בשבע מהדורה דיגיטלית

משדרים על אותו גל

אסף ליברמן וישי שנרב נזכרים בימים שבהם היו כתבים צעירים בגלי צה"ל, ומסבירים למה קשה יותר לעשות רדיו בעידן הטוויטר

שילה פריד , י"ב בתשרי תש"פ

לא מייצגים אף מגזר. ישי שנרב (מימין) ואסף ליברמן
לא מייצגים אף מגזר. ישי שנרב (מימין) ואסף ליברמן
צילום: שלומי יוסף

את קולם של שני האושפיזין שפגשנו ייתכן שאתם מכירים, אך לא רגילים לשמוע אותם בדיאלוג משותף. אסף ליברמן (35, תל אביב) וישי שנרב (25, ירושלים) הם שני מגישי תוכניות האקטואליה היוקרתיות של רצועת שמונה בבוקר בשתי תחנות הרדיו המובילות בישראל.

ליברמן מגיש את התוכנית 'קלמןליברמן' לצד קלמן ליבסקינד ברשת ב', ומולם בין שמונה לתשע מדי בוקר משדר שנרב מהאולפן הצבאי של גלי צה"ל ביפו. שניהם עוסקים בתחומי אקטואליה, אך במהלך השיחה מתברר שהם לא מרגישים שהם מתחרים זה בזה.

"במילה תחרות יש משהו נוטף דם וזיעה", אומר ליברמן, "אני לא מרגיש את החוויה הזאת. בתקשורת המסחרית יש את חוויית המעקב אחרי טבלת רייטינג, שגורמת להיות במתח סביב החשיפה של התוכנית שלך. זה לא נראה לי מאוד חשוב. כמובן אשמח אם יאזינו לי ולא לישי", הוא צוחק, "ואשמח אם המרואיינים הטובים והרעיונות המוצלחים יהיו אצלי ולא אצל ישי. אני רואה לפעמים אצל ישי בטוויטר רעיון טוב, ואומר לעצמי: איך לא חשבתי על זה? אבל לא שובר את השולחן בגלל זה".

"אני חושב שהחוויה כמגיש רדיו היא כזאת", מסכים שנרב, "אתה הרבה יותר ממוקד בשלך ובמה שאתה עושה מול קהל המאזינים שלך ופחות מול המתחרים. כשאתה מקבל הרבה תגובות ויודע מה אנשים חושבים על מה ששידרת ואם הם אוהבים את האייטמים שהעלית או לא, אתה עובד בעיקר מול זה. כמובן שאני בא כל בוקר לעבודה ומודע לזה שמשודרת מולי תוכנית מאוד חזקה בערוץ רדיו מקביל, ואני צריך להיות יותר יצירתי כדי לספק הסחורה, אבל לא זה העיסוק המרכזי. ולפעמים", הוא מוסיף בגילוי לב, "אתה בסוף מרגיש שאתה מתעסק בכלום, בוחש בשום דבר ומקשט אותו. שואל את עצמי: וואלה, במה אני מתעסק? ולפעמים להפך, אני מרגיש שזה צו השעה לעמוד מול המיקרופון ולעשות את העבודה".

"אם יש כבר תחרות", אומר ליברמן, "היא לא מי יביא את המרואיין הכי חשוב לאותו הבוקר או את האייטם הכי יצירתי. לדוגמה, לפני הבחירות ראש הממשלה התראיין בכל רשת אפשרית. לא הייתה תחרות מי יקבל את הריאיון איתו, אלא איזו שאלה אינטליגנטית או יצירתית אני יכול לשאול אותו שאף אחד אחר עוד לא שאל".

לא להיבהל מהטוויטר

שניהם בוגרי גלי צה"ל. שנרב התגייס ב-2013, שימש ככתב צרכנות וכעורך בתחנה ולפני שנתיים וחצי החל להגיש את 'נכון להבוקר', עם עזיבתו של ניב רסקין. ליברמן היה בקורס העיתונאים בשנת 2003. על אף גילם הצעיר, שניהם במרוצה אחרי השינוי שעובר עולם התקשורת והעולם בכלל.

"כשהתגייסתי, עמית סגל העביר סדנא לכתבי החדשות של התחנה", נזכר ליברמן, "הוא הדריך אותנו איך להיכנס לתחומי הסיקור שלנו ולהיות בעניינים. ההמלצות היו לקנות פאלם-פיילוט או לפתוח תיבת מייל ולהיכנס לאינטרנט פעם ביום. כל העולם הזה השתנה לגמרי".

"ביום שבו פורסם שאסף מחליף את מיכה פרידמן בהגשת בוקר טוב ישראל בגל"צ", נזכר שנרב במדריך שלו ככתב צעיר, "הייתה לנו סדנת כתבות עם אסף לכתבים הצעירים. שם אסף אמר על המינוי שלו 'זה מה שמאפיין את גלי צה"ל, היא פותחת הזדמנויות'".

בתוכניותיהם הם מנהלים דיאלוג עם המאזינים בעיקר דרך טוויטר, מקריאים ציוצים ומזמינים את הקהל להגיב. "זה עוזר לפעמים לדעת מה אנשים אהבו יותר ומה פחות, אבל יותר מזה – הזמינות של המידע ברשת דורשת ממך להיות חדשני. מאזין שקיבל את הסיפור בחדשות אתמול בשעה ארבע אחר הצהריים – לא צריך שניתן לו אותו בבוקר שוב. צריך לחשוב איך נותנים מעבר, איך לחדש ולהעמיק".

"הרשתות יכולות להיות כלי נהדר", אומר אסף, "וגם להוות ביב שופכין. בסוף, אם זה מביא לשינוי השיח הציבורי, משפיע על מה שקורה ומעביר את מיקוד העניין הציבורי ממקום למקום, זה מבורך. צריך גם לא להיבהל מהמגדפים והמטנפים. זה בסדר שיש גם כאלה, לא צריך להתרגש מהם".

"מומלץ לכל עיתונאי או בכלל לכל מי שמסתובב בטוויטר לומר לעצמו 'זה רק טוויטר'", אומר שנרב, "זה כלי מעניין שאולי עוזר, אבל צריך לזכור שבסוף זו קופסה סגורה של אנשים מסוימים. אני רואה לפעמים פוליטיקאים שפועלים לאור הרשתות, ואפשר יותר להיזהר בזה".

לדפוק את הראש בהגה

בשיחה מעלים השניים זיכרונות מהתחנה הצבאית, ומימי הגיוס של כל אחד מהם, בהפרש של עשר שנים. לשניהם, באופן לא מפתיע, יש מסקנה משותפת לגבי עצם קיומה של תחנת רדיו שמפעילים לובשי מדים. "גלי צה"ל צריכה להתקיים", אומר ליברמן, "יש לה זכות קיום. אנחנו רגילים לתחרות בין כלי תקשורת מסחריים על רייטינג, פחות מכירים תחרות על תוכן שמשרת את הציבור. התחרות בין גל"צ לרשת ב' בהחלט מספקת את זה".

"הדיבורים על סגירת גלי צה"ל קיימים עוד מימי ברק", אומר שנרב, "צריך להתייחס לתחנה כעובדה מוגמרת".

בשנים האחרונות נטען כי גל"צ מנפיקה דנ"א עיתונאי שמנווט את מרבית אנשי התקשורת בישראל.

ליברמן: "כשהתגייסנו הייתה גישה שאמרה בעצם שהמאזין הוא אידיוט. כותרת במהדורת חדשות הייתה מקסימום עשרים שניות, ריאיון היה צריך להיות קצר ומתומצת כי אף אחד לא ישרוד שיחת עומק של עשרים דקות ויותר, ובעצם התפקיד שלנו הוא להאכיל את המאזין בכפית במה שיש לנו לומר ולא לתת לו לחשוב יותר מדי. לא מזמן שידרנו בתוכנית ריאיון של חצי שעה על עשרים שנה לספר 'המרד השפוף'. אם הייתי מאמץ את הגישה הגל"צניקית הזאת לא הייתי עושה את האייטם הזה, והוא יצא מדהים".

"יש בעיה בקופצנות הגל"צניקית", אומר שנרב, "אני זוכר ששמעתי את הריאיון הזה עם גדי טאוב באוטו. האמת שדפקתי את הראש בהגה ושאלתי איך אני לא עשיתי את זה אצלי בתוכנית".

אבל בכל זאת, מסביר שנרב, אופי התוכנית שלו הוא אחר. "אני כן משתדל שראיונות לא יהיו ארוכים מדי", אומר שנרב, "הראיונות הם קצרים ומתומצתים יותר, בין היתר כי מדובר בתוכנית של שעה אחת שצריכה להקיף את העיתון מעמוד השער ועד לעמוד האחורי, והכול בראיונות קצרים וקצביים".

"אני מסכים", מוסיף ליברמן, "כשיש שעתיים שידור ובאולפן יש לצידך עוד מגיש שמעביר איתך שיחה ודיון בין הראיונות, זה מאפשר יותר אורך והתעמקות בנושאים".

שנרב הוא חובש כיפה, וליברמן מגיש מול קלמן ליבסקינד חובש הכיפה. שניהם נמנעים מלראות בעצמם כמי שמייצגים עמדה אידיאולוגית. "זה נכון שהכיפה תמיד תתייג אותך", אומר שנרב, "אבל בשידור אני לא מנסה להיות מייצג של אף אחד. הייתה תפיסה ואפילו דרישה בעבר לייצוג של הציבור הדתי בתקשורת. היום בחוויה האישית שלי זה כמעט לא קורה, פשוט נראה לי שדי כבר. היה את עמית סגל ועקיבא נוביק וימי אורי אורבך. התגייסתי ב-2013, כבר לא אומרים לי 'תייצג אותנו בכבוד' ודברים כאלה. אולי הציבור הדתי כבר לא רואה את הצורך הזה, או שהתייאשו ממני", הוא צוחק ומוסיף: "יש עיתונאים שבאים עם סדר יום ודוחפים אידיאולוגיה. זה לגיטימי בעיניי, אבל מגישים ברצועות מובילות ובמהדורות מרכזיות צריכים להיות מאוזנים יותר".

"אני חושב שמי שמאזין לי בקביעות יתקשה להבין מה אני מצביע או במי אני תומך", אומר ליברמן, "המטרה שלי היא לזכות באמון המאזינים לא בגלל מה שאני מצביע ולא בגלל מי שאני תומך או לא תומך בו. כשאני שואל שאלה, אני מנסה לשקף את כולם ולהשמיע את כל מאזיניי. החיבור עם קלמן הוא טוב לא כי אחד מביע את הצד השמאלי ואחד את הימני, אלא כי קלמן מכיר עוד ציבורים ומביא עוד קולות שאני אולי פחות מכיר, ובסוף צריך שיהיה מקום לכל הקולות והסגנונות".