לה ברירה, היא תיאלץ לקצץ בתקציבים וכנראה גם להעלות מיסים, למרות שגם נתניהו וגם גנץ הבטיחו שלא יעלו מיסים. לכן איך שלא נסתכל על זה האופק הכלכלי שמחכה לממשלה הבאה לא מעודד. לידיעת שר האוצר הבא, מי שהוא לא יהיה.